מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף מאמרים מאמרים
אנשים שאין להם זמן יואל פרץ לבני ההופי, שבט אינדיאני החי בדרום ארצות הברית סמוך לגבול מקסיקו, אין זמן. לא, לא, אל תבינו אותי שלא כהלכה – בני ההופי אינם אנשים כה עסוקים; מה שאני מתכון לומר, הוא דבר שונה לחלוטין: המלה "זמן" פשוט לא קיימת בלשון ההופית, יתרה מזו, ניתוח ממושך וזהיר של שפתם מוכיח בבירור שאין בה כל מקבילה לאותו מושג של זרימה נמשכת, אשר בה קולח היקום כולו בקצב אחיד, ושדרכה הופך העתיד להווה וההווה לעבר. אין בלשונם שום מלה, צורה דקדוקית, או ביטוי, המתייחסים ישירות למה שקרוי בפינו "זמן", או לעבר, הווה, ועתיד, כפי שאנו מבינים אותם. גם מושג התנועה, במשמעות של שינוי מקום לאורך צירי הזמן והמרחב – לא קיים בלשונם. ועם כל זאת ערוכה הלשון ההופית לתיאור הגיוני ונכון (כלומר, ניתן ליישום) של המציאות שדובריה חיים בה. מוזר לחשוב, שעם שלם, תרבות שלמה, יכולים להתקיים בלי להזדקק למושג הזמן, מושג הנראה לנו כה בסיסי וכה מובן מאליו, וכה בלתי נפרד מן המציאות סביבנו. אך למרבה הפלא, ממש כשם שלצד הגיאומטריה האוקלידית תיתכנה גם גיאומטריות לא-אוקלידיות, שהגיונן מבוסס לא פחות, כך גם אפשרית השקפת עולם, המתארת את העולם סביבנו בצורה תקפה בלי להידרש לזמן. הדובר ההופי אינו מודע לקיום הזמן, ולמרחב יש בתמונת עולמו איכות אחרת, שונה מן המקובל עלינו: לעומת זאת מבחינים ההופים במושגים והפשטות, שאינם קיימים, בתמונת העולם שלנו. עלינו להבין, שלגבי ההופי הפשטות אלה הן חלק בלתי נפרד משפתו ומתפיסת העולם שלו, גם אם לנו הן נראות כנושאות אופי פסיכולוגי או אפילו מיסטי. באותה מידה יראה לבן שבט ההופי מושג הזמן שלנו מופשט ומעורפל ורחוק מן השכל הישר. לאחר הקדמה ארוכה זו, הבה ננסה להשוות את תמונות העולם המקבילות, שלנו ושל בני ההופי, ולדמות לעצמנו את העולם מנקודת ראות הופית. תפיסת העולם העומדת בבסיס שפתנו, חשיבתנו ותרבותנו (אם נניח לרגע לתורת היחסיות של אינשטיין והשלכותיה התרבותיות) מטילה על היקום שתי צורות יסודיות ונפרדות - מרחב וזמן. המרחב הוא תלת-ממדי אינסופי, והזמן הוא מהות דינמית חד-ממדית, הזורמת בקצב אחיד ובלתי משתנה. שניהם, המרחב והזמן, הם פנים נפרדים ובלתי תלויים זה בזה של המציאות. את הזמן מחלקים אנו חלוקה נוספת - לעבר, הווה ועתיד. ומה אצל ההופים? גם לבני ההופי יש צורות יסודיות להסברת היקום סביבם. צורה אחת "מבוטאת" והשניה "בלתי מבוטאת", או "בתהליך ביטוי". אפשר להגדירן גם כצורה אובייקטיבית וצורה סובייקטיבית. הצורה האובייקטיבית מכילה את כל הנתון לתפיסת חושינו, את העולם הפיסיקלי וכל מה שהתרחש ומתרחש בו ללא כל ניסיון להבחין בין עבר להווה. הצורה הסובייקטיבית