מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות יצירות ספרותיות
ספר הספר אידריס שאה – מורה סוּפי אידריס שאה (Idries Shah) הוא מורה סופי שבא למערב לפני שנים רבות והתיישב בלונדון. הוא הקדיש את חייו להפצת התורה הסופית – תורת החסידות של האיסלאם – בעולם המערבי. הוא עשה זאת על ידי הרצאות, מפגשים ושיחות, ועל ידי ספרים. כמעט בכל ספריו כלל סיפורי עם ממגוון מקורות מתוך כוונה להביא רעיונות פילוסופיים ודתיים בלבוש ספרותי. בהשתמשו בסיפור העממי ככלי לבטא בו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, ממשיך הוא מסורת ארוכה של מורים שגילו כבר לפני מאות בשנים את כוחו וישירותו של הסיפור העממי. אחד מספריו קרוי 'ספר הספר' (The Book of the Book, The Octagon Press, London 1996)1969))). ספר זה יצא לאור בלבוש מהודר בכריכה קשה ומכיל 268 עמוד. מאתיים חמישים ושנים מן העמודים ריקים ורק ששה עשר מכילים טקסט. מדוע? זאת תבינו כאשר תקראו את התרגום המלא של הספר המובא פה לפניכם. אין זה סתם קוריוז. הספר כתוב בלשון תמציתית ללא נופך מיותר ומביע רעיון עמוק שכדאי להקדיש לו מחשבה. ספר הספר הדרוויש שהיה למלך היה פעם דרוויש שראה את האמת. הוא החליט שעליו להיות בעל השפעה בעולם הרגיל בטרם יקשיבו לו אנשים, על כן רתם את כל כוח ריכוזו למשימה של השגת סמכות נראית לעין. במהלך השנים הפך הוא למלך. אחרי ששימש זמן מה כמושל הגיע הדרוויש למסקנה שאנשים אינם חפצים בדרך הוראתו. הם נראו כמקשיבים לו, אך הם עשו זאת רק בתקווה לגמול או מאימת העונש. למלך הדרוויש היה חסר כלי שבאמצעותו יוכל ללמד. איש לא בא אליו עד אשר היה כבר כמעט בסוף ימיו. הזר הלבוש בירוק יום אחד, במהלך מסע ציד, בעת שישב המלך המזדקן לנוח, ניגש אליו זר לבוש בירוק. הוא ברך את המלך לשלום וסיפר לו סיפור, את הסיפור הזה - מעשה הספר. בפרק הבא מתחיל מעשה הספר. בניגוד לציפיות "חכם אחד, מאור הדור, הורה לתלמידיו מתוך מה שנראה כמאגר בלתי נדלה של חכמה. הוא ייחס את כל ידיעותיו לכרך עבה שנשמר במקום כבוד בחדרו. החכם לא הניח לאיש לפתוח את הספר. כאשר מת החכם, הסובבים אותו שראו עצמם כיורשיו, מיהרו לפתוח את הספר בלהיטותם לרכוש את מה שהכיל. הם היו מופתעים, נבוכים ומאוכזבים כאשר מצאו שרק על דף אחד בספר היה רשום דבר מה. הם היו עוד יותר אובדי עצות ומוטרדים כאשר ניסו לרדת לעומק משמעותו של המשפט שנגלה לעיניהם. המשפט היה: "כאשר תעמוד על ההבדל בין המיכל לתכולתו, יהיה בידך הידע." יורשיו של החכם הביאו את הספר למלומדים המפורסמים ביותר בדורם באומרם: "יש בידינו ספר זה ואנו מבקשים את פרושכם לספר. הוא היה שייך לחכם פלוני, מאור הדור שמת לא מכבר. זה כל מה שהותיר אחריו, ואנחנו איננו מסוגלים לחשוף את צפונותיו." תחילה היו המלומדים מדושני עונג לראות כרך עב כרס שעליו רשום שמו של בעליו הקודמים, אדם שהיה כידוע להם נערץ על ידי המוני אנשים. הם אמרו: "כמובן שניתן לכם את הפירוש האמיתי." אך כאשר התברר להם שהספר היה רובו ככולו ריק והמלים הספורות הרשומות בו הן חסרות משמעות עבורם, הם ראשית כל עיוו פניהם בבוז ואחר כך צעקו על התלמידים וגרשו אותם בחימה מעל פניהם. הם האמינו כי נפלו קורבן למעשה הונאה. הייתה זו תקופה שהמלומדים היו מוגבלים ופשוטי הבנה. הם לא יכלו לדמות לעצמם ספר שיכול לעשות משהו, אלא רק ספר שיכול לומר