מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות יצירות ספרותיות
עמים מספרים – יצחק ספיבק לפני שנים רבות נתקלתי בספר אגדות בשם "עמים מספרים" – תשע מעשיות כתובות בידי יצחק ספיבק. על מעשיות אלה מעיד המתרגם והעורך כי "יסודן בלועזית והן עובדו ונעתקו על ידי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם הכנסתי בהן שינויי תוכן וצורה במידה שראיתי צורך לקרבן לרוח ולקצב סגנוני, ההולמים יותר את טעמם וטבע קליטתם של ילדי ישראל." אך אני, כבר אז, בקריאה ראשונה הטלתי ספק אם אכן מתאימות מעשיות אלה לילדים, שכן על אף סגנונן וצחות לשונן, לא תמימות נעורים ואופטימיות יש בהן, אלא חכמת זקנים וניסיון חיים מפוכח ואכזרי. יצחק ספיבק היה מחנך וסופר עברי, ייסד בתי ספר ולימד בהם ואף עמד בראש הוצאת ספרים (בשם "קוהלת"!). הוא נפטר בשנת 1977 בהיותו כבן תשעים. ספיבק גרס ש"כאשר מדברים על ספרות לילד כעל גורם חינוכי עליה להיות נקייה מכל מלאכותיות ומכל הסתגלות לרוח הילד ולטעמו" ואין ספק שהסיפורים שכלל באוסף הקטן הזה שיצא לאור בשנת 1938 בהוצאת יבנה, תואמים השקפה זו. מכל מקום, הלבוש העברי הצח ורב ההבעה שהלביש בו את האגדות בהערותו אותן מכלי אל כלי, הופך אותן לפנינים אמיתיות. כאן אני מביא אחדות מהן ואני מניח לכם הקוראים לעמוד על ערכן. הבוגדיחן ומיניקתו - אגדה סינית הבוגדיחן דְזִינְגְ-לִי-אוֹ, הנקרא בפי כל, חַאוֹ-טוּ-לִי-סַן-חֶ-נוּן, לאמור: אמת וצדק, הקיץ יום אחד משנתו, והוא חלש מאוד, אין שלום בעצמיו. "הבוגדיחן חולה" עבר קול בחצר המלך. "הבוגדיחן הולך למות!" התלחשו השרים ביניהם, ורבים חדלו להשתחוות לפני ראש המנדרינים, ומשורר החצר כתב שיר כבוד ותהילה ליורש העצר. בעוד בוקר הובהלו חכמי הרופאים ויעמדו כולם חוורים ורועדים לפני הבוגדיחן. נפל ראש הרופאים לרגלי הבוגדיחן ויאמר: "משוש כל הארץ ונחמת עבדיו! ייטב נא בעיניך ואגידה את כל אשר עם לבבי." "דבר!" "בן השמים אתה," אמר ראש הרופאים, "אולם בגודל חסדך כי רב הוא, יש אשר תיאות לרדת אלינו, שוכני ארץ, אף תיפול למשכב כאחד האדם, וכהיום הזה הראיתני את ענוותך הרבה וחלית את מעיך." ויהי הדבר לפלא בעיני הבוגדיחן. "איכה היה כדבר הזה?" קרא הבוגדיחן בכעסו: "הן לא אכלתי אמש בלתי אם חלב מיניקתי. זה לי שלוש מאות וששים חודש מיום עלותי על כסא המלוכה, ואני מכלכל נפשי רק בחלב המיניקות, כמשפט הבוגדיחן מעולם. שלוש מאות וששים מיניקות הירווני חלבן, ולא ידעתי מחלה כל ימי, וכדבר הזה לא באני בלתי היום. ומי המה שהגישו אוכל למיניקתי ומה האכילוה?" יצאו העבדים דחופים ומבוהלים, חקרו ומצאו כי חוק המינקת ניתן לה כדבר יום ביומו, לא נגרע דבר. ויגידו לבוגדיחן. "אולי חולה האשה מלידה ולא חרדו עבדי לשלומי כי יעדוה לי למינקת?" יצאו השרים דחופים ומבוהלים לדעת מה שלום המינקת ואם אין בה מום - והנה היא בריאה ושלימה וכל חולי לא ידעה מעודה ועד היום הזה. ויצו הבוגדיחן להביא את המינקת לפניו. "מדוע זה נשחת חלבך?" שאל הבוגדיחן: "השינית את לחם חוקך, או כי חולה את ולא הגדת לי?" "בן השמים, רב חסד ואמת," ענתה המינקת ברעדה: "את האמת ביקשת, והיא רחוקה ממך. מיום בואי שמרתי את מנת המלך, עליה לא הוספתי וממנה לא גרעתי, וכל מחלה לא ידעתי מעודי, ועתה אם נשחת חלבי בקרבי, אין זאת כי אם מדאגתי כל היום לשלום ביתי." "מה