מכילה את כל מה שמכונה בפינו עתיד, אך לא רק אותו, היא מכילה גם את כל מה שקיומו הוא שכלי, כל מה ששייך לעולמנו הפנימי, או (אם להשתמש במושג ההופי) את כל מה שקיים בלב הדברים - לא רק בלב באדם, כי אם גם בלבותיהם של חיות, צמחים וחפצים דוממים, בכל מה שקיים מעבר לצורות ולמאורעות שבטבע - בלבו של הטבע, הסובייקטיבי חובק אפוא לא רק את העתיד שלנו, כי אם גם את מחשבותינו, רגשותינו ומאווינו – כל הקיים בעולמנו הפנימי ומבקש לבוא על ביטויו (רעיון דומה מובע אצלנו בפסוק "הזורעים בדמעה"). בעיניו של בן ההופי יש לתשוקות ולמאוויים אלה קיום ממשי, הם נמצאים בנו במצב דינמי. בדרך להיות מבוטאים, אך תנועה דינמית זו ממצב סובייקטיבי למצב אובייקטיבי של קיום בעולם החיצוני, אינה מתרחשת במסגרת של זמן, העולם הסובייקטיבי והעולם האובייקטיבי קיימים זה לצד זה, או - אם תרצו – זה בתוך זה. המעבר מקיום סובייקטיבי לקיום אובייקטיבי קרוב למה שאצלנו היה נכלל, מן הסתם בזמן הווה: משהו מתחיל להתרחש, מתחיל להיעשות, אך טרם נסתיים. שלג יורד והאדמה מתחילה להלבין, אני מתחיל לכתוב, אתה מתחיל לרוץ, הילד הקטן מתחיל ליפול. כל ההתרחשויות הללו מתקיימות אצל ההופי לא בממד של זמן (משהו שהתחיל בעבר ויגמר בעתיד), אלא בגבול שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, ולגבי ההופי לכל התרחשות יש אופי שונה. כאשר אנו אומרים שהאדמה מתחילה להלבין, אנו מדברים על שינוי ממצב סטאטי אחד למשנהו: האדמה חדלה להיות חומה ונהיית לבנה: התהליך הוא סביל לחלוטין, בלשון ההופית יש סיומת מיוחדת לפועל, המציינת תהליכים מסוג זה, כשאני אומר "אני מתחיל לכתוב". אני משתמש בלשון העברית במבנה דקדוקי זהה לזה שבדוגמה הראשונה, ואילו ההופי מתייחס להתחלה זו כאל תהליך שונה לחלוטין, תהליך הכתיבה הוא תהליך, שבו מחשבות או רגשות פנימיים הופכים למילים, לדבר שיש לו ביטוי חיצוני - זהו תהליך פעיל ונמשך, כל מלה הנרשמת על גבי הנייר היא המשך ישיר למחשבה או רגש, שביקשו לבוא על ביטויים. על כן יצרף ההופי לפעולת הכתיבה סיומת שונה מזו שצירף לפעולת ההליכה, בדוגמה "אתה מתחיל לרוץ" כרוכה הכניסה לתהליך הריצה בפעולה חד-פעמית של יוזמה פנימית - ההחלטה לרוץ, אך הביצוע בפועל של ההחלטה נתפס אצל ההופי כהמשך סביל בלתי נמנע, ולכן ישתמש בן ההופי בסיומת מסוג שונה להבעת תהליך המציין התחלת ריצה. בעינינו "מתחיל לרוץ" ו"מתחיל ליפול" הן פעולות בעלות אותו אופי, לא כן בעיני ההופי - נפילה היא תהליך המתרחש בלי יוזמתו של הנופל, אין בה אותה איכות של החלטה פנימית לבצע משהו, על כן תשתמש הלשון ההופית במקרה זה בסיומת שונה מהקודמות. מה יקרה, אם נצרף לפועל הכתיבה את הסיומת ההופית של "מתחיל לרוץ?" נקבל משמעות חדשה: שוב לא יהיה