מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף מאמרים מאמרים
תאטרון הקרגוז התורכי שמעון בודנהיימר תיאטרון הקרגוז כונה בטעות תיאטרון צלליות או פנס הקסם, אך למעשה הטכניקה שלו שונה בתכלית ומיוחדת במינה. פופולארי הוא ביותר בכל הארצות ששלטה בהן פעם הממלכה העותומנית. הדעה שמוצאו של תיאטרון זה הוא מפנס-הקסם הסיני אינה מקובלת כיום. מידת התייחסותו של הקרגוז אל תיאטראות פרסיים מסוג דומה לא נתחוורה עדין במידה מספקת. הקרגוז שונה מן התיאטרון הערבי הקרוב לו מבחינה טכנית בזה שתפקידיהם של השחקנים קבועים ועומדים. אף נושאי המחזות שונים תכלית שינוי מן המחזות הערביים. השם התורכי העתיק קאבּארטשוק שניתן לתיאטרון זה הנפוץ עדין כיום באסיה התיכונה, מופיע לראשונה במאה השלוש-עשרה. בפרולוג למחזות קרגוז העתיקים מוזכר שמו של שיך קוּשְׁטֶרִי, דרוויש פרסי (1350) שקברו עדיין קיים ועומד בבורסה, כממציאם של המחזות המכונים לכבודו ולזכרו, מִידַאנִים של השיך קושטרי. מסורת האגדה העממית מספרת כי קרגוז וחאג'יוואט היו שני פועלי בנין עליזים ששעשעו בבדיחותיהם את השולטן מבורסה. פעם נפגע השולטן מאחת ההלצות שהשמיעו וציווה כי יוציאום להורג. מיד לאחר מעשה תקפה אותו חרטה גדולה, נפשו נמלאה יגון והוא סירב לאכול ולשתות עד שהווזירים שלו המציאו את מחזה הקרגוז והנציחו בדרך זו את דמויות חביביו. מחזות דומים לאלה בוצעו במאה השתים-עשרה כשהקיסר אלקסיוס מבז'אנט נתקף במחלת הפודגרה בעת המלחמה נגד התורכים. מחזה שהועלה בהיכלו של שולטן הסלג'וקים קיליג' ארסלאן בקוניה גרם לפרץ צחוק של השומעים, כשהוזכר שהקיסר סובל מ"קדחת התותח". אווליה צ'לבי, הנוסע התורכי המהולל מראשית המאה השבע-עשרה, מספר על הצגת הקרגוז. רוב הדמויות האופייניות כיום למחזות הקרגוז מוזכרות גם בסיפוריו הוא. השולטן איברהים (1645 בערך), הציע אפילו להעלות שני שחקני קרגוז שהמחזה שלהם נשא במיוחד חן בעיניו, לדרגת מפקדים ביאניצ'ארס – רבי חובלים בצי. השניים פקחים היו וסירבו. כל השולטנים שבאו אחריו החזיקו להקות קרגוז משלהם. מוסלמים אדוקים היו מוחים מפעם לפעם על העלאת דמויות אנשים חיים בתיאטרון. אולם מלומדים מאוהדי הבמה היו מסבירים כי החור הנקוב בדמויות הקרגוז, שלתוכו ננעץ המטה, הופכם מאישים חיים לדחלילים. תעשיית דמויות המוקיונים הייתה תמיד בידי הארמנים, וכנראה היו בימי קדם אף השחקנים עצמם יוצאים מבין הארמנים, היהודים ומיעוטים לא-מוסלמיים אחרים. השחקן התורכי הופיע רק במאוחר. דבר זה נכון גם לגבי האורטה אוינו (תיאטרון תורכי עתיק) ותולדותיה. להלן מביאים אנו פרטים מספר על טכניקת הבמה ומבנה המחזה. האביזרים הטכניים: חתיכת בד (הָאִימָה) נמתחת בתוך מסגרת מרובעת. מאחורי הבד שמים כמה מנורות נפט (כיום חשמל). בתוך דמויות הקרגוז נקוב חור בקוטר של חמישה מ"מ לערך, שלתוכו נועצים מטה עץ באורך כארבעים