מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף מאמרים מאמרים
מספרים עממיים בתורכיה האוטוביוגרפיה של סביט מודמי עטמן כמו במסורות רבות כך גם במסורת התורכית השראתו של מספר הסיפורים הנודד באה מגבוה. מספר סיפורים נבחר לתפקידו בחזיון לילה, בחלום. הוא רואה בעיני רוחו את האהובה שהוא עתיד לחפש בבגרותו ושלשמה ינדוד ממקום למקום, יספר סיפורי גבורה ואהבה, ודמותה תאיר מבעד לסיפוריו ולשיריו. המינסטרל התורכי הוא מספר סיפורים הנודד בדרך כלל בתחומי המחוז שלו ומספר לשומעיו בבתי קפה, בחתונות ובמפגשים חברתיים, סיפורים מסורתיים העוברים מדוד לדור ומשולבים בקטעי שירה חרוזה ובנגינה על כלי מיתרים מזרחי בשם סָז. סיפורים אלה מכונים אּוסְטָה-מַלִי ומספר אמיתי חייב להכיר אותם, אף שמותר לו גם להוסיף עליהם סיפורים משלו. בדפים הבאים מובא בקיצורים קלים תרגום של ראיון מוקלט שערך החוקר אִלְהַן בַשְגֵז באנקרה בשנת 1956 עם מספר סיפורים מסורתי נודד בשם סביט מודמי עטמן. מאחר והמספר גם שר, כאמור, חלק מסיפוריו תרגמתי כאן את המונח מינסטרל כ"זמר נודד". הַשֶּׁרְבֶּט המוזכר בראיון הוא משקה מתוק שנוהגים לתת לחתן ולכלה ללגום בטקס האירוסין ובמהלך החתונה. * נולדתי בשנת 1330 להג'רה (1914). עד גיל שבע גדלתי בכפר וַרְזְנָה במחוז פּוֹשׁוֹף. אבי היה אימאם הכפר ולכן עקרנו לאַרְדַהַן כאשר הייתי בן שבע. במשך שלוש עשרה שנים היה אבי האימאם של יַלְנִיז-קַם באַרְדַהַן ושם גם גרנו. התשוקה שלי להיות זמר נודד התעוררה בי לראשונה בגיל שבע והסיבה לכך היה חלום. חלום נוסף ארע כאשר היינו בארדהן. באותו אביב לא שכרו שום רועה וכל אחד רעה את הכבשים שלו. כאשר לקחתי את הכבשים למרעה – כן, בזמן שרעיתי את הכבשים בחום הצהרים – הכבשים התאספו בנקודה אחת. הנחתי את ראשי על אחת מהן ונרדמתי. אותו חלום שחלמתי בגיל שבע אירע פעם שניה. מתי? באיזה גיל? אחד בגיל שבע, ואחד, שבע שנים אחר כך, כלומר בגיל ארבע עשרה. כשהתעוררתי היו הכבשים על רגליהן וירדו אל שפת הנהר, אבל בי אחזה אש כזו עד שהפכתי לכֵּרֶם שני (משורר תורכי ידוע). אבנים, סלעים, עצים, מים - כל דבר שראיתי שרתי עליו שירים. אחרי החלום השני? אחרי החלום השני. אם לחזור לסיפור – לקחתי ליד את הסָז בפעם הראשונה ב-1934, זאת אומרת – שלא תהיה כאן טעות – נולדתי ב-1934. ב-1934 לקחתי ליד את הסז בפעם הראשונה. המקום הראשון שהלכתי אליו עם הסז שלי היה שַׁבְשָׁת. הלכתי אל אחד מבני הכפר. אחרי ארוחת הערב התאספו שם חברים שלו, בעוד שאני דקלמתי חרוזים על כל דבר שראיתי. סיפורי זמר נודד, מה שנקרא אוּסְטַה-מָלִי, לא הכרתי ולא שמעתי מאף אחד. טוב, מישהו