זה "מתחיל לכתוב" כי אם "מתחיל לשרבט מילים על נייר" ומאידך גיסא, אם נצרף את הסיומת של התחלת פעולת הריצה לפעולת הנפילה, נקבל משפט שמובנו קרוב יותר ל"הוא מתחיל להפיל את עצמו", מאשר "הוא מתחיל ליפול". איזו סיומת מארבע הסיומות הייתם מעניקים לדיבור? סביר היה להניח, שפעולה זו דומה לכתיבה. אך הגיונו הלשוני של ההופי אומר אחרת: "להתחיל לדבר" משתייך לאותה קטגוריה של "להתחיל לרוץ"! במחשבה שניה, אולי אין זה כה מוזר: כל כך הרבה אנשים מגלגלים מלים שאין מאחריהן כל מחשבה ... הפעלים "לישון" ו"לחלום" שייכים דווקא לסיווג של "להתחיל לכתוב": כדי להבין זאת, עלינו לדעת שהשינה והחלום נחשבים בעיני ההופי לפעולות פעילות, הכרוכות ביוזמה. ההופים מיחסים לחלום משמעות רבה, ובעיניהם המעבר מערנות לשינה איננו תהליך סביל כמקובל עלינו. ניתן היה לחשוב, שכדי להשתמש בשפתו צריך ההופי להיות פילוסוף או הוגה דעות, אך אין זה כך. השימוש בכל לשון הוא אוטומטי לחלוטין, ולא קודמת לו מחשבה מנתחת. השימוש בסיומות השונות הוא אינטואיטיבי, ודפוסי הלשון קובעים את דפוסי החשיבה. אבחנה דקה נוספת, הקיימת בלשון ההופית ונוגעת למעבר בין העולם הסובייקטיבי לעולם האובייקטיבי, קיימת ביחס למידת הצלחתה או אי הצלחתה של פעולה, למה הכוונה? נניח שאנו שומעים על יציאתו של פלוני לציד, או על ניסיונו של אלמוני להימלט ממחנה שבויים, כמות המידע שבשני המשפטים הללו היא מוגבלת; אין אנו יודעים אם פלוני הצליח בציד או שב בידים ריקות, ואם אלמוני השלים את בריחתו ונמלט, או שמא נכשל ונתפס. בשפה ההופית, לעומת זאת תציין סיומת מיוחדת של הפועל גם את התוצאה: סיומת מסוימת לציין שפלוני יצא לציד והצליח בו, וסיומת אחרת במקרה שפלוני יצא לציד ושב בידית ריקות, בלשוננו אין שום מקבילה, היכולה לבטא הבדל זה בצורה ישירה, הדבר הקרוב ביותר הוא סוג מסוים של הטעמה – כשפלוני מספר לנו: "יצאתי לציד...!", ומן האופן שהוא אומר זאת ברור לנו שנחל כשלון. אם רצוננו להגדיר ביתר דיוק את התחום הסובייקטיבי בעולמו של ההופי, נוכל לכנותו תחום התקווה או הציפייה. פעולת הציפייה היא פעולה מחשבתית-סיבתית, הדוחפת וממריצה את התחום האובייקטיבי המבוטא, פעולה זו מתגלית בצורה שחושב בן ההופי על גידולם של צמחים ועל יצירתם של עננים והתעבותם עד לירידת גשם; בתקווה שמשקיע ההופי במלאכת הזריעה, ובראותו בה גם תכונה של הזרע עצמו (בני ההופי הם עם היושב על אדמתו ועוסק בחקלאות) (1) וכמובן גם במכלול הרגשות האנושיים, התקווה שבתשוקה, בחשיבה ואולי יותר מכל – בתפילה על הקהילה ההופית. בכל אלה מבוטאת תשוקתו של הסובייקטיבי לביטוי אובייקטיבי, לביטוי בעולם החיצוני. ננסה עתה לבחון את השקפת העולם ההופית ביחס למרחב. המרחב של התחום האובייקטיבי מכיל