ס"מ. במקלות אלו מהדקים את הדמויות של הבד. הדמויות גזורות ביד אמן מקלף עבה או עור גמל ומצובעות. התעשייה הנוכחית של דמויות הקרגוז משוללת אותה איכות אומנותית והדגמים שבה הם פשטניים ביותר ומצויירים תכופות על גבי קרטון או נייר קלף בלבד. במחזה משתתף שחקן אחד בלבד, המפעיל את הדמויות על הבד תוך כדי דיבור. אומנותו העיקרית מתבטאת בתאקליט, כלומר חיקוי הדיבור האופייני, הדיאלקט, התנועות וההעוויות של כל דמות. את המחזה מלווים כרגיל שני מוסיקאים: הג'ירטגאן, השר את השירים, והיורדֶק, המנגן בטנבור. מבנה המחזה: מחזה הקרגוז מחולק כרגיל לפרקים מספר. ההקדמה: המחזה המתחיל בוֶלְוֶלֶה, נגינת טנבור ושאלם (shalm). בשעת הנגינה מסלקים את הגוֹסְטֶרְמֶה (המודעה המכריזה על המחזה) וחאג'יוואט נכנס כשהוא מזמר. הוא פותח בקריאת ההקדמה הדתית: חאג' חאק (הו אלי!), קורא את הגזלה המקובלת, נותן שבח לאל, מקלל את השטן נשבע שבועת אמונים לשולטן, נופל אפיים ארצה ומנשק את האדמה. לאחר מכן בא המשפט המקובל: "אולם לא זה רציתי לומר". בשורות פרוזה מחורזות משמיע עכשיו חאג'יוואט לפני דלת ביתו של קרגוז את געגועיו אל אהובתו ואל עמית יודע ספר ומסיים במלים: "ינצור האל את מעשינו למען נהלך בדרך הישר!" הוא מפציר בידידו קרגוז שיצטרף אליו ויגרום לו נחת רוח. לבסוף מופיע קרגוז כשהוא זועף וכועס על "נעירת חמור זו", והם מתחילים רבים ומתכתשים. חאג'יוואט יוצא וקרגוז נשאר, כשהוא גונח ומתלונן על המלקות שספג. חאג'יוואט מופיע שוב ומברך את קרגוז לשלום. המוּהָוָארָה (הדו-שיח) בין חאג'יוואט וקרגוז מבוסס כרגיל על אי-הבנות בשימושן של מלים ערביות ופרסיות, שחאג'יוואט משמיע, ואילו קרגוז משבשן ומסרסן. לבסוף פורש חאג'יוואט מן הבמה; קרגוז יוצא בעקבותיו כשהוא קורא: "אתה הולך לך? ומה ביחס אלי? הקשור אני בחוטים? אף אני רוצה ללכת אל החגיגה, אל נדנדת הענק, ולחזות בכל ההדר והיופי. הבה נראה מהי התמונה המשתקפת באספקלריה של העולם!" פאזיל (החלק הדרמטי): הדמויות השונות מציגות את עצמן על ידי פזמון. פזמון זה סגנונו ספרותי (יאזי) ולא עממי (תוּרכּו) ויש בו תיאור הדמות ואופייה. וכמו באורטה אויגו כך אף כאן מפסיקה כל דמות חדשה בהופעתה את מהלך העלילה הדרמטית. סיום: הסיום אף הוא סטריאוטיפי. קרגוז נתעייף ורצונו לנוח. הוא מקטף את אוזניו של חאג'יוואט, בהודיעו לממונה על המסך כי חאג'יוואט ממרר בבכי ומשחית בדמעותיו את המסך. קרגוז מבקש את הקהל לסלוח לשחקנים על פגמי המחזה, ולו על שיבושי לשונו. בצאתו מאיים הוא על חאג'יוואט כי עתיד הוא להוסיף בפעם הבאה על מכותיו מנה אחת אפיים. יש, ובסיום המחזה מבטיח הוא כי להבא יהיה המשחק מושלם יותר והמחזה משעשע יותר. הטיפוסים שנשארו קבועים ועומדים במחזות הקרגוז במשך ארבע מאות שנים לפחות הם: חאג'יוואט – איש רם-מעלה, נעים הליכות, האוהב לדבר בלשון גבוהה