מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות יצירות ספרותיות
הפנינה המלה גנוסטיקה שורשה במושג היווני Gnosis שפירושו "דעת" או "הכרה". הגנוסטיקה היא מונח כולל לתורות דתיות שונות שקמו בעולם ההלניסטי ובארצות המזרח בראשית התקופה הנוצרית. התורות הגנוסטיות השונות הדגישו את הדעת כאמצעי לגאולה. רק חלק קטן מן הגנוסטיקנים כינו עצמם בשם זה, אבל כבר בתקופה מוקדמת הרחיבו מתנגדיהם את השם הזה והחילו אותו על מגוון רחב של תנועות וזרמים שבמרכזם עומדת ה"דעת". כיום יש רק זרם אחד של הגנוסטיקה שעודו מתפקד כדת פעילה בדרום עיראק והוא שייך לפלג המנדאי של הגנוסטיקה (מאנדא, מארמית - מדע). הכתבים המנדאים כתובים בניב ארמי קרוב ללשון התלמוד הבבלי. נוסף על כך ידועים כתבים גנוסטיים קופטיים מחפירות נג-חמאדי שבמצרים וכן קטעים שונים ממקומות אחרים הכתובים פרסית, תורכית ואף סינית. מקור גנוסטי נוסף הוא ספרים חיצוניים לברית החדשה וביניהם "מעשה תומא" ו"מזמורי שלמה". בקטעים אלה מוצגים רעיונות גנוסטיים בצורה פיוטית סיפורית בעלת אופי אלגורי. להלן נביא תרגום פיוטי לקטע כזה הידוע בשם "המנון הפנינה" והמתאר בצורה אלגורית את מסעו של אדם הנענה לקריאה ויוצא לגאול את נשמתו ולקרב עצמו אל אלוהים. היצירה תורגמה על ידי מן הנוסח האנגלי המובא בספרו של Hans Jonas. למי שרוצה להתעמק יותר בתורות הגנוסטיות אנו ממליצים לקרוא את ספרו של הנס יונס: Hans Jonas, The Gnostic Religion, Beacon Press, Boston, 1968. הפנינה נער קט רך בשנים הייתי, ובחצר מלכות אבי חלפו ימי, אפפוני אור וזוהר ועל רוב טובה שם התענגה נפשי. מן המזרח מכורתי שלחו אותי הורי לדרך, וצידה הם על שכמי עמסו. אוצרות מלכות בתרמילי נתנו, אך לא הכבידו משאי עד כי יבצר ממני לשאתו. את גלימת התהילה אשר ברוב אהבתם הם לי הכינו, אדרת ארגמן אשר את צורתי הלמה - הם הסירו מעלי וברית עמי כרתו ועל לבי חרתו לבל אשכח: "שים לדרך פעמיך, אל מצרים רד. אל משכן הפנינה היחידה. בלבב ימים שם תמצאנה, נחש בריח מסביבה רובץ. עת הפנינה משם תביא תשוב ותעדה את האדרת, את גלימת התהילה, ועם אחיך השני לך במעלה תהיה עוצר בממלכתנו." את המזרח נטשתי, מטה שמתי פעמי; שני שליחים מלכותיים אלי נלוו. רבת פגעים וסכנות הייתה הדרך ואנוכי עוד עול ימים ובמסע לא התנסיתי מעודי. על גדות נהר מישן דרכי עשיתי, אל מקום שם יאספו כל סוחרי הקדם, ואל ארץ הבבלים הגעתי, לפנים חומות סרבוג דרכה רגלי. מטה מטה למצרים את דרכי אחזתי, שני מלווי ממני נפרדו. פעמי אל הנחש הישרתי, סמוך למקום תחנתו קבעתי מושבי. שם, מלא צפייה, המתנתי עד תיפול עליו שינה, עד ישקע בתרדמה ואוכל לגאול את הפנינה. יחידי הייתי ובודד, על כן לזר נחשבתי בין באי האכסניה, אך ביניהם את בן גזעי מצאתי, צעיר נאה בן מלכים נעים ההליכות. אלי ניגש ובי דבק, ואנוכי לאיש סודי אותו עשיתי, בו נתתי מבטחי וחפצי גיליתי לאוזנו, דבר שליחותי ממנו לא הסתרתי. מן המצרים, מן הטמאים, הוא הזהירני, אך אנוכי את בגדיהם לבשתי, מחשש פן יחשדו כי זר הנני, וברצוני לשים ידי על הפנינה; פן יעירו כנגדי את הנחש. אך הם הבחינו