בתוכו (משמע במרחקים הכלולים בו) את הדבר הקרוי בלשוננו זמן – רצף של מאורעות והיחס ביניהם. זהו עולם של תנועה, שאין בו שום הפרדה בין מרחב לזמן. בתחום הסובייקטיבי, שהוא תחום שכלי, אין מרחב. אך לכל נקודה במרחב החיצוני קיימת, כביכול, מקבילה פנימית – ציר חיים פנימי , או מקור פנימי שהדברים נובעים ממנו. אנו היינו מדברים במקרה זה על "ניצני העתיד" הגלומים בדבר מסוים, אך בעולמו של ההופי אין העתיד והיחס בין הווה לעתיד קיימים, הסובייקטיבי קיים ליד האובייקטיבי, או בתוכו. כדי להבין זאת יותר, נבחן כיצד מתייחס בן ההופי לשני מאורעות שקרו בזמנים שונים ובמקומות שונים. אם חלף זמן רב בין מאורע אחד למשנהו, פירוש הדבר בתפיסתו של ההופי, שמספר גדול של תנועות פיסיקליות מחזוריות מבדיל ביניהם (לדוגמא: שקיעות שמש או מחזורי ירח). ואיך יתייחס בן ההופי לשאלת הבו-זמניות? נניח לרגע, שבאותו יום ובאותה שעה אירעו בשני כפרים מרוחקים שני מאורעות. בעיני ההופי אין שום משמעות לכך, הוא ימשיך למדוד את המרחק בין שני המאורעות במרחק הפיסי בין שני הכפרים: מה שקרה בכפר שכן יכול להיות ידוע בכפר מגוריו רק מאוחר יותר, כאשר יגיע משם שליח ויספר את אשר ארע. המאורעות לא קרו באותו מקום, וקדמותו או אחורו של האחד ביחס לשני בזמן חסר משמעות בעיני ההופי (בעברית ובשפות אחרות שואלת הלשון את המלים לפני ואחרי מתחום המרחב ומשתמשת בהן בצורה שאולה ביחס לזמן: "לפני שלושה ימים" "אחרי הצהרים". בלשון ההופית המלים המציינות מוקדם ומאוחר בזמן הן מלים בלעדיות לעולם הזמן ואין להן ולא כלום עם השורשים "קדימה" ו"אחורה" הלקוחים מתחום המרחב). כיצד יתייחס ההופי למאורעות שקרו בעבר הרחוק (זמן, על פי תפיסתנו), או לאירועים שמימיים (מרחק, על פי תפיסתנו), שאינם נכללים בתחום התפיסה הישירה והבלתי אמצעית שלו? בדברו על מאורעות היסטוריים רחוקים, על סיפורים מימים עברו, משתמש ההופי בצורה דקדוקית המסמנת שאין מדובר כאן במציאות החיים הרגילה, אלא במציאות בעלת איכות שונה הנתפסת יותר באופן שכלי וקרובה לתחום הסובייקטיבי. דומה, כי בנקודה זו מיטשטשים התחומים בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, ונוצר תחום ממוזג. כך הדבר גם לגבי כל מה שקורה במרחק רב, במרחבי הרקיע והכוכבים. גם כאן מדובר בידיעה בלתי ישירה בהנחות ואמונות, שהן בתחום הסובייקטיבי. נגענו כאן על קצה המזלג במבנה הדקדוקי של הלשון ההופית ובתפיסת העולם ההופית, אך נוסף לעניין הרב שיש לנו בהכרת אורחות חייהם, מחשבותיהם ולשונותיהם של עמים רחוקים, אנו מאירים מזווית חדשה ומפתיעה את מבני הלשון והחשיבה שלנו עצמנו, בדרך כלל סבורים אנו שהלשון היא כלי ביטוי להעברת מחשבותינו והגיגינו לזולת, אין אנו ערים מספיק לעובדה, שהלשון אינה