ונמלצת. הוא מנומס וחביב על הכל, אולם הוא נתון במריבה מתמדת עם קרגוז, העולה עליו ללא ספק בחיוניותו. קָרָגוֹז – אדם טוב לב, גס ונבער. הלצותיו וטעויותיו הן הפלפלין שבמחזה. עתים מופיע הוא כרברבן הנס חיש קל ממקום הסכנה, במחזות אחרים נראה הוא כמטומטם, בעוד שלמעשה עולה הוא בפקחותו על הסובבים אותו. דֶּלִי בֶּקִיר – אלבני שיכור המטיל אימתו על כל הנוכחים. למעשה משתייך הוא לבני העלייה שבתורכיה. הוא מופיע כרגיל סמוך לסיומו של המחזה. מַטִיץ או סַרוֹשׁ – השיכור התמים. בֶּבֶּרוּהִי – הגיבן, ליצן-גמד המרבה להג ודברים. טְשֶׁלֶבִּי, או איסטנבול אפנדי – גנדרן ועגבן, נושא כרגיל פרח בידו. עדג'ם – איראני. חובש כובע עיזים. רוכב על סוס ומדבר בניב תורכי של יושבי אזרביג'אן. הערבי – כרגיל הוא כושי. כשמופיע ערבי של ממש, הוא מכונה בשם אק עראב (ערבי לבן). מופיע כרגיל כקבצן ופושט יד. מחליף את האותיות u, o, i, sh, fב- ü, ö, ı, tsh ואת האותיות sh, f ב-tsh. היהודי – עומד תמיד על המיקח. מחליף אות g ב-y. משתמש במלים אספניוליות. הארמני – משרת התורכי. היווני – מחליף את האותיות i, dj, z ב-ı, tsh, g. משתמש תכופות במלה bre. פראנק – האירופי. על פי רוב רופא. לאזה – מגיע באוניה מטראבזון. מסרס את האותיות k, t, p כ-g, d, b בראשי המלים. קאסטאמולו או תורכּ – איכר אנאטולי נבער. אלבני או ארנאוט – ברגיל פקיד ממשלתי. זבק – האיום טיפוסים נוספים המופיעים במחזה הם קקמה – המגמגם; טיריאקי – מעשן האופיום; אסרארקש – מעשן החשיש; קוטשק – הרקדן. מופיעים גם אחרים, שאופיים אינו מוגדר כל כך: שכנים, נציגי מקצועות שונים, חיילים, כוהני דת וכו'. מופיעות גם: נשותיהם של חאג'יוואט וקרגוז – הרוטנות תמיד ומתלוננות על בעליהן. בתו של קרגוז – שואפת לדבר אהבים מסתורי. וכן הכושית שואפת הדמים קאנאלי – אם טיפוס לבני מוגאריה. ברגיל מופיעות גם נערות (קיז) ונשים (זנה) בעלות מידות מפוקפקות. מצויות הן אף דמויות של חיות: יונה, גמל מנאדר, תאו, בוראק (סוסו של הנביא מוחמד), אאי הדוב וכו'. כמו כן מצויים אף עצים וצמחים כגון: עץ הלימון, עץ הוואקוואק, הצפצפות וכו'. אף רוחות הרפאים אינן חסרות, ואלו הן, כרגיל, רוחות החיות בתוך הצפצפה המכושפת. כותב הטורים האלו רשם באוסף הפרטי שלו למעלה מארבעים וחמש דמויות שונות המופיעות במחזות הקרגוז. אולם מספר זה אינו ממצה. בימינו נעשות הבובות האומנותיות נדירות יותר ויותר, אולם חיקויים גרועים של דמויות חאג'יוואט וקרגוז עדין נמכרים לתיירים. הבגד והגוון המיוחדים לכל דמות נעשו נחלת המסורת. חאג'יוואט חובש מצנפת דרווישים שסרט לה ושוליה משולשלים כלפי מטה. תמיד זקן לו והוא לובש מקטורן מיוחד ואברקיים. קרגוז חובש כובע שקל להסירו. לבושו דומה לזה של חאג'יוואט, אולם אם בגדיו של הראשון הם אדומים, לובש הוא בגדים ירוקים, ולהפך. על פי ספרו של ג'יקוב