הרעה אשר מצאה את ביתך?", שאל הבוגדיחן. "מולדתי מדינת פֶּ-צִ'י-לִי היא אשר הפקדת עליה את המנדרין קִי-נִי. והמנדרין קִי-נִי איש בלייעל, וכל מעשיו רק רע כל היום. את ביתנו מכר ואת כסף מחירו לקח לו וישם בכיסו, עקב אשר לא נתנו לו שוחד תאוות נפשו, את אחותי לקח וישימה בין פילגשיו, ואת בעלה המית בחרב, לבל יביא ריבו לפניך. גם את אבי הרג ואת אמי שם בבור ויכל בנו את חמתו, כאשר יעשה לכל אנשי העיר. ומידי אזכרה זאת תרד עיני דמעה ובכה אבכה בלילה - לכן נשחת חלבי בקרבי." ויכעס הבוגדיחן מאוד ויקרא: "מהרו, הביאו לפני את כל חכמי ויועצי!" ויבואו יועצי הבוגדיחן ויכרעו לפניו, ויצו אותם לאמור: "צאו ובקשו לי איש ישר ודובר אמת!" ויובא האיש לפניו ויאמר לו הבוגדיחן: "המנדרין קִי-נִי אשר בידו נתתי את מדינת פֶּ-צִ'י-לִי עושה הרע בעיני ובמעשיו הרעים החלה את מיניקתי וחלבה נשחת. קום לך לפֶּ-צִ'י-לִי ואת אשר תראה בעיניך אותה תגיד לי. אך הישמר לך פן תכחד ממני דבר, רק את האמת ידבר פיך. אל תוסיף עליה ואל תגרע ממנה. כהאיר הירח במי מנוחות באגם, כן יאירו אמרי פיך. הלא עמדת פעם על שפת האגם כשלום הליל, ואת הירח ראית ולא ידעת אם בשמים הוא ואם באגם... ועתה לך כאשר ציויתיך." ויקח האיש מאה שרים עמו, כולם חכמים, יודעי דת ודין, וילך ויבוא אל מדינת פֶּ-צִ'י-לִי. וידע המנדרין קִי-נִי כי כלתה אליו הרעה ויפחד מאוד. ויבקש להטות את לב השופטים בשוחד. אך מלאך הבוגדיחן, הישר באדם, לא עשה שקר בנפשו, לא כיחש באדוניו ולא עזב אמיתו. ומקץ שלושה חודשים בא הישר באדם לפני הבוגדיחן ויפול לרגליו ויאמר: "בן השמים, שא נא פני עבדך ואשמיע באוזנך דבר אמת." ויאמר הבוגדיחן: "דבר!" "אם יש בכל מדינות מלכותך הגדולה והרחבה קרן חשכה אשר כל עין תדמע עליה - מדינת פֶּ-צִ'י-לִי היא. הרע בנחשים יתחמץ ליבו בקרבו למראה התועבות הנעשות שם. כל יושבי המדינה רשו ורעבו, מבקשים נדבה ואין. כי יחד כולם פושטי יד המה. הבתים התמוטטו, שדות הארז שממו, כי לא נזרָעו. לא מאשר עצלים הם אנשי פֶּ-צִ'י-לִי, כי אם מחמת המנדרין קִי-נִי הרשע אשר עשקם ויחמוס את כל אשר להם. אין צדק ואין משפט לפניו. את הרשע יצדיק עקב שוחד, ודין עני ירחיק ממנו. כי תצא אחת מבנות הארץ מפתח מושבה, והיא יפת מראה ולקח אותה מבית אביה ואמה. ולא רק בבתולות יתן עינו, כי גם אשה מידי בעלה יקח." "הן לא יתכן כדבר הזה!" קרא הבוגדיחן. "כאשר יאיר הירח בימי מנוחות כן יאירו אמרי פי," ענה הישר באדם, "מדינת פֶּ-צִ'י-לִי חמדת מלכותך אבד תאבד ברעת קִי-נִי, איש הבלייעל." ויקצוף הבוגדיחן קצף גדול, וישם ידיו על ראשו, ויצו את שריו לעמוד באולם עד שובו, והוא פנה ויבוא אל ההיכל פנימה ויתהלך זעף כל היום ההוא ומחשבותיו עמקו מאוד. וכבוא השמש יצא המלך מהיכלו ויעבור לפני שריו ועבדיו וישב באפיריון הזהב אשר לו וכל העומדים לפניו כרעו ארצה. אז יפתח הבוגדיחן את פיו ויאמר: "מדינת פֶּ-צִ'י-לִי בכל רע היא, על כן ציויתי: מהיום והלאה לא יוסיפו לקחת ממנה מינקת לי." ומאז והלאה לא יקחו עוד מינקת לבוגדיחן ממדינת פֶּ-צִ'י-לִי... חכמה ודעת לפני רבות בשנים משל בסין הבוגדיחן צְזַן-לִי-אוֹ, יהי זכרו ברוך. וצזן-לי-או לא ידע קרוא וכתוב מימיו, אך לבו הלך אחרי דברי חכמים ושיחותיהם, והיה משוחח עם עבדיו בענייני חכמה ודעת שפשטו בארץ. פעם שאל את עצמו: "מה