משרתת כנועה העושה את רצוננו, כי אם גבירה עריצה, המכתיבה לנו את אורח חשיבתנו. כדי להמחיש את האמור לעיל, נביא דוגמא נוספת מן הלשון ההופית: נניח, שאחת מידידותי קנתה שמלה חדשה בצבא אדום, ואני פוגש אותה ברחוב ואומר לה: "אני רואה שאת לובשת שמלה אדומה". או "אני רואה שאת לובשת שמלה חדשה", בשפתנו יש הקבלה מוחלטת בין שני המשפטים, אך לא כך הוא הדבר בשפת ההופי, לראות שהשמלה אדומה - זוהי פעולה ישירה של החושים. לראות שהשמלה חדשה זוהי פעולה משולבת של חוש הראיה והחשיבה, הסקת מסקנות על סמך מידע שהגיע אלינו מן העיניים. שתי הפעולות אינן זהות, אך הדגם הלשוני הקבוע מסתיר מאתנו עובדה זו. אנו אומרים: ילד אחד – עשרה ילדים, ובאותה נשימה: יום אחד – עשרה ימים, ואיננו נותנים דעתנו לעובדה, שבמקרה הראשון אנו מדברים על עצמים מוחשיים במרחב (ילדים שניתן להציבם בשורה ולספור אותם), בעוד שבמקרה השני מדובר בישויות דמיוניות, שהכנסנו אותן ל"מיטת סדום" של השפה והענקנו להן תכונה של ריבוי. לכאורה, היכולת של השפה להתייחס בצורה כזו לשמות-עצם מופשטים מעידה על התפתחות שכלית מורכבת של דובריה. האומנם? אצל ההופים אין המלה "יום" בגדר שם-עצם בכלל, ואין לה כל צורת ריבוי. את המשפט "אבוא אליך בעוד עשרה ימים" מתרגם בן ההופי לשפתו לצורה "אבוא אליך ביום האחד עשר", כדי להבין את ההבדל העמוק בין שתי הצורות עלינו לזכור שוב את תפיסת הזמן של ההופים. ההופי מבדיל יפה בין מוקדם ומאוחר, לפני ואחרי (2), אך לא קיים בלשונו (ובאורח חשיבתו) המושג של "משך זמן". כאשר מדבר ההופי על ה"יום" שהיה וה"יום" שיהיה, או על ה"קיץ" הקודם וה"קיץ" הבא, הוא עושה זאת באופן הקרוב יותר לצורה שאנו מדברים על פגישה חוזרת עם אדם מוכר, מאשר על פגישה עם שני אנשים נפרדים, ההבדל ברור: היום הזה ויום המחרת ויום אתמול הם אותו יום עצמו, שההופי חוזר ופוגש בו שוב ושוב, יהיה זה מגוחך בעיניו לדבר עליו בלשון ריבוי, בדיוק כשם שבעיננו יהיה זה מגוחך לדבר, נניח, על "שלושה שמעון פרסים" - פרס שראיתי אתמול בעצרת ופרס ששמעתי שלשום בטלוויזיה ופרס שיחתום מחר על חוזה שלום עם סוריה (מי יתן...). לא רק את המילים "מוקדם" ו"מאוחר", "לפני" ו"אחרי" שואלים אנו מן התחום הממשי, ומשתמשים בהם כדימויים ב"מרחב" הזמן הדמיוני שהמצאנו. כל עולמנו הפנימי מלא וגדוש בדימויים כאלה. טלו לדוגמא את המשפטים הללו: :אני תופס את חוט המחשבה של פלוני, אך הצרה היא שהוא בונה את רעיונותיו בצורה מסובכת, ולא קל לי לעקוב אחריהם. תשומת הלב שלי מוסחת אני מאבד מגע, ונסחף בשטף מחשבותי שלי, וכשהוא מגיע לנקודה המרכזית הדברים נראים כל כך מרוחקים ולא נתפסים. אם תתבוננו בעיון במילים המודגשות תיוכחו לדעת שאנו מציירים לעצמנו את עולמנו הפנימי כחלל