אמר: "כשמכלאות האווזים של אוסטה אשיק שנליק התמוטטו, הוא חלה והתעלף. תשיר לנו על זה. כן, תשיר לנו משהו על זה!" כשאמרתי לו: "ידידי, אני לא מכיר אוסטה-מלי." האדם הזה קם ועזב. טוב, כשמישהו מקהל המאזינים של זמר נודד קם ועוזב, מוטב לו לזמר שיכו אותו עם מקל. בכל זאת, איך שהוא עברתי את הערב בשלום. למחרת היום הלכתי לכפר אחר. שוב הייתי אורח באוֹדַה. אחרי האוכל, אחרי ארוחת הערב, אנשים התאספו. אחד המאזינים אמר: "אשיק סומני בבה תאר פעם גשר באורצ'וק. תשיר את זה." כשאמרתי לו: "ובכן, ידידי, אני לא יודע אוסטה-מלי.", הוא קם ועזב. שמונה או עשרה אנשים קמו ועזבו יחד אתו. גם זה פצע את גאוותי. בכל זאת איך שהוא, עברתי את הערב הזה, אפילו שלשלתי לכיסי שתים וחצי לירות. משם הלכתי לכפר אחר בשם פִּינַרְלִי. במקרה הזדמנתי לחתונה. במהלך החתונה אמרו לי אנשים: "זמר, קום ספר לנו סיפור של זמר נודד." כשאמרתי: "ידידי, אני לא יודע סיפורים של זמרים נודדים." אחד מהם אמר: "טוב, בואו נוציא את הקלפים." כשהם התחילו לשחק קלפים הרגשתי כאילו ברק פגע בי ואז בעוד אני יושב ליד השולחן, נכנס לשם אדם עם סז בידו. באותו זמן הוא היה בן ארבעים וחמש, חמישים. זה היה בערך הגיל שלו. אני הייתי אז בן שמונה עשרה, אולי תשע עשרה. כולם היו כל כך מבסוטים מזה שהוא בא. זה נראה כאילו שהם היו יותר מבסוטים מזה שהוא בא מאשר אם היו זוכים באיזה עושר בלתי צפוי. הסיבה לכך שהם היו כל כך מרוצים הייתה בגלל שהם חשבו: 'אנחנו נעמיד עכשיו את הצעירון הזה מול האמן האמיתי והוא כבר ישים אותו במקומו!'. אני הייתי מרוצה כי עכשיו עתידים היו להתברר כשרונותי שלי. עד חצות הלילה שר הזמר את השירים והסיפורים שלו ואני חיקיתי ושרתי כל דבר שיצא מפיו. אצל המאזינים התעורר עכשיו יחס חדש, משהו כמו 'רגע, רגע, אנחנו לא התייחסנו אליו יותר מדי ברצינות, אבל...' טוב. העניינים התגלגלו כמו שצריך ואני השגתי את המטרה שלי. לאחר שהסתיימה ההופעה, הזמר הנודד לא הניח לי לישון בבית החתונה (בית שישנו בו כל אלו שבאו לחתונה מכפרים אחרים), אלא אמר לי: "בבקשה, בוא אלי הביתה." כי זה היה הכפר שלו, ואנחנו הלכנו לבית שלו. בערב יום המחרת, אחרי שנחנו, הוא אמר: "התפללתי לאללה שישלח לי מלווה כמוך. בוא נצא מיד לדרך. נלך לכיוון הכפר יוסיפלי באזור ארטוין." מה היה שמו? הזמר הזה? יקופוגלו טבפיק אוסטה. כן, עשיתי את תקופת החונכות שלי אתו כי הוא נראה לי כאדם המלומד ביותר בעולם. אם מה שאנשים רוצים זה לא להימצא בחנות שלך, מוטב לך שתסגור אותה. במשך שלוש שנים נדדתי אתו. במהלך שלוש השנים הללו למדתי ממנו שלושה עשר סיפורי זמרים נודדים ואז הגיעה