Jacob, Georg, Turkische Litteraturgeschichte in) Eiinzeldarstellungen. I, Das Turkische Schattentheater, Berlin, 1900), נשמרת בלהקות השחקנים השונות מסורת שונה במקצת הן ביחס למבחר המחזות והן בעניין ביצוע הטיפוסים השונים. החוקר הנ"ל מחלק את נושאיהם של הקרגוז המסורתיים לארבע קבוצות עיקריות: א. קרגוז עוסק במקצוע מסוים. ב. קרגוז הולך בדרכים עקלקלות. ג. מחזות המראים את המגוחך שבמצבים מסוימים. ד. נושאים מסורתיים הלקוחים מתוך האגדות, הרומאנסים והאשיקים. מחזה טיפוסי לקבוצה המייצגת את קרגוז כעוסק במקצוע מסוים הוא Kayik Oynusu – מחזה הסירה (ג'יקוב 1900). 1. הקדמה: חאג'יוואט מספר לקרגוז שנמצאת ברשותו סירה בעלת ארבעה משוטים (קָאֵייק) והוא מציע לו שיתחבר אליו ויהיה לבעל מקצוע כתופש משוט והגה. קרגוז טועה בפירוש המלים ושואל תחילה מה פירושה של מגבעת (קָאוּק) בעלת ארבעה משוטים. אחר כך מודיע שמומחה הוא ורב אומן בכל מלאכות המים, כי נוהג היה למכור מי שתייה מנחלים במרוצת חייו. 2. תוך כדי השמעת זמר (שארק) מופיע על הבד מקום חניה. תופסי משוט מציעים את סירתם בלווית קריאות וצווחות כמקובל. 3. מופיע אדם ושואל מה הם דמי הנסיעה אל החוף השני. קרגוז: 2580 פיאסטרים. האיש: איני רוצה כלל לקנות את הסירה. חאג'יוואט: שכירי אינו יודע מה הם דמי הנסיעה. שלם שלושה פיאסטרים. קרגוז: טעות בידך, אתה הוא השכיר, ואני בעל הסירה. האיש: מקווה אני כי הסירה אינה רעועה ומשובשת כבינתכם. קרגוז: לא, הסירה איתנה היא. יש רק בקיעים מספר בקרקעיתה. אנחנו פקקנו אותם, אולם המים חודרים פה ושם. חאג'יוואט: הי, הי, קרגוז, איזה שטויות מלהג אתה. אנא, אדוני, אל תיקח ברצינות את דברי השוטה הזה. האיש: האם לשיר לכם מאני? קרגוז: לא ולא, לא תשיר כאן שום מאני! חאג'יוואט: אל תתערב. קרגוז! אנא אדוני, שירה לנו, ואתה קרגוז הסתכל לאחוריך! קרגוז: אין לי עיניים מאחורי! הנוסע מזמר מאני והואיל ושניהם מביטים לאחוריהם מתנגשת סירתם באוניה. חאג'יוואט: קרגוז, במי נתנגשנו? קרגוז: בדוכנו של מוכר לחמניות. חאג'יוואט: המצוי דוכן כזה בלב הים? אנא אדוני, הגענו. רב החובל של האוניה: הללו! אם תתנגשו שוב באונייתי אירה בכם! תופשי המשוט ממהרים ומתרחקים מן המקום. 4. הנוסע השני הוא מעשן חשיש מושבע. הם מתנגשים שוב באותה אוניה ונסים בחפזה לדרכם. 5. הגיבן בברוהי מופיע כשהוא מזמר ומלהג שטויות. הוא עוזב את הסירה מבלי לשלם שכר נסיעה. 6. הלקוח הבא הוא רופא יווני. בתמונה זו וכן בבאות אחריה מודגשים עד לגיחוך דרכי ההיגוי התורכיים של הלשון היוונית. חיקוי הדיאלקטים ודרכי ההיגוי השונות הן מקור לא אכזב של שעשוע בכל סוגי התיאטראות העממיים התורכיים. 7. ה"תורכ", איכר מקאסטאמונו מופיע כשהוא מזמר תורכו והוא מובל בסירה אל החוף השני. 8. אחריו בא הערבי. 9. ואחריו היהודי. לאחר מיקוח ממושך בעניין מחיר הנסיעה, מגלה פתע היהודי, כשהגיעו כבר כמעט עד לחוף השני, כי השאיר את משקפיו במקום החנייה; הם חוזרים ליטול אותם. 10. מופיעה נערה כשהיא קוראת בהתרגשות: "הו, תופס משוט יקר! כל מחיר לא ייקר בעיני אם תביאני כהרף עין אל החוף השני." קרגוז: אנא, עלי אל הסירה! חאג'יוואט: קרגוז, לא נוכל לעשות זאת! האינך רואה כי רודפים אחרי הנערה? קרגוז: רואה אני, ומה בכך? הנערה: את רגליך אנשק אם תביאני אל החוף השני! קרגוז: עלי נא, אומר אני. חאג'יוואט: אני מנער את חוצני מכל העניין! קרגוז: טוב ויפה. הנערה: ברכת האל עליך, אבי! 11. ברגע שהסירה ניתקת מן החוף מופיע דֶלִיאִיבִּישׁ כשרובה בידו. איביש: תופס המשוט, חזור על עקביך! חאג'יוואט: הרואה אתה, קרגוז! קרגוז: לא אחזור על עקבי! הבה נראה מה יעשה הלה. איביש: אם לא תחזור, אירה! קרגוז: חאג'יוואט, לך והתייצב מלפני; ואם יירה בי, תחדור העופרת אל תוך גופך אתה! הם חוזרים אל מקום החנייה. איביש: צאי משם, נערה! נערה: כפקודתך, אדוני! איביש: חאג'יוואט, כלפיך אין לי כל טענות, אך מסור לידי את הנבל ובן הבלייעל העומד מאחריך. קרגוז שוטח את תחינתו ומבקש סליחה ומחילה. תחינתו נענית. חאג'יוואט: ראה קרעת את המסך! אלך ואספר לממונה על המסך. קרגוז: חאג'יוואט יקירי, הצלחת הערב להימלט מידי, אולם אם תיפול לידי מחר בהצגת "שעשועי יאלובה" - לא תצא חי! אזי אגמול לך כיאות! לאותה קבוצת מחזות משתייך גם "Karagoz Ashikligi", או קרגוז כמשורר; וכן Urushma אויינו או מחזה המשורר. חאג'יוואט נוקש על דלתו של קרגוז. אשת קרגוז (מציצה מן החלון): מי שם? חאג'יוואט: אני, גברתי. אשת קרגוז: האתה זה? חאג'יוואט-טשלבי? חאג'יוואט: כן, גברתי. אשת קרגוז: התבקש מה? חאג'יוואט: כן, גברתי, זה זמן רב שלא ראיתי את קרגוז. נמלאתי דאגה ובאתי לשאול לשלומו. אשת קרגוז: שלום לו! התגנוב הציפור את החציל המר? (כלומר, עשבים שוטים אין להם סוף) כל היום כולו מתנגח ומתנצח עמי. נקעה נפשי ממנו. לוואי יטול האל את נשמתו, ואהיה חופשייה ממנו! חאג'יוואט: אל תדברי כך, גברתי. צר וחבל. אשת קרגוז: לא צר ולא חבל, הסכין עד לעצם הגיעה! (כלומר, כבר הרחיקו הדברים עד כדי כך). באלה יסורים לא נתייסרתי כבר! ובימים האחרונים נטרפה עליו דעתו לגמרי! חאג'יוואט: מוזר, איך קרה הדבר? אשת קרגוז: הוא מצא ספר ואינו פוסק מלמלמל: "משורר אני!" חאג'יוואט: והיכן הוא עתה? אשת קרגוז: היכן הוא? כאן הוא! מסתגר במרתף ושוכב אפרקדן, כשהספר בידו. חאג'יוואט: גברתי, נכון כי הוא גורם לך לעתים טרדה וטורח, אולם, אנא, אמרי לו שאני כאן. רצוני לשוחח עמו. קרגוז מופיע כשהוא מחרף ומגדף כדרכו. בין השאר הוא מבטיח לחאג'יוואט, כי הוא לא יתן עליו דעתו במשך חמישים השנים הבאות, אם הלה לא יבקר אצלו בארבעים השנים הבאות, כמו כן מספר לו שנעשה משורר (שאהיר), אולם הוא מבטא את המלה שאגהיר (כלומר חירש). חאג'יוואט נותן לו עצות לחירשות, וקרגוז מתכעס ומתחיל מדקלם משיריו, ומאלתר פארודיה על תורכו, שהשמיע קודם לכן חאג'יוואט. חאג'יוואט: האח! אלפי פעמים האח! רואה אני כי משורר מהולל הנך. קרגוז: וכי מה סבור היית, בער תמים לב? חאג'יוואט: מכיר אני בית-קהווה לא הרחק מכאן, בו משמיעים שלושה משוררים מהוללים את שיריהם. הם הציעו שכר של עשרים לירות וחתיכת אריג לכל מי שיעלה עליהם בשירתו בתחרות ציבורית. הסומך אתה ובוטח בעצמך? קרגוז: כמובן! בתמונה הבאה נערכת התחרות. מופיע המשורר המפורסם אָשִׁיק קוּלוּבִּי. לאחר כל שיר משיריו משמיע קרגוז פארודיה משלו, כגון: הוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר, הֲתִרְצֶה לָדַעַת יַיִן מַהוּ - שְׁאַל אֶת אֲשֶׁר לָגַם הֵימֶנּו כָּאן עַל אֲדָמוֹת, שֱׁאַל אֶת אֲשֶׁר אָבְדוּ חוּשָׁיו בּוֹ בִּשְׁתוֹתוֹ עַד שָׁכְרָה מִיֵין הַמְּשׁוֹרְרִים. הֲתִרְצֶה לָדַעַת פֶּרֶס טוֹרֵף מַהוּ - שְׁאַל מִן הַמַּמְרִיא מֵעֵבֶר לְשִׁבְעַה יַמִּים אֱלֵי פִּסְגַת הַר קָאף. הֲתִרְצֶה לָדַעַת תַעֲנוּגוֹת עוֹלָם מָה הֵם - שְׁאַל אֶת הַמְּבַזְבֵּז מָעוֹת הַרְבֵּה. הֲתִרְצֶה לָדַעַת אֵימַת מָוֶת מַהִי - שְׁאַל אֶת הָעַכְבָּר בִּסְגוֹר מַלְכֹּדֶת. וְאִם תִּשְׁאַל: עַזוּת-מֶצַח מַהִי - קְרַב-נָא הֶנָה, קוּלוּבִּי הַמְּשׁוֹרֵר, וּשְׁאַל זֹאת מִן הַנִּמְלָט בְּבֹשֶׁת-פָּנִים לְאַחַר שֶׁנֻצַח בַּתַחֲרוּת. קולבי: האח! משורר אתה קרגוז! הבה לי את ידך. רוצה אני לנשקה. הכית אותי מכה ניצחת. עתה אקרא לחברי - האבק עמהם! קרגוז: והיכן הוא הכסף שהובטח? קולובי מסביר לו כי קודם חייב הוא לנצח בתחרות את שני האשיקים האחרים, ורק אחר כך יוכל לזכות בפרס. הללו מופיעים איש לאחר רעהו ומכתירים את קרגוז בתואר המנצח לאחר שגבר עליהם בתחרות. קרגוז זוכה בפרס. מחזות קרגוז אחרים מאותה קבוצה הם: Karagozun esrar icup deli olmasy (קרגוז מעשן חשיש ודעתו נטרפת עליו). Seitan dolabi yahut Karagozun cinciligi (ארונו של השטן, או קרגוז מגרש את "הדיבוק"). Sahte gelin (הכלה המדומה). אחד המחזות הפופולריים ביותר הוא ה-Kanil niger או "הכושית שואפת הדמים" שפרסם סוסהיים בכותרת המוזרה "שתי הנשים הקנאיות". שתי נשים, קאנלי הכושית וסלקין אינגהו, קשר אהבים להן עם צ'לבי, טרזן צעיר. סלקין מפתיעה את הכושית בהתייחדה עם מאהבה. ושתי הנשים קמות עליו, מצליפות על גבו, מפשיטות אותו ערום ומשליכות אותו החוצה. אחר כך מפתות הן את קרגוז, חאג'יוואט, דלי בקיר וכמה גברים אחרים שיכנסו אל הבית. הנשים מבטיחות לכל אחד מהם מעדנים, יין ואהבים כטעמו. אולם כשהקורבן האומלל נכנס אל הבית מיד מפשיטות את בגדיו, מצליפות על גבו וזורקות אותו לרחוב. כל אחד מנסה להשיג את בגדי קודמיו וקהל הקורבנות הולך וגדל והם מבקשים מכל העובר על פניהם כי ישתדל למענם בהיכנסו לבית. כל אחד סמוך ובטוח כי יעלה בידו להפיס דעתן של נשי המדון. לבסוף מופיע צייד ושודד מהולל והוא המציל את המצב. הנשים מתבהלות למראהו, מפקידות בידיו את בגדיהם של היפיפים, ובזה מסתיים המחזה. "צפצפת הדמים" (קנאלי קאוואק) המחזה המפורסם השני, יסודו אגדה על צפצפה כשופה בה שוכנת רוח רפאים (ג'ין) וכאשר שני הולכי אורח עוברים מתחת לעץ, יוכל רק האחד מהם להמשיך את דרכו; ואם רק אחד הוא העובר מתחתיה ישאר הוא תקוע שם. יום אחד מופיעה צפצפה כשופה זו באזור מגוריו של קרגוז. קרגוז נוהג בה גסות כדרכו ומצווה עליה להעלם. הקורבנות הראשונים הם האשיק חסאן ובנו מוּסלוּ. רוח-הרפאים חוטפת את הבן. האב מתחיל מקונן בקול קורע לב. ואז חוזרת הרוח ומשיבה לאב את בנו ושניהם ממשיכים דרכם הלאה. קרגוז חוזר על גידופיו וחרפותיו. הרוח הנרגזת תופסת את קרגוז ומנשאת אותו מעלה, ואחר כך משליכתהו ארצה. קרגוז קם על רגליו וכל אבריו נקועים וכואבים. מגיע חאג'יוואט. חאג'יוואט יודע מלת קסמים, שבכוחה להביא מזור לקרגוז. ואולם עוד בטרם השמיעה נכנסת אף בו רוח-הרפאים וכל אבריו מתעוותים. לבסוף מצליחים השנים לבטא את מלות הקסם ולחזור לאיתנם. קרגוז הנרגז נוטל קרדומו ומתחיל הולם בעץ. חיש מהרה מתייגע ותרדמה נופלת עליו. הוא מתעורר והנה נחש ענק מלקק את חוטמו. קרגוז הורגו במכת קרדום אחת, אולם ברגע זה עצמו תופסים בו שני שומרי היער האלבניים על שניסה לכרות את העץ. הם מתווכחים ביניהם איך להמית את העבריין. בינתיים מופיע חאג'יוואט ומדבר על לב האלבנים כי יניחו את קרגוז לנפשו. מחזה זה שהודפס על ידי ריטר, מבולבל קצת. אומנם מבחינה זו אינו יוצא מן הכלל במחזות הקרגוז, אולם יש בו סטייה רצינית באופיו ובנוסח סיפורו. מחוץ למחזות הקרגוז הראויים להיכלל במסגרת זו במלוא מובנה של המלה קיימים אף מחזות אחרים של פנס קסם בתורכיה ובצפון סוריה שמוצאם כנראה מתוך מחזות קרגוז. מבנה מחזות אלה הוא פשטני יותר, אולם הדמויות המרכזיות מזכירות את אלו של קרגוז וחאג'יוואט. דמיון זה בולט בעיקר ב-Suratgi oynu, מחזה הצייר, שהודפס והוצא לאור על ידי ליטמן מאליפו. שתי הדמויות המרכזיות הן הצייר ותלמידו. נושא המחזה הוא ניסיון שכנו של הצייר לחטוף את בתו. סוג אחר של מחזות עם הם ה-kukla oynu או מחזות הבובות. הבובות מופיעות על במה בזעיר אנפין כשכל שחקן מפעיל בובה אחת או שתים. ה"קוקלה אוינו" מכוונים לשעשועי ילדים. נושאי המחזות שראה כותב הטורים הללו בסיורו היו אגדות וסיפורי כשפים שבהם הופיעו בתפקידים הראשיים מלכים, נסיכים ונסיכות. טקסט המחזות הוא פרימיטיבי למדי בדומה לזה של תאטראות קַאסְפֶּרְלו באירופה וקהל המאזינים הנלהב אוהב שאון ומהומה רבה על הבמה. סייאבושגיל כותב על מחזות קרגוז: "המעמד הזעיר בורגני מצא בהם מוצא למרירותו נוכח דיכוי המעמדות השליטים והאיבה המתרפסת של הגזעים המדוכאים. על בד מחזות קרגוז ביטאו הם את הסאטירה שלהם בלבוש סימבוליזם אומנותי... זוהי פארודיה על עובדות החיים הממשיות כשהן עוברות במסננת הדמיון העממי... כל הדוגמאות המובאות לעיל מוכיחות שמחזות הקרגוז לא היו פארסה סתם. להיפך, מחזות אלה יש בהם כל הסגולות של קומדיית-המוסר והמידות. בכמה מן המחזות יש שיחזור ריאליסטי. סיפורי העלילה שורשם במעשיות העם והם מותאמים לחיי האנשים בעיר הבירה. נקודות ההשקפה שבהם טיפוסיות ומוגדרות." היש עתיד לתיאטרון העממי בתורכיה החדשה? מחזות המידות עדין מוצגים, אולם אין ספק כי הם ילכו ויעלמו בהדרגה. האורטה אוינו שהצגתם תלויה בקיום להקות שחקנים, הולכים אף הם ונעלמים. אולם יש מגמה להחיות מחזות אלה בשינוי צורה ב"האלק אֶוויס" (בתי העם) הקיימים בכל רחבי תורכיה. מיניסטריון החינוך מעודד נסיונות אלה על ידי הוצאתם לאור של מחזות חדשים, המתאימים להיות מוצגים בבתי-עם. במידה שכותב הטורים הללו יכול היה להיווכח זוכות הצגות אלה לפופולריות מרובה ויש סיכוי של ממש שתחייתם עשויה לבוא במקום האורטה אוינו הישנים וליצור מחזות מודרניים, השומרים על חיונותם ועממיותם. אשר למחזות הקרגוז הרי, לדעתו של סואסי כבר אבד עליהם כלח. עדין קיימים פה ושם אמנים המעלים מחזות אלה המכונים הַיאליס, אולם אף הם הנם בבחינת תופעה עוברת ונעלמת. סואסי טוען כי מחזות הקרגוז היו ביטוי חי למציאותה של הממלכה העותומנית, על עמיה וגזעיה המגוונים. ואילו הרפובליקה התורכית מאוכלסת רק תורכים. אולם עובדה חשובה הרבה יותר היא השינוי הבולט באורחות חיים ומנהגים שחל במשך עשרות השנים האחרונות. סיאבושגיל מציין בצדק כי אורך החיים שזכו לו מחזות הקרגוז היה מותנה ברציפות ללא שינויים ניכרים בחיי האנשים: "כיון שחייהם לא נשתנו הייתה אף התגובה העממית מוצאת את ביטוייה באותו אפיק." בימינו אלה מנסים לקיים את מחזות הקרגוז על ידי הפיכתם למחזות מסוג קאספרלו לילדים. בפינת הילד ברדיו אנקרה ייחדו להם מקום של קבע. ביום מפקד התושבים האחרון, כשכל האזרחים נצטוו להישאר בבתיהם עד סיום המפקד, שודר תסכית: חאג'יוואט פותח את החלון ומתחיל מקונן על שנמנע ממנו לראות היום את עמיתו היקר קרגוז בגלל מפקד התושבים. ברגע זה ממש נפתח חלון מעברו השני של הרחוב ובו נראה קרגוז כשהוא מטיח קללות וחרפות כלפי חאג'יוואט ואחר קוטף את אוזנו. אחר כך מבוצעת פארסה קצרה. כותב הטורים הללו נוכח היה בפסטיבל גדול לילדים וראה עד כמה פופולריים הם מחזות הקוקלה אוינו, וכמה מועט הוא העניין שגילו כלפי הצגת מחזה הקרגוז. יש אפוא להניח כי המטרה החשובה ומלאת הנוי שבהצגת מחזות הקרגוז נדונה להיעלם, אם לא יצליחו להתאימה באיזו צורה שהיא למנטאליות ולתנאים החדשים. ________________________________ הועתק בשינויים קלים מספרו של פרופ' שמעון בודנהיימר, "תורכיה – הווי ואמנות עממית", הוצאת דביר 1958, עמ' 144-129. הדברים נכתבו במקור בשנת 1942.