תועלת בדעת ומה ההנאה לאדם ממנה? האם תוסיף לו שנות חיים או תרבה אושרו בעולם? מי חכם ויגיד לי זאת?" יומם ולילה חשב בדבר ותשובה לא מצא. אמנם עבדיו הרבו לספר באוזניו על יתרון הדעת ותועלתה, אבל דבריהם לא הניחו את דעתו. אז ציווה להביא לפניו את כל החכמים והמלומדים שבכל מדינות מלכותו לחקרם בפני כל העם ולשמוע מפיהם על הדעת, אשר הם מרבים להגות בה. רצון בן השמים חוק הוא ליושבי הארץ. ועל יד שער כל בתי המדרש והמכללות עמדו כרוזים, היכו בתופים והכריזו: "כל חכם ומלומד בעמו יקום ויעלה לפקין העיר להגיד לבוגדיחן מה התועלת בדעת ומה הברכה אשר יביאו המדעים לאדם אשר יהגה בם?" למועד הקבוע נקהלו ובאו כל החכמים והמלומדים שבסין ועמדו לפני ארמון המלך. ביניהם זקנים, תשושי כוח, נשואים בערש, גם צעירים לימים אשר פניהם כפני זקנים, מהם זוקפים בגאון את ראשיהם עד אשר נכפפה שדרתם פנימה ולא יכלו לכרוע ברך, ומהם גבם כפוף מרב שבתם על הספרים. מהם עדויים אותות כבוד, עדות על חכמתם הרבה, ומהם - נוצת טווס פארה את מצנפתם. אף מדיהם שונים אלה מאלה, נבדלים למראיהם ולגזרתם. וכולם משקפיים להם, והמשקפיים, כידוע, סימן לתורה ולחכמה, כי כל חכם ואיש מדע קצר רואי הוא. וכאשר זרחה השמש מבין העננים, וקרניה השתקפו בתוך המשקפיים, התחיל הבוגדיחן קורץ בעיניו. "מה נלהבים פניהם של אלה, ועיניהם מה תלהטנה!" אמר הבוגדיחן, "אין זאת כי אם אל שכר רב ישאו את נפשם..." העיף הבוגדיחן עין בכל הניצבים עליו, ובראותו כי הכל ערוך כסדרו, אמר: "גורל עמנו לנגד עינינו תמיד, יומם ולילה נדאג לנתינינו הנאמנים, לכן אמרנו בלבבנו: הבה נחקור ונמצא למה לסינים דעת, ואם יש לעם תועלת ממנה, ומה עניין מצאו בה בני אדם ואם יש לעולם הנאה ממנה. אתם חכמים ונבוני דעת, האירו נא עינינו והגידו את אשר בלבבכם, אל תסתירו דבר." "פתח פיך!" קרא הבוגדיחן אל אחד הגדולים מבין החוזים בכוכבים, "הן אתה לשמים עיניך, יבוא נא דברך ראשונה, ככה יאה וככה נאה לנו, כי על כן חכמתך חכמת שמים היא." יצא החכם מקהל חבריו, השתחווה לפני הבוגדיחן כמשפט ופתח ואמר: "כי יצא איש בער, לא לומד, מביתו בלילה, הלא אך למטה יביט, כחזיר בלכתו, לבל יכשל בדרכו. ואם גם ירים ראשו והביט השמיימה, מה יראה? הלא רק נקודות נוצצות ומזהירות. לא כן החכם, החוזה בכוכבים. לפניו כל מזלות השמים אותיות הן, וקרא יקרא בהן כקורא מעל הספר, כי מי זה יודיענו הגאה יגאו המים ויציפו את פני הארץ, או כי שפל ימהר לבוא, אם יגדל אור החמה או ימעט, ועתידות מי יחזה?..." "עתידות?! אמנם תתאו נפשי לדעת עתידות," אמר הבוגדיחן, "אך הגידה נא לי, מה יעשה כעת בננקין העיר?" "מאין אדע דבר כזה, מלכי, אור-עולם?" ענה החוזה בכוכבים כמתרפס, וכרע על ברכיו. "כן, עתידות תגיד" אמר הבוגדיחן "האותות הבאים תודיעני, ואשר היה והווה נעלם מעיניך ולא תדע. אכן, רבה חכמתך! הלא טוב לך כי תדע מה המעשה אשר נעשה היום הזה, ואל תשלה את נפשי בעתידות, ואל תהיה כמתעתע..." "משנהו!" על יד החוזה בכוכבים עמד סופר דברי הימים. עליו העידו, כי יודע הוא את כל בני סין לשמותיהם, את אשר היו בשכבר הימים ואת אשר חיים כהיום הזה. הוא השתטח לפני הבוגדיחן ואמר: "מלך אדיר, רב חסד ואמת, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה. חכמתי לא תעיב את נועם זיו פניך, ודברי לא ירגיזוך כאשר הרגיזוך