תקופת השירות הצבאי שלי. איזה סיפורים היו ממנו? שלושה עשר הסיפורים הללו? אתה זוכר? טהיר מירזה, ירלי מחמוט, שה איסמעיל, ארסלן ביי, מוסטפה ביי, קלפלי מחמט ביי, בולו ביי, קוקה ביי... אחמט חאן, אסלי אילה כרם; למדתי ממנו שלושה עשר סיפורים מהאדם הזה. בזמן השרות הצבאי למדתי עוד כמה סיפורי זמרים ואחרי השירות אספתי עוד כמה סיפורים. בקיצור, למדתי שלושים ותשעה סיפורים. חמישה סיפורים הם הרפרטואר הצנוע שלי עצמי (סיפורים שהוא עצמו הרכיב). סיפורי זמרים הם בבסיסם סוּגָה (ג'נר) הסטורית, אבל לפי הסיפור והמיקום בסיפור אני יכול להוסיף קוֹסְמָה, דִּיוַואן, טַקְנִיס, דֶסְטָן – מה שלא יהיה. בסיכומו של דבר הרפרטואר של סיפורי זמרים שלי הוא ארבעים ושלושה, ארבעים וארבעה סיפורים. האהבה והתשוקה של סיפורי זמרים נמצאות בהם, כיון שזו תמיד הייתה המסורת בעולם המזרחי שלנו. בכפר שלנו, אוֹדָס, או שקוראים ספר, או שמספרים סיפור קרבות, או שזמר נודד מספר והאנשים מקשיבים. כשאני חושב על הדֶדִים הגדולים שלנו, סולימן דדה, פרחט דדה ואפילו הזמר הנודד הגדול מכולם, אוזאיר דדה – הם השאירו כזה רושם. בגלל זה בעולם המזרח שלנו זמר נודד שלא מכיר סיפורי זמרים לא יכול להיקרא זמר נודד. האם נדדת פעם עם הדדים האלה? האם למדת מהם סיפורי זמרים? לא יכולתי. כולם מתו לפני זמני. למדתי מהחניכים של הדדים הללו. איזה סיפורי זמרים למדת בצבא? הסיפורים שלמדתי בצבא הם לטיף שה, סולימן שה, סבדקר, טופרקנלי עבאס, חסן ביי בנו של קורגולו. איך למדת סיפורים כאשר היית בצבא? כאשר המנהל הנוכחי של ארכיון הסיפורים באנקרה, פהרטין קיזירוגלו הקליט סיפורי זמרים מחבר שלי, עמדתי על כך שאהיה נוכח בכל הקלטה כזו. למדתי מן האנשים הללו אבל לא נעצרתי כאן. אחרי השירות הצבאי בתקופה שנדדתי נוכחתי לדעת שהגרסאות של הזמרים שהתעניינו בסיפורים הללו וידעו אותם, לקו בעודף או בחוסר של פרטים. מילאתי את המקומות החסרים וניפיתי את הקטעים המיותרים וכך לא נצמדתי לזמר מסוים אלא הקשבתי לרבים מהם, לקחתי את החלקים המתאימים לעצמי והנחתי את הקטעים הבלתי רלוונטיים בצד. בין הסיפורים שלמדת היו כאלה שלמדת מספרים, מטקסטים כתובים, על ידי קריאה? אני יכול להשיב מיד: לא, אין כאלה. כי אם תיקח למשל את טהיר אילה זוהרה כמו שהוא כתוב בספרים מודרניים, טהיר מירזה של זמר נודד זה דבר אחד וטהיר אילה זוהרה זה משהו לגמרי שונה, זה רק מַנִי. "הו טטרים טטרים! הם ירו חצים איש ברעהו. הבשר בשוק אזל, את בשרו של טהיר מכרו הם." אין בזה שום דבר. החרוז הוא צורה ולא שירה, אבל שירה של זמר נודד, הסז שלו, הסיפורים שלו – זה משהו שונה לחלוטין. זה כמו סיפור