כי לא בן ארצם הנני, לפני הם התרפסו, רשת לרגלי פרשו, ואנוכי בנכליהם נלכדתי - מימיהם שתיתי, את מלכם שרתתי, ולחמם המשוקץ לפי הבאתי. לא זכרתי כי בן מלכים הנני מלידה, את הפנינה, למענה שלחו אותי הורי, שכחתי, כובד מזונם הפיל עלי תרדמה כבדה. כל אשר עבר עלי גלוי היה לעין הורי, צער ויגון נמלא לבם. מכל רחבי הממלכה נקראו לשערים רוזנים וכל שועי הארץ, מלכי פרתיה ושריה, כל אצילי הקדם נאספו, לטכס עצה להוציאני ממצרים. אגרת לי כתבו, וכל גדולי הארץ בשמותם חתמו עליה. "מאביך, מלך המלכים, מאמך, גבירת ממלכת המזרח, ומאחיך, השני לך במעלה, לך, בנינו במצרים, ברכותינו! קומה התנער משנתך, מלותינו בלבבך תבואנה, זכור כי בן למלכים הנך! ראה למי הפכת עבד בשנתך וזכור את הפנינה אשר למענה אל מצרים שמת פעמיך. זכור את גלימתך, גלימת התפארה ואת אדרת זוהרך אל נא תשכח, למען יום בו תשוב ותעטיה ושמך בספר גיבורים יוחק, ועם אחיך תתראה, בא כוחך המושל בממלכתנו!" כשליח, האיגרת לידי הגיעה, בימין אבי היא חתומה, כנגד בני בבל הרשעים ושדי סרבוג אשר הרימו ראש. בדמות נשר, מלך בני כנף, כן אלי התעופפה זו האיגרת, בסמוך אלי נחתה ולדיבור הפכה היא. לצלילי קולה נעורתי, קמתי משנתי. בידי אותה נטלתי, נשקתי לה בפי, חותמה שברתי ודברה קראתי. כמו על לוח לבבי נחרתו אותיותיה, זכרתי כי בן מלכים הייתי וכי חופשיה רוחי נולדה ולצור מחצבתה היא תשתוקק. הפנינה אשר למענה ירדתי מטה למצרים, אף אותה זכרתי. החילותי לכשף את הנחש, על השקץ הנורא והלוחש תרדמת קסמים הפלתי, בנוקבי בשם אבי, בנוקבי בשם אחי, השני לי במלכות, בנוקבי בשם אמי, מלכת ארץ המזרח. הפנינה, משאת נפשי גאלתי ואל ביתי ואל אבי לשוב פניתי. בגדי מצרים הטמאים והצואים פשטתי, נטשתים מאחורי על אדמתם, ודרכי למכורתי הישרתי, אל אור ארצי, אל המזרח, שמתי פעמי. האיגרת אשר משנתי טרדתני, על דרכי, היא לפני ניצבה. כשם שבקולה אותי העירה, כך גם באורה האירה נתיבי, בצליליה לבבי אימצה, באהבתה אותי היא נשאתני. גלימתי, גלימת הזוהר ואדרת תפארתי, אשר עטיתי לפנים בבית הורי, לי ציפתה על אם הדרך עם אוצרות אבי. זוהרה מכבר שכחתי בעוזבי אותה כילד עם צאתי מבית אבי. עתה עת חזיתיה, כתמונת ראי לפתע לי היא נדמתה, את עצמי כולי ראיתי בה וכל כולה בתוכי ראיתי. נפרדים היינו ועם זאת בזהות מראנו שוב אוחדנו, וממעל דמות אבי, מלך המלכים, אלי נשקפה. בה תנועות הידע רוטטות חזיתי, שמעתי את קולו אלי דובר, צליל שיריה ברדתה לחשה היא לאוזני: "אני אפעל בכל נפעל אשר למענו בבית אבי גודלתי, וקומתי אתו עצמה בנושאי עמו יחדיו עול עמלו" במחוות מלכות נישאה לעומתי, מיד נושאיה חשה היא אלי, למען אקחנה. ואף אני באהבתי ותשוקתי אליה, פעמי הרצתי לקבלה, שלל צבעי רקמת יופייה לעטות מיהרתי, נפשי כולה עטפתי באדרת המלכות, העפלתי בלובשי אותה לשערי ברכה והודיה. ראש הרכנתי לכבד יפעת אבי אשר שלחה אלי, אבי אשר את מצוותיו מילאתי, והבטחתו הוא לי שמר. בשמחה הוא אספני ועמו בממלכתו הייתי; משרתיו כולם בקול זמרה שבחוהו על המסע אשר הועיד לי – להביא עמי את פנינתי אל חצרו של מלך המלכים ועמו יחדיו להציגה.