דברי חברי לפני. אנחנו - לבנו אל העבר, רק בו נהגה ובו נחקור למצוא כל מדחה ומעוות, כל משגה ואוולת, אשר נעשו בידי בני אדם בדורות עברו..." "הלזה מדע יקרא? אין טוב ממנו לפתאים," קרא הבוגדיחן "הן כל כסיל ובער כהיום הזה יעשה את הטוב בעיניו, ומי יאמר לו מה תעשה? הלא חכמתך תעמוד לו, כי יאמר: אך לעוות ולהרשיע אדם יולד, וזה חלקו מאז ומעולם, ובמה טוב אני מכל אשר היו לפני? אך לפתאים ולנוכלים מדע אשר כזה. גש הלאה!..." "ואתה מה מדעך?" החכם אשר אליו פנה הבוגדיחן נבוך מאוד, ובהבליגו על סערת רוחו אמר: "אנחנו אל דרכי השולטן עינינו וכל ימינו נחקור לדעת מה הם החוקים אשר יוחקו לטוב לנו והמשפטים אשר נלך בהם למען דעת מה הן הזכויות הראויות להינתן למנדרינים ומה אשר לעם." "הזכויות הראויות להינתן?" קרא הבוגדיחן "האם זכויות ניתנות לאלה הראויים להן, או אם על פי החוק והמשפט יעשה דבר? הן מן היום אשר קמו אנשי מדע, והמדעים פרצו בארץ, חכמו רבים עד מאוד, ואיש איש כרוחו ישוה את הראוי להיות לעומת אשר ישנו, ורגז, וקצף, וכולם רוגזים, וכל הארץ מלאה כעס, ותשועה אין, מה תוסיף אפוא חכמתכם? אך להבל תיגעו. צא, צא!... ואתה, מה בפיך?" שאל הבוגדיחן את הניצב אחריו, והוא רופא. "מדענו" אמר הרופא והוא כורע ומשתחווה, "הכל מודים כי רבה הברכה בו. יודעים אנו כל חי וכל צמח השדה, כל הרומש על הארץ וכל אשר יעופף תחת השמים, מה טיבם וסגולותיהם, אשר למאכל - למאכל, ואשר לשיקוי - לשיקוי, וכל אשר לקטר בו וכל אשר יתנו לחולה ונרפא. אגר נאגור שרשי עשבים, נייבש קרני הצבאים הרכים, נטחנם ונעשה מרפא לאדם, טעמו כיין הטוב וריחו כריח האביב, ישתה ממנו החולה וישכח כל חולי וכל מדווה. רק אדם בריא לא ישחר פנינו. אולם כל אשר לא ישמור נפשו ויחלה, יחוש אלינו, ומידנו נכונה לו ישועה." "'כל אשר לא ישמור!' וישמור נפשו, ולא יחלה!" אמר הבוגדיחן וקולו הפעם רך מאשר היה: "אכן אתם מרגילים את האדם לקלות ראש, ואיש איש לא ישמור נפשו. בעוונכם רבו התחלואים בארץ. דעת לא אבינה, מה תועלת במדע אשר כזה..." ובפנותו אל אחד המשוררים הגדולים, מוּ-סוּ שמו, קרא הבוגדיחן ואמר: "ענה אתה על שאלתי: מה עניין לאדם במדע ומה התועלת אשר בו? " ניגש מוּ-סוּ, השתחווה לפני מלכו ואמר: "שמעני בן השמים! לאחד מאבות אבותיך היה גן. והגן נחמד למראה, ובו פרחים נפלאים, נותני ריח נעים. ולא רק הפרפרים, הדבורים והציפורים, כי גם בני האדם ממרחקים יבואו לעמוד לפני הגן, להריח את ריחות הבושם ואמרו כולם: אין זאת כי אם שערי גן עדן נפתחו היום. ובאחד הימים נכנסה פרה אל הגן ותשלח לשונה אל הפרחים, נגעה בשושנים ונרתעה, כי הקוצים דקרוה. טעמה מן החבצלת, הריחה ביסמין ואמרה: אין כל טעם בהם, לא אבינה למה זה ועל מה זה יעמלו בני אדם בפרחים אלה? לדעתי, בן השמים, אל לפרה לשאול שאלה כזו..." הבוגדיחן בא במבוכה, ובחמת רוחו הסב את פניו מאת העומדים לפניו. נבהלו השרים בראותם כי פני מלכם זועפים ויחרדו מאוד לשלומו, ויפלו אפים ארצה ויתחננו לפניו, לבל ישים לב לדברי אחד המשוררים הבוערים אשר העז לדבר סרה בכבוד בן השמים. אז ציווה הבוגדיחן להסיר את ראשו לאות לכל משורר ופושק שפתים לבל יפתח פיו בדברי משל בעמדו לפני הבוגדיחן. השרים מיהרו למלא את פקודתו, וחמת הבוגדיחן שככה. וכאשר שבה אליו רוחו, זכר את המשורר ואת אשר נגזר עליו, ויאמר להראותו את גווית המשורר המומת. הסתכל הבוגדיחן בגוית המת, שקע במחשבות, ועמד דומם עד בוש. אחר ננער, נאנח ואמר: "היה חכם אחד בארץ סין, וגם הוא הומת היום..." הבוגדיחן הטוב הבוגדיחן פן-דזין-צסן, אשר פי סופרי דברי הימים יקבנו בשם מון-סו, לאמור: "אבי העם", היה טוב לב ונדיב רוח, וכל מחשבותיו - על עמו ועל ארצו. מדי פעם בפעם, בהגיע אליו דבר רע על אחד הנציבים במדינות מלכותו, לאמור: אך רודף בצע האיש הזה, על תושבי הארץ יכביד עולו, עני ודל יעשוק, וריב אלמנה לא יבוא אליו, - וקרא הבוגדיחן אליו את הנציב ההוא וחקרו, והיה אם אמת דובר בו, וציוה לתליינים לאמור: "הסירו את ראש הרשע מעליו, בתעלוליו יוכר הנציב הזה בעולם הנשמות גם באין ראשו עליו". ותחת הנציב המת יפקיד הבוגדיחן נציב אחר, אשר יועציו יעידו עליו כי אין טוב וישר ממנו בכל הארץ. כן יעשה הבוגדיחן כל הימים, וכל דבר ריב אשר יובא לפניו מכל מדינות מלכותו, ישמע הבוגדיחן ולא ישיב ליבו ממנו עד אשר יוציא משפטו לאור. והשרים והעבדים וכל נציבי המדינות ינשאו את הבוגדיחן וירוממוהו. ומדי בואם לפניו יגידו לו, כי אין כארץ סין תחת כל השמים, כי רבה הברכה בארץ, הגשמים יורדים בעיתם, והאדמה תיתן יבולה, ועץ השדה ישא פריו, האסמים מלאים אורז ואין מחסור דבר. כל עבדי הבוגדיחן שמחים וטובי לב, ואך שלום ושלוה בכל הארץ. והבוגדיחן שומע את הדברים ומחריש להם, וליבו ינוע בקרבו: "מי יודע אם לא יתעוני בשווא?" באחד הימים אמר הבוגדיחן: "הבא אנסה את עבדי, הכנים דבריהם, אם לא?" ויצו ויקהילו אליו את כל המנדרינים, את הנציבים ואת השרים ואת היועצים, רואי פני המלך, והוא יושב על כסא מלכותו ויאמר להם: "הנציבים בארץ יגידו, כי ארץ סין מלאה ברכת אלוהים, וכי מרוב אורז לא ידעו הסינים מה יעשו בו, ועתה מדאגתי לעמי אמרתי בלבי: 'נתפללה נא לאלוהינו ונדרוש אל אבותינו הקדמונים ונשמע מה העצה אשר ייעצוני לעשות במותר האורז הנצבר בארץ משנה לשנה, ולא ניגע לריק.' ועתה זאת נעשה: איש איש מאתנו יבדל היום מיתר העם. נסגר שלושה ירחים, חדר לפנים מחדר, ושם נתפלל, נפיל תחינתנו לפני אבותינו ואבות אבותינו אשר מעולם, נרבה שיחה לפניהם, ואבותינו ואבות אבותינו אשר מעולם, זכרם לדור ודור, רבים ועצומים הם, מי מנה מספר להם? ולכן נעמוד תשעים יום ותשעים לילה למען נוכל לדרוש אל כולם, אחד אחרי האחד, ולא נכלים איש. שלושה ירחים תמימים אל יבוא איש לפנינו להשביתנו, שלושה ירחים לא יראו פנינו בקהל עם, בלתי אל השמים עינינו." היועצים והשרים נישאו את המלך על חכמתו הרבה ויצאו מחצר המלך, ולבם טוב עליהם. והבוגדיחן קרא מקצת עבדיו אשר ידע כי אנשים נאמנים הם ויצוום להתחפש בבגדי עניים, ואף הוא התחפש כאחד מהם, ויצאו כולם, אין רואה ואין יודע, ויעברו בכל ארץ סין לדעת אם נכונים דברי הנציבים, כי הסינים כולם מתענגים על אושר רב ושפע אורז, וכי כולם יריעו משמחה לקראת מושליהם ונציביהם. ויעבור הבוגדיחן הוא ועבדיו על יד העיר פֶּ-צִ'י-לִי ויסורו שם. והבוגדיחן דפק על דלת אחד הבתים ויחנן קולו ויאמר: "בשם אבותינו הקדושים, אשר מעשיהם הטובים לברכה בקרב כל הארץ ואשר ישכנו עתה בצל שדי - תנו קומץ אורז לאיש עני, אשר עינה בדרך כוחו, וזה שלושה ימים לא בא אוכל אל פיו." והנה קול מדבר ואומר: "אם עני ודל אתה, אין זאת כי מבני עירנו אתה, אחד מנתיני נציבנו, אך אם אורז תבקש מאתנו, אות הוא כי מארץ רחוקה באת אלינו, ועתה ברח לך, הנוכרי, ואל תעמוד בפתח ביתנו, החסרי רעבים אנו?" ברוח נכאה עזבו הבוגדיחן ובני לוויתו את הבית ויבואו אל בית אחר. וידברו אליו גם שם כמשפט הראשון, לאמור: "אל תלעג לרש." עוד הם מתמהמהים, ואנשי הבית יצאו ויגרשום. ובגשתם אל הבית השלישי, נשמע קול בכי מר ואנקת ילדים בהתעלפם ברעב. ובבית הרביעי, כשמוע האנשים את המלה "אורז" קראו: "מי הוא השואל, מנדרין או חית יער?" צחק הבוגדיחן בקרבו ואמר: "אכן, נכונים דברי נציבי ואמת בפיהם - לו נתנו לאנשי פ-צ'י-לי אורז לא ידעו מה לעשות בו, כי לא ראו עיניהם אורז מעולם" ויבוא הבוגדיחן אל בתי התפילה לשמוע על מה יתפלל העם. והסיני בטנו ריקה, אך בית תפילתו מלא. מרבים העם להתפלל, וכל בתי התפילה מלאים אנשים ונשים, ותפילה אחת בפי כולם: "אבותינו הקדושים, התפללו אתם לאלוהי השמים, המשקיף ממרום קודשו על מלכנו פן-דזין-צסן, הטוב במלכים, החכם באדם, ויתן בלבו לכרות את ראש נציבנו טוּן-פַּ-אוֹ, ויסיר מעלינו את הנוכל הזה, אשר כמוהו עוד לא ברא השטן." ככה יתפללו כל אנשי פ-צ'י-לי. ובאחד הימים השכים הבוגדיחן לבוא לבית התפילה וימצא איש זקן מתפלל ברגש. אמנם הכל התפללו ברגש, אך הזקן הגדיל. קרב הבוגדיחן אל הזקן לשמוע מה בפיו, והנה שפתיו דובבות: "אבותינו הקדושים, תנו בלב הבוגדיחן אדוננו ואל יקח את נציבנו ממנו כל ימינו על הארץ. יאריך אלוהי השמים את ימי נציבנו טון-פ-או, ולעת זקנה יחדש אלוהים את נעוריו ויוסיף על שנותיו כהנה וכהנה." השתאה הבוגדיחן לדברי הזקן, ויעמוד עד כלות העם להתפלל, ואחר ניגש אליו וישאל: "הגידה נא לי, איש שיבה, מה הטוב והחסד אשר עשה עמך הנציב טון-פ-או, כי ככה הרבית תפילה בעדו?" חייך הזקן ויאמר: "עוד לא נולדה אם בארץ, אשר טון-פ-או יגמול לבנה טובה אחת קטנה בחייו. עדים דבריך, כי לא מבני עירנו אתה, לולא כן לא הסכלת לשאול כזאת." "אולי איש יפה תואר הוא טון-פ-או וטוב בעיניך מראהו ואור פניו?" נשא הזקן את כפיו השמיימה ויאמר: "אודך אלוהים אשר לא הקריתני לפניו ואת צלם דמותו לא הראיתני מעודי ועד היום הזה." "ולמה זה תבקש לו אורך חיים ושנות חיים ולמשול בכם, בעוד כל אנשי עירך מתפללים לאלוהים, כי יתן בלב הבוגדיחן ויסיר את ראשו מעליו?" "אך צעירים לימים כולם ונבערים מדעת, ואת חכמת החיים לא ידעו. ואני זה שלושה נציבים ראיתי בימי חיי הרעים רודים בעירנו. בעודי צעיר לימים משל בנו הנציב צו-לי-קו, איש אוהב בצע, נבהל להון ואכזר מאין כמוהו. כל הארץ נאנחה תחת ידו הקשה. ותפילה אחת הייתה בפי כולם, מן הבוקר ועד הערב: "יכרות המלך את ראש צו-לי-קו מעליו ויחלצנו מצרנו, אשר כמים ישתה דמנו ומבשרנו לא ישבע." ואלוהים נעתר לנו ונתן בלב הבוגדיחן למלא את משאלתנו. והמלך קרא את צו-לי קו אל פקין עיר המלוכה, ויצו לכרות את ראשו מעליו, ותחתיו שלח לנו את המנדרין קסנג-חי-טו. אך ההוא הרע לאנשי העיר הרבה מכל אשר היו לפניו. ובצר להם התפללו אל אלוהים כי יתן בלב מלכנו לכרות את ראש קסנג-חי-טו מעליו ויצילנו מידיו. ואף הפעם שמע אלוהים את תפילתנו והבוגדיחן קרא לנציב ויכרות את ראשו מעליו, ותחתיו שלח לנו את טון-פ-או, יאריך אלוהים ימיו ויוסיף על שנותיו. ועתה קום עבור בארץ לאורכה ולרוחבה, התמצא בה איש אשר שבע לחם מימיו? כי כולם לריק יגעו, ועמל כפיהם זר יאכל אותו. בדמעה יזרעו, ובבכי יקצורו, ובפרך יכלו ימיהם. והנה העם באיוולתו מתפלל גם עתה לאלוהים כי יעביר את נציבנו זה מן הארץ. אוי לנו, פן ישמע אלוהים לתפילת העם וימלא את משאלות ליבם, ומלכנו יעביר את נציבנו מן העולם וישלח אחר תחתיו, והכביד הלז עלינו את ידו שבעתיים. אמנם רע ועריץ נציבנו, אין כמוהו רשע בלייעל. אך הן הוא עשקנו לשובע נפשו, אוצרותיו מלאו כל טוב, ואת בני ביתו העשיר, ומה לו עוד לעשות ולא עשה?... ועתה אם יבוא אחר תחתיו - מה יהיה גורלנו? השב ישיב עלינו את הרעה מראשיתה ואת עונינו ואת סבלותינו יחדש כקדם. טוב טוב כי ימשול בנו טון-פ-או, יאריך אלוהים ימיו, ותהי זאת נחמתנו." שמע הבוגדיחן את דברי הזקן ויתעצב מאוד אל ליבו, ולא הוסיף עוד להתהלך בארץ, וישוב אל טירתו פקינה. ביום ההוא קרא הבוגדיחן לכל חכמיו ויועציו וידבר אליהם לאמור: "הימים אשר יעדנו לתפילה ולדרוש אל נשמות אבותינו תמו. וזאת העצה אשר יעצו אבותינו הקדושים פה אחד: "אל תמיר נציב בנציב, ואם גם ירבה להרע לבני ארצו, אל תחליפנו. כאשר היה כן יהיה." וישמעו השרים ויודו לבוגדיחן ויהללוהו על רוב חכמתו ובינתו. ויותר מכולם שיבחוהו כל הנציבים בארץ. ויותר מהמה שיבח הזקן מפ-צ'י-לי את הבוגדיחן החכם והישר באדם... הגשם "בן השמים", לִי-אוּ-אַ, עמד ביום עבות אחד בהיכל החרסינה שלו והשקיף בעד החלון. והוא עודנו רך בשנים וטוב לב מאין כמוהו. וברוב עושרו וחמדת תענוגיו לא שכח את עניי עמו ויבקש טובתם כל הימים. ראה והנה גשם חזק ניתך. ארובות השמים נפתחו והמים הלכו הלוך וגבור. גם כל עץ וכל שיח השדה נטפו מים. התעצב המלך אל לבו ויקרא: "מה רע ומר לאדם, המתהלך ביום כזה באין כובע לראשו. ומי יודע מה רב מספר האנשים המתהלכים עתה בחוצות העיר וכובע אין לראשם לחסות מפני הגשם השוטף." המלך שקע במחשבותיו. אחר התעורר ויאמר אל טְזוּנְגְ-חִי-טְזַנְג, שומר הסף: "רצוני לדעת מה מספר האומללים האלה בפקין, עיר מלכותי?" "אור השמש!" ענה טְזוּנְגְ-חִי-טְזַנְג, בכרעו על ברכיו ובנפלו אפים ארצה: "היבצר ממך, מלך המלכים, לעשות ככל אשר תאבה נפשך? בטרם תשקע השמש וידעת את אשר שאלה נפשך, הילל בן שחר!" בת צחוק נדיבה עברה על פני המלך וטְזוּנְגְ-חִי-טְזַנְג מהר אל ראש הוזירים, אל סַן-צִ'י-סַן. דחוף ומבוהל הגיע עד לפני ראש הוזירים, ובטרם יכרע וישתחוה פתח ואמר: "מלכנו רב החסד, משוש כל הארץ, לא ידע מנוחה בנפשו כל עוד ימצאו בני אדם, אשר ברדת הגשם, יתהלכו באין כובע לראשם, ועוד היום יבקש לדעת את מספר האומללים האלה. "אכן, רבו הולכי בטל בעירנו ומה מועיל בהם?" ענה סַן-צִ'י-סַן: "אך אם..." והוא צוה להביא לפניו את שר העיר את פַּי-חִי-ווּ. "שמועות רעות הגיעו אלינו מארמון המלך," אמר ראש הוזירים, כאשר השח שר העיר את ראשו עד לעפר לאות כי אוזנו נטויה להקשיב לכל הגה היוצא מפיו: "המלך האדיר, השקיף ממכון שבתו וירא כי שערוריה נעשתה בארץ." "האמנם?" קרא שר העיר בבהלה: "האם אין גן העיר מסתור לארמון המלך?" "גם אני לא אדע איך נפל דבר," אמר סַן-צִ'י-סַן: "ואולם משוש כל הארץ, מלך המלכים, דואג לשלום הנבלים אשר גם בהיות גשם על הארץ, אין כובע לראשם. והיום הזה ציוה, כי יובא לפניו מספר האנשים האלה; ודבר המלך אין להשיב." "מהרו אלי את הכלב הנבזה, את הזקן חוּאַר-דְזוּנְג!" ציווה שר העיר את עבדיו. אימת מוות נפלה על שר השוטרים, על חוּאַר-דְזוּנְג. פניו הלבינו כסיד, וחרדה אחזתו. וכבואו לפני שר העיר המטיר עליו הלז קללות נמרצות: "נבל, פוחז, בוגד, האין יש את נפשך כי יתלו את כולנו על העץ וכי יתנו את בשרנו לעוף השמים?" "למה זה חרה אפך בי?" התחנן שר השוטרים והוא נופל אפים ארצה לפני שר העיר: "הלא תגיד לי, למען אדע ואבין אמרי אמת וצדק אשר הואלת להשמיעני הפעם, כי אם לא כן לא יבין עבדך את דברי חכמתך!" "כלב נבזה ונמאס! יאה לך להיות רועה חזירים מהיות שר השוטרים בפקין, העיר קרית עולם. שליט ארץ סין, החרד לשלום כל תושביה, ראה היום הזה, כי אין סדרים בארץ. ברחובות העיר ישוטטו נבזים ושפלים אשר גם ברדת הגשם לא יכסו את ראשם, מאין כובע להם. לעת ערב תפקוד את כולם, והבאת לפני את מספרם." "כן אעשה כאשר ציויתני!" ענה שר השוטרים, ויקוד אפים ארצה שלוש פעמים ויצא מלפניו ויתן צו ויבהילו אליו את כל שוטרי העיר. "הו ריקים, שפלי ידים! מחציתכם אתלה על העץ ויתרכם על גחלים אציג. הכן תשגיחו על הליכות העיר? הנה גם בהיות הגשם מתהלכים אנשים ברחובות העיר, וכובע לא ישימו לראשם, ואין מכם חולה על הדבר ולא מרגיש! עצלים, נבזים! בעוד שעה תשאו את ראש כל אלה אשר אין כובע לראשם!" יצאו השוטרים דחופים לעשות את פקודת אדונם, וברחובות פקין - צייד, ציד נפש אדם. "תפשוהו! אחזוהו! החזיקו בו!" קראו השוטרים בדלקם אחרי כל איש שהתהלך גלוי ראש ברחוב. הוציאו השוטרים ויסחבו את האומללים מתחת לגדרות, ומאחורי השערים ומכל המחבואים אשר נמלטו שמה והתחבאו כארנבות, בנוסן מפני הטבח אשר יעשה מהם מטעמים לאדוניו. לא מלאה שעה, וכל האנשים בפקין העיר אשר כובע אין להם, נתפסו ונסחבו לחצר בית הסוהר, ושם נכלאו. "מה מספרם?" שאל חּואַר-דְזוּנְג. "20,871" ענו השוטרים בנפלם אפים ארצה. "התליינים!" נהם חוּאַר-דְזוּנְג. ומקץ חצי שעה נפלו 20,871 סינים כרותי ראש וגופותיהם מושלכות בחצר בית הסוהר. 20,871 ראשים היו מוקעים על הכידונים לאות לבני מרי, למען ישמעו כל העם ויראו ולא יזידו לעשות כמעשיהם, להפר את שלום מלכם. חוּאַר-דְזוּנְג הגיד לְפַיְ-חִי-ווּ וְפַיְ-חִי-ווּ לְסַן-צִ'י-סַן וְסַן-צִ'י-סַן לְטְזוּנְג-חִי-טְזֹנְג. בא הערב, הגשם כלה. רוח קלה נשבה בחוץ, והניעה את ענפי העצים, ושפע פנינים נוצצות נתזו מעל עצי הגן על פרחי הניחוח אשר האדימו כארגמן ולהטו לקראת קרני השמש השוקעת. לִי-אוּ-אַ עמד על יד חלון היכל החרסינה אשר לו והתענג על המראה הנפלא. והוא עודנו רך בשנים וטוב לב, ולא שכח את עניי עמו. "היטבת אשר באת," אמר המלך לְטְזוּנְג-חִי-טְזַנְג: "ועתה הגידה נא, מה מספר האנשים אשר גם בהיות הגשם אין כובע לראשם?" "את מצוותך אדון הארץ, מילאו עבדיך הנאמנים." ענה טְזוּנְגְ-חִי-טְזַנְג, בהשתחוותו לפניו אפים ארצה. "ומה מספרם? אמור ואל תכחד דבר." "לא יראה ולא ימצא איש סיני בכל העיר אשר אין כובע לראשו. בי נשבעתי, כי אך אמת ידבר פי." וּטְזוּנְגְ-חִי-טְזַנְג פרש את כפיו למעלה וישבע על הדבר. פני המלך הטוב אורו משמחה. "ברוכה העיר וברוכה הארץ!" אמר המלך: "מה תגיל נפשי, כי בימי ממשלתי יתענג עמי על רוב טוב ועושר. אשרי העם שככה לו!" פני השרים והעבדים בחצר המלך נהרו, בראותם את מלכם שמח וטוב לב. וְסַן-צִ'י-סַן וּפַיְ-חִי-ווּ וְחוּאַר-דְזוּנְג נחלו אותות כבוד, מעשה זהב, על נאמנותם וחרדתם לעמם ולארצם.