משהו. פירושו של הדרוויש כאשר הלכו התלמידים, שרפו ידיהם, לנוח בקרוואן-סראי (מפגש דרכים ובית תה), פגשו שם בדרוויש וסיפרו לו על מבוכתם. הדרוויש אמר: "מה למדתם מן המלומדים?" הנוסעים השיבו: "שום דבר. הם לא יכלו לומר לנו דבר." הדרוויש אמר: "להיפך. הם אמרו לכם הכל. הם הראו שהספר לא ניתן להבנה בדרך שהם או אתם הנחתם. אתם עשויים לחשוב שהם חסרי עומק. אך אתם בתורכם חסרי היגיון. הספר לימד משהו דרך התקרית עצמה, בעוד שאתם נותרתם ישנים." אך התלמידים מצאו שההסבר הוא מפולפל מדי להבנתם, והאדם היחידי ששמר את הידע על אודות הספר היה מבקר מקרי בקרוואן-סראי, ששמע במקרה את חילופי הדברים שאך זה חזרתי עליהם בפניך, הו מלך ודרוויש!" הזר הלבוש בירוק קם אז על רגליו והלך לדרכו. שמירת הספר וגניבתו סיפורו של הזר כה הרשים את המלך עד שציווה להעלות אותו על הכתב ולכורכו בתוך ספר עב כרס. הספר הוצב בתוך גומחה מיוחדת לדבר בבית גנזיו ונשמר על ידי אנשים חמושים יומם ולילה. המלך הזקן מת, וכובש ברברי החריב את ממלכתו. בהתפרצו לבית גנזיו של המלך ראה האיש את הספר במקום הכבוד שהוקצה לו וחשב לעצמו: 'ספר זה חייב להיות המקור לאושרה ושגשוגה של הארץ.' הוא אמר בקול רם: "הורידו את הספר וקראו אותו לפני בשפתנו." אך כובש זה, על אף עוצמתו הפיסית, היה בור ועם הארץ והוא לא למד דבר מן המלים הכתובות בספר. מאלי מציל את הספר הברברי הורה להשמיד את הספר, אך המתרגם שלו, ששמו היה מאלי, זכר את תוכנו. הודות לפועלו נמסרה התורה והגיעה אלינו. מאלי פתח חנות. הוא הציג עותקים של ספר הספר למכירה. איש לא הורשה לפתוח את הספר בטרם שילם שתי מטבעות זהב תמורת העותק. אחדים למדו את השיעור שבספר ושבו ללמוד עם מאלי. אחרים דרשו את כספם חזרה, אבל מאלי אמר תמיד: "אינני יכול להשיב לכם את כספכם בטרם תשיבו לי אתם את מה שלמדתם מן העסקה, כמו גם את הספר עצמו." אחרים שביכרו את הצורה על פני התוכן הפנימי, קראו למאלי רמאי. אבל מאלי אמר להם: "לאורך כל הדרך חיפשתם רמאים, על כן אתם מניחים כי כל מי שנקרה על דרככם הוא רמאי." יסאווי קונה אותו תמורת שתים עשרה מטבעות זהב. כאשר אחמד יאסווי היה תלמיד, הוא קנה עותק של הספר ממאלי ושילם תמורתו שתי מטבעות זהב. למחרת היום חזר יאסאווי ונתן למאלי עשר מטבעות זהב נוספות באומרו: "מה שלמדתי מן הספר שווה יותר מכך, אך מאחר ואין בידי כסף נוסף אני נותן לך את כל מה שיש לי כאות תודה וכסימן להערכתי, כי שיעור זה שווה בערכו לכל נכסי. יסאווי, הנמנה על המורים, מעביר אותו הלאה. יסאווי רשם את תוכנו של ספר הספר ואת סיפור תולדותיו בכרך ובו יותר ממאתיים עמודים. על כריכתו נרשם: "אם עובים של ספרים מעיד על הערך של תוכנם, הרי לבטח היה על ספר זה להיות עבה אף יותר." מאז ימיו של אחמד יסאווי, הנמנה על המורים של מרכז אסיה, נמסר ספר זה מדור לדור במשך יותר משבע מאות שנים. המיכל ותחולתו – הרהורים על ספרו של אידריס שאה, "ספר הספר" ספר קטן זה מהווה עבורי מקור השראה כבר שנים רבות. בכל פעם שאני מעיין בו אני מוצא בו רעיונות חדשים. בשורות הבאות ברצוני לחלוק אתכם אחדים מאותם הרהורים שעלו בי למקרא הספר. המשפט הראשון מספר לנו על דרוויש שראה את האמת. לא נאמר לנו שהוא מצא אותה או רכש אותה אלא פשוט ראה. האמת אינה משהו שניתן לנכס אותו, להשתלט עליו, אלא מושא להתבוננות, דבר שאפשר לראותו. הדרוויש מתאמץ ורואה ועכשיו הוא מחפש דרך להעברת הידע שנגלה לעיניו. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להגיע לכך, או בלשון הספר הוא "רתם את כל כוח ריכוזו למשימה של השגת סמכות הנראית לעין". יש כאן הקבלה: אמת הנראית לעין מול סמכות הנראית לעין, אבל ההקבלה הזו מוליכה שולל: מאמציו להעברה סתמית של הידע נכשלים. לא ניתן להעביר ידע למי שאינו חפץ בו. לא די בסמכות חיצונית הנשענת על פחד מצד אחד וחנופה מצד שני. הדרוויש מחפש אם כך כלי שיסייע לו, אך אינו מוצא אותו. התשובה מגיעה אליו בדרך פלאית, על ידי דבר האל המושם בפי שליח אלוהי. מה משמעות הדבר? דומה כי אלוהים נענה למאמצים של חיים שלמים שלא נשאו פרי, אבל הכשירו אותו להעריך ולהבין את התשובה ברגע שהיא מגיעה. הסיפור שהוא שומע הוא על מורה אחר שבניגוד לו, כן ידע ללמד. אך שימו לב: אותו מורה דגול חוזר ומסתכל שוב ושוב בתוכן הספר, הוא אינו קופא על שמריו ומסתפק בשינון חד פעמי של השורה שרשומה שם. הוא חוזר אליה שוב ושוב ומוצא בה מקור להבנה חדשה. רק התלמידים, הם אלה שחושבים בטעות כי הידע כתוב בספר. המשפט שמגלים התלמידים בתוך הספר אומר כך: "כאשר תעמוד על ההבדל בין המיכל לתכולתו, יהיה בידך הידע." האסוציאציה הראשונה שמשפט זה מעורר מן הסתם בלב רבים מכם הוא הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". אבל המשפט אומר משהו שונה: הוא אינו מנסה לומר לנו שהעיקר הוא התוכן ולא העטיפה. הוא אומר לנו משהו על ההבדל בין השניים, וזה משהו שונה לחלוטין. הפרשנים – אותם מלומדים מפורסמים שהתלמידים פונים אליהם – מנסים להבין את הספר, מנסים לפרש את המלים. זה דרכם ביחס לכל תוכן המגיע אליהם וזאת מוגבלותם. הם אינם עושים מאמץ לעשות שימוש בכלי, כפי שהשכיל לעשות אותו חכם, מאור הדור. התלמידים אומרים לדרוויש השני שפגשו בקרוואן-סראי שהמלומדים הם חסרי עומק, אך הוא אומר להם שהבנה שלהם לקויה. הבנה והתעמקות הם שני צדדים משלימים. (וראה את דבריו של פ.ד. אוספנסקי בספרו "בחיפוש אחר המופלא") המשפט שאומר להם הדרוויש "הספר לימד משהו דרך התקרית עצמה" הוא משפט מפתח חשוב. הוא מסביר להם שמדובר באינטראקציה בין מה שקורה בחוץ לבין המאמץ הפנימי להבין. זוהי אחת המשמעויות של ההבחנה בין המיכל לתכולתו. המיכל חשוב לא פחות מן התכולה. בסיפור סיפורים יוצק המספר תמיד תוכן חדש במיכל ישן. הוא לעולם אינו מבלבל בין הצורה לתוכן הפנימי ולכן יש לו את היכולת לשנות את המיכל ולהעביר את התכולה האמיתית, תכולה שאיננה סטטית כי אם דינמית, תכולה שמקבלת את משמעותה מעצם האינטראקציה עם קהל השומעים. התלמידים אינם מבינים את הסבריו של הדרוויש, אבל שומע מקרי בקרוואן-סראי שומר את הדברים. דווקא כאן נקטעת המסירה דרך תלמידים. זוהי אמירה עמוקה על המשמעות של "להיות תלמיד" כבר קודם רמז לנו המספר על הלהיטות שלהם לקרוא את הכתוב בספר במקום להתאמץ להבין, רמז לנו על הגאווה שלהם הרואה בחכמים נחותים ומוגבלים (ושל החכמים הרואים בתלמידים רמאים ומוליכי שולל) נחוצה ראייה שאין בה התנשאות, אלא נכונות ללמוד מכל תקרית. השומע המקרי הוא אותו שומע אידיאלי החף מכל התנשאות. עכשיו, בל נשכח שכל זאת סופר לדרוויש הראשון כמשל. שליח האל לא טען שאותו שומע מקרי הוא זה שאחראי להעברת המסר הלאה. השומע המקרי סיים את תפקידו. הוא לא תלמיד. הוא מקרה שאפשר ללמוד ממנו. ואכן המפגש עם שליח האל הוא מקרה שהדרוויש הראשון לומד ממנו. שימו לב שהמספר לא מודיע לנו כי הדרוויש שהיה למלך, קיבל תשובה ויישם אותה כדרך לימוד. הדרוויש-המלך הבין את הסיפור ששמע לא כדרך שיש לחקותה בצורה פשוטה. הוא יוצר לו ספר משלו שמספר על השתלשלות העניינים מרגע שראה את האמת, ניסה למוסרה, נכשל, שמע את הסיפור של שליח האל, הבין והפנים אותו. יש כאן מורכבות. המורה שבסיפור הסתפק בכך שהתעמק במשפט המפתח – ההבדל בין המיכל ותכולתו. הדרוויש-המלך משתמש בסיפור ככלי. הוא לא מתעמק במשפט המפתח, אבל בו בזמן הוא כולל את משפט המפתח בסיפור. מבחינה זו הוא נאמן להבנה החדשה שהתעוררה בו למשמע הסיפור. הוא שמע סיפור והוא מספר סיפור. הסיפור שהוא מספר איננו בדיוק הסיפור ששמע, אלא סינתזה חדשה של הסיפור שלו עצמו עם הסיפור ששמע. המושג של 'סיפור בתוך סיפור' המוכר לנו מסיפורי אלף לילה ולילה, מקבל כאן משמעות חדשה. עבורי, כמספר סיפורים, זוהי תגלית מרתקת. בהמשך מסופר לנו כי המלך הברברי סבור היה ששגשוגה של הממלכה בא לה הודות לאותו ספר שנשמר היטב על ידי המלך. העובדה שהוא ברברי, כובש אכזר, אינו יודע את שפת הארץ ומצווה לשרוף את הספר, אינה צריכה להוליך אותנו שולל. השגשוג של המדינה מקורו באמת בספר. הדרוויש-המלך אכן מצא כלי להעביר דרכו את האמת. לא נאמר לנו שהוא סיפר את הסיפור. נאמר לנו רק שהוא העלה אותו על הכתב והתייחס אליו בכבוד רב. בעצם הוא "סיפר" סיפור חדש. הוא הציב משמר על הספר שכתב ולא נתן לאיש לקרוא בו. לסיפור הזה היה כנראה כוח שיחד עם ההבנה שלו על משמעות הכלי אפשרה לו להעביר את האמת שראה ולהביא לשגשוגה של הממלכה. הכובש הברברי לא ידע "לקרוא" את הספר. הוא מצטרף לשורה ארוכה של קוראים שאומנם יודעים לקרוא את התוכן המילולי, אך אינם מבינים מה שנמצא מעבר לו. אינם עושים את מלאכת התרגום. מאלי הוא מתורגמן במקצועו. מתורגמן במשמעות הפנימית והחיצונית כאחד. זה אינו איש טכני שמתרגם מלשון ללשון. זה אדם שלומד מן התקרית. הוא מעלה סיפור חדש על הכתב שבו נוסף פרק על הכובש הברברי, על שגשוג המדינה ועל מותו של הדרוויש הראשון. מאלי הוא מוכר ספרים. זוהי הצורה החיצונית שבה הוא מעביר את מה שקיבל. זכרו שמה שעובר מדור לדור זה לא הסיפור על הדרויש-המלך, הזר בירוק, המורה הדגול או הכובש הברברי. מה שעובר זו האמת שלא נאמר לנו עליה דבר. חלק מהקונים באים ללמוד עם מאלי. מה הוא מלמד אותם לא נאמר. יאסווי הוא אחד התלמידים. הוא מספר סיפור חדש שכולל כבר את סיפורו של מאלי והתייחסותם של קוני הספר למפעלו. יסאווי מוסיף משפט שנרשם על כריכת הספר, לא בתוכו. לא נאמר לנו שהעמודים בספר היו ריקים. המשפט שמאלי רשם על הכריכה זו כבר הבנה שלו שרומזת לקורא לא להתרשם מהכתוב, אלא לחפש משהו יותר בסיסי ומהותי החבוי בסיפור, לא בתוכן ובתולדות הספר. האחרון בשרשרת הוא אידריס שאה עצמו המספר לנו כי הספר של יאסווי עבר מדור לדור שבע מאות שנים ומציין שיסאווי היה מגדולי המורים. זו התרומה שלו לסיפור. אידריס שאה כתב בקיצור רב את הסיפור, והכניס אותו לספר ריק. הוא מספר סיפור חדש. הוא מלמד את ההבנה שלו ומלביש אותה בצורה של ספר ריק. כאן מתחילה עבודתו של הקורא. אולי היה מי שקרא את הספר ובא לעבוד עם אידריס שאה, ואולי יהיה גם מי שיגלה בהערות הצנועות שלי מקור השראה להבנה חדשה, דבר שאני מאחל לו בכל לבי.