עם. קח למשל את "אסומן אילה זייקן" כמו שהוא מופיע בספרים החדשים הללו. הסגנון של זמר נודד זה דבר אחד והסגנון של זמרים נודדים כמו שהם מופיעים בספרים זה דבר אחר. איך אפשר להגיד את זה בצורה אחרת? יש כמה סיפורי זמרים נודדים שיצאו לאור בצורת ספר, אבל הם הודפסו על ידי מטומטמים. זה לא משהו שיכול להעיר ולעורר לבו של אדם. מתי למדת לראשונה לנגן על סז? מי היה המורה שלך? בפעם הראשונה לקחתי את הסז ליד ב-1934. באותו זמן הסז הלך לצד אחד והאקורדים לצד שני. למדתי איך לאחוז בכלי וגם אחדים מן האקורדים מיקופגלו טבפיק אוסטה מכפר שבשט. אבל עכשיו, השבח למורי הדגול, הוא לא יעיז אפילו לכוון את הסז שלו בנוכחותי, שלא לדבר על נגינה בו. האם למדת גם סיפורי זמרים נודדים מאותו טבפיק אוסטה? כן, שוטטנו יחד שלוש שנים. למדתי שלושה עשר סיפורים מפיו של ידידי זה. האם הוא חי עדין? הוא גר בכפר בולניק ליד קארס, אדוני. הוא כמובן זקן עכשיו וגם קולו נצרד. כאשר אתה אומר שלמדת סיפור של זמר נודד, למה אתה מתכוון, מודמי? נניח שמישהו מספר סיפור, ואתה מקשיב. האם אתה יודע את הסיפור אחרי ששמעת אותו רק פעם אחת? האם פעם אחת מספיקה? אדוני, בסיפור 'קוּרְבַּנִי' יש מאה ושבעים בתי שיר. שמעתי אותו בפעם הראשונה בארדהן מאָשִׁיק קַפִר קֵבְהֵרִי, שבא מהמחוז שלנו. באותו ערב מכל המלים רק צמד חרוזים אחד נותר בזיכרוני: "תמתי, מְידָה הכפפה לא הסירה אז, אך עת זאת עשתה, לבבי היה לסָז." באותו לילה שכבתי לישון. כאשר קמתי בבוקר ידעתי ארבעים ושנים בתים. באותו יום עד הערב עבדתי על זה והעליתי את המספר לאט לאט למאה בתים. בקיצור, שלושה לילות, שלושה ימים, שלושה לילות, בעצמי ולעצמי... במהלך שלושה ימים למדתי את כל המלים. רק חמישה או ששה חרוזים שהיו בערבית מסובכת ובפרסית, לא הצלחתי לשחזר אותם כמו שצריך. רשמתי אותם מפיו של קפר אוסטה. אלה הם החרוזים: "גורלי אך לצד אחד יטה – אל היופי, כי הוא, כך אומרים, מוחלט הוא באופי. שתי קשתות תלויות, אחת אל רעותה תקרב, לא אדע מדוע שש אני למסור חיי בקרב." כמובן יש בחרוזים האלה משחק מלים של מלים ערביות ופרסיות. "משמי מרום ירדה ההשראה האלוהית על הנביא המפואר מאלף ואחת מלים, סלסולי כתב מעטיהם נזלו, מצבי, מצבי, כך אומרים מוזר הוא. נחַ ניחן על ידי האל בצדקה, כשלון בני אנוש הוא נטייתם להרס. אם כגיבור תנהל את ביתך לא יתעלם ממך איש בחלד." זה עניין של נוחיות. במקרה זה למשל, השתלטתי על כמה בתים ערביים ופרסיים על ידי כך שרשמתי אותם. את החרוזים שזכרת, אלה ששחזרת, רשמת אותם כאשר נזכרת? כן כמובן. אתה רושם אותם ביומן? כן. ואז אתה לומד אותם בעל פה? כן אני לומד אותם בעל