|
הלך לו בדואי באמצע היום
אמר בלבו: "מה רעב אני,
נשא עיניו והנה ראה
הסתכל סביבו והבחין שאין איש,
פתח אותו באולרו וראה מה אדום
אמר הבדואי: "עכשיו אני מבסוט ושבע,
לא נאה לגנוב כך מאיכר
אלך ואתנצל בפני בעל המקשה
אחרי בירור קצר הבין שהסתבך
התייצב מולו ונפל על הברכיים:
ממקשת האבטיחים גנבתי אבטיח
הסתכל בו השיח' וחייך חיוך קטן:
כבר מהבוקר נודע לי ב"קפה"
שיכיר וישא את בתי היחידה
והנה הגעת ולך בתי אתן
"הכל מן אללה." אמר הבדואי
באנחה,
והיכן היא בתך, אמור נא לי?"
ניגש הבדואי אל האוהל כולו רועד,
אבל אם אללה נתן, אשה זו שלי
נכנס באומץ לאוהל ומה הוא רואה?
קומתה כתמר, שיניה כפנינים,
"אינך אילמת, חירשת ועיוורת
"לא כן הדבר בחור צעיר.
מהאוהל לא אצא ועם אדם לא אדבר,
כמו עיוורת אני, כי איני רואה אף אדם,
"הו עלמתי, מדוע זכיתי להיות אישך?
חייכה העלמה: "זה לא כך, בחור.
לא פחדת לשאת אשה כה נכה
הודית בגניבה והכית על חטא,
מקץ חודשיים נישאו השניים
ולכל תינוק היה חיוך מבטיח
|
וחש שבטנו
מקרקרת פתאום.
לא פיתה ולא
מים בצקלוני."
מקשת אבטיחים
גדולה ונאה.
חטף אבטיח
ונמלט חיש חיש,
תוכו של
האבטיח, וזללו עד תום.
אך לא הוגן
המעשה שעשיתי, אני יודע.
שיבולו יקר
לו מכל יקר.
ואומר לו
שגנבתי ומגיעה לי ענישה."
כי בעל המקשה
הוא לא אחר מאשר השיח'
"סלח לי
אדוני. הכני מלקותיים!
ואליה לא אגש
יותר, אני מבטיח."
"קום על
רגליך ואל תהיה פחדן.
שאזכה לפגוש
בחור טוב ויפה,
שהיא חירשת,
עיוורת ואילמת מלידה.
ואתה חייב
אתה להתחתן!"
"מה
שהוא נותן לי אקבל בשמחה.
"שם,"
הצביע השיח', "באוהל השני."
"איך עם
האשה הזאת אוכל להתמודד?
ואל לי לבכות
על מר גורלי."
נערה
יפיפייה, עורה צח ונאה,
גומת חן
בלחייה, כולה מעדנים...
כמו שאביך
אמר – את ממש נהדרת!"
צדק אבי ואת
דבריו אבהיר:
כאילמת אני,
ואל איש לא אתחבר.
וכמו חירשת,
כי רכיל לא אשמע אף פעם."
הן גנב אני
ולא ראוי למעמדך."
אתה הסכמת
לשאתני - וזה ברור.
ולא הלנת
ובכית על מר גורלך.
ולכן ראויה אני
לך ביתר שאת!"
ומספרים...
כי נולדו להם תאומיים
מטעמו המתוק
של... האבטיח!
|