דמיוני, ואת מחשבותינו כעצמים הממלאים חלל זה – "דברים" שאנו חושבים עליהם או "תופסים" אותם. בלשון ההופית ובאורח החשיבה ההופי לא קיים דבר מעין זה. העולם הפנימי של ההופי אינו בגדר מרחב, אלא בגדר ציר שסביבו בנוי העולם החיצוני. המגע של ההופי עם העולם החיצוני הוא על כן ישיר הרבה יותר, אני יכול לחשוב על שתילת שיח ורדים בחצרי, ואני יכול לשתול אותו בפועל. בעיני אלה שתי פעולות בעלות אופי שונה: הראשונה היא "רק חשיבה", והשנייה גורמת ל"שינוי ממשי" בעולם החיצוני. בתפיסתו של ההופי לא קיים עולם דמיוני ובו תמונה מופשטת של שיח ורדים שניתן לחשוב עליה. כל מה שקורה בעולם הפנימי, יש לו ביטוי מיידי בעולם החיצוני. עצם המחשבה על שיח הוורדים שבגינה משפיעה ישירות על אותו שיח; מהווה סיבה לשתילתו. "מחשבה טובה" עשויה לזרז את צמיחתו; "מחשבה רעה" עלולה לגרום לו שיכמוש, על כן מייחס ההופי חשיבות עצומה למחשבותיו ולרגשותיו הפנימיים ורואה בהם כוח פועל בעולם החיצוני כמו כל כוח אחר. כשאנו משוחחים עם פלוני, מחייכים אליו, או מלווים לו כסף, ברור לנו שליחסנו אליו היום תהיה השפעה על יחסו אלינו מחר. כפי שכבר ראינו, מתייחס בן ההופי ל"קיץ", או ל"עונת הגשמים" בצורה דומה. תפילה מתאימה, מחשבה טובה ומרוכזת על החורף הזה, תביא לריבוי גשמים בעונת החורף הבאה, משום כך תהליך ההכנה לכל מעשה תופס מקום מרכזי בהשקפת עולמו של ההופי. הפתגם העברי "סוף מעשה במחשבה תחילה" ימצא מסילות ללבו של ההופי, אך האמרה האנגלית הנפוצה: "מחר הוא יום חדש" (מעין "דיה לצרה בשעתה") תהיה בעיניו שטות גמורה. דוגמה לתהליך ההכנה אצל ההופים אפשר לראות בטקסי הגשם, הקודמים לזריעת התירס. כרוז מיוחד עובר בכפר ומכריז הכרזה פומבית על החג שיש להתכונן לקראתו. ההכנה החיצונית כוללת שורה של פעילויות, החל מהכנת מקום ההתכנסות, הכלים והאוכל המיוחד, המשך באימונים גופניים וריקודים שתכליתם להגביר את עוצמת הצמיחה של היבולים השדה, וכלה בטקסים דתיים מורכבים, האמורים להבטיח את ירידת הגשמים והבשלת היבול. ההכנה הפנימית מתבטאת במדיטציה, "התכוונות" ומחשבה מרוכזת ואינטנסיבית של משתתפי הטקס. כל אלה אמורים להשפיע במישרין על המאורעות החיצוניים. האיש שתרם יותר מכל לחקר המבנים הדקדוקיים של הלשון ההופית ולהבנת אורחות החשיבה של דובריה הוא בנימין לי וורף. וורף היה כימאי שהועסק כמהנדס בטיחות בסוכנות ביטוח נגד שריפות בארה"ב. הבלשנות וחקר עולם החשיבה של ההופים ושל שבטים אנדיאנים נוספים, היו תחביבו. על אף העובדה שלא רכש השכלה אקדמית רשמית בתחום זה, הוא נחשב עד היום לחוקר בעל שיעור קומה שהפרה את מדע הבלשנות ואת עולם החשיבה המערבי בכלל. קובץ הכולל רבים ממאמריו יצא לאור לאחר מותו תחת הכותרת "לשון, מחשבה ומציאות".