פה. אתה רושם גם את חלקי הסיפור שהם בלשון פרוזה? לא. זה לא נחוץ. אני מקשיב לזה פעם אחת וזהו. החלקים שבפרוזה נשארים בראשך מכיוון שלא נחוץ לשחזר אותם מלה במלה? לא, זה לא נחוץ. איך אתה זוכר את קטעי הפרוזה? אם זה קשור באהבה – טוב, זה שוכן במעמקי לבי בגלל ההשראה שקיבלתי בחלומות שלי. כאשר אהבה ושירה מצטרפים יחד יש ראקציה ואיזו שהיא התלהבות נוצרת בתוך הוויתי, לכן מה שלא יהיה הסיפור – די לי בהאזנה אחת בשביל לזכור אותו. זאת אומרת שאת החרוזים שאתה רושם ביומן אתה שומר כדי לזכור? מובן מאליו. בעבר זה לא היה ממש נחוץ כי באותו זמן לא היו לי דאגות. המחשבות שלי, הרגשות שלי היו באופן קבוע בעקבות השירה. אבל עכשיו דאגות אחזקת הבית גורמות לי לשכוח... אני לא יכול לזכור בלי לרשום. האם יש סיפור כלשהו של זמר נודד שרשמת את חלקי הפרוזה שלו בזמן שהקשבת כך שיישארו בזיכרונך? לא, אין סיפור כזה, זאת אומרת, סיפור שרשמתי את חלקי הפרוזה שלו. בכל המקרים אפילו אם זה פעם אחת, אני שומע וזה מספיק. רק את החרוזים אני צריך לרשום. עכשיו זה נחוץ? כן זה נחוץ. ממתי זה כך? מאז שהתחתנתי הייתי צריך לעשות את זה, וזה בגלל שכאשר בן אדם מתחתן המחשבות שלו לא יכולות להיות ממוקדות אך ורק בשירה. אז לפני שהתחתנת לא היית צריך לרשום את החלק השירי? זה לא היה נחוץ, אבל עכשיו אני רושם. אתה רושם את זה עכשיו, אבל זה לא פשוט לרשום את הדברים הללו. האם אתה רושם אותם ברגע שאתה שומע, או שאתה שומר את זה בזכרונך ורושם את זה מאוחר יותר ביומן כשאתה נזכר? ובכן, אדוני, אם מישהו אחר כותב מה שאני אומר, אני אקח את מה שהוא כותב, אבל אם אני אומר משהו בצורה מאולתרת כאן ועכשיו, ברגע שאני יוצא החוצה אני לא אהיה מסוגל לחזור על זה אפילו אם תיתן לי מטבע זהב לכל מלה. זה פשוט נעלם, זה לא קיים. לא התכוונתי למלים. התכוונתי לשירים הכלולים בסיפורים. כן. אתה שומע את זה ממישהו. כן. האם אתה כותב את זה בזמן שאתה מקשיב, או שאתה מקשיב, זוכר מה שאתה יכול ו... אם זה מסתדר לי... אם זה מסתדר לי אני כותב בזמן שאני מקשיב. אם המקום צפוף, אם אני לא יכול לכתוב, אני כותב את זה אחר כך. אתה כותב את זה אחר כך. כן. אבל זה לא יכול להיות מלה במלה כמובן. זה לא יכול להיות בדיוק מה ששמעת, הדבר שאתה כותב. קרוב לודאי שיש שינויים קטנים. זה אוסטה מלי. זה אוסטה מלי. אז מה? לא קרה לזה שום דבר. זה לא התינוק של מישהו. שינויים מסוימים הם בגדר האפשרי. יפה. נניח שבזמן שאתה מספר סיפור של זמר נודד אינך יכול לזכור בית של אחד השירים. זה קורה, לא? מה אתה עושה אז? זה לא קדוש. מאותו מקצב מאותו חרוז... אחרי הכל ברגע שאני מתחיל לספר סיפור של זמר נודד אני הופך לגיבור הסיפור. אם אני מגיע לבית שאינני יכול לזכור, אני שר משהו עם אותו מקצב. זה קורה ועד מהרה זה מאחורי וקהל המאזינים שלי מקבל את זה. אשר לעניין הגיבור – זה כאילו שהסיפור עצמו, כאילו אני חי את מה שאני מספר. וחוץ מזה זמר נודד שאין לו את היכולת להתמודד עם בעיה כזו איננו יכול להיות זמר נודד. בסדר. האם קרה לך אי פעם ששכחת שיר שלם ושרת במקומו שיר משלך? לא כל סיפור שייך לקטגוריה של אוסטה מלי, לכן זה יכול להיות שיר משלי. למעשה הסיפור כולו יכול להיות פרי דמיוני. גם אם זה סיפור של אחרים, היו מקרים שהכנסת משהו משלך? אם זה קורה – כן. אם כך בכל פעם שאינך זוכר את השיר המתאים אתה תחליף אותו בשיר אחר? מלים שונות. כן, זה אפשרי. אבל אם מישהו אחר לומד את סיפור הזמר הנודד שאתה יצרת, הוא לא רשאי לשנות את השירים שלך? הוא אמור לחזור על זה בדיוק כי זה אוסטה-מלי? כן, זה ככה. אתה מתכוון שזה הנוהג של מסורת סיפורי הזמרים הנודדים? כן, זה הנוהג של מסורת סיפורי הזמרים הנודדים, כן. רוב הסיפורים הם סיפורים היסטוריים, למשל הסיפור של טהיר מירזה מתחיל בזה שמספרים איך המישור של קוניה השתרע לחוף הים. אנשים שמכירים את ההיסטוריה אומרים שזה מה שבאמת היה פעם והם יכולים לקבוע מאיזה תקופה הסיפור. אנשים כמוני הם לא ידענים גדולים בעניינים האלה, אבל רבים מסיפורי הזמרים הנודדים, הישנים יותר, צריכים להיות לפחות בני שש מאות שנה. כן, נכון. מודמי אוסטה, הרשה לי לשאול אותך – מתי התחלת ללכת לבית הספר? כמה שנים למדת? אדוני, לגבי בית הספר... טוב, נכנסתי לבית הספר ב-1925. כן. באותו זמן קראו למורה מועלם. ביום שנכנסתי לבית הספר אמר המועלם: 'אלה שיודעים לקרוא מעבר לטבריקה יצעדו לצד הזה. אשר לי, באותו זמן ידעתי ארבע או חמש הַטִים. המועלם הכניס אותי לכתה ב'. באותה תקופה עוד היה נהוג הספר הישן. מ-1925 עד 1928 למדתי לפי הספר הישן. ב-1928, בגלל מלחמת העצמאות, הכניסו את הספר החדש. ב-1929 עזבתי את בית הספר. אחרי בית ספר היסודי האם הייתה הזדמנות להמשיך? אני, בכל אופן – לא ניתנה לי שום הזדמנות. יפה. אמרת שהכרת את הקוראן אפילו לפני שהגעת לבית הספר היסודי. כן. איך ולמה? כי אבא שלי היה הוֹקָה. למדת בבית? כן. האם אבא שלך לימד אותך עוד משהו חוץ מהקוראן? הוא הדריך אותי בדרכי הדת. אבא שלך נתן לך הדרכה בבית? כן. אמרת שלקחת את הסז ליד בפעם הראשונה ב-1934? כן. מי לימד אותך לנגן, האדם שאתו נדדת? כן. יקופוגלו טבפיק אוסטי. איך בדיוק הוא לימד אותך לנגן? אחרי הכל האדם הזה בעצמו למד בכוחות עצמו. הוא מעולם לא למד תווים, אז איך יכול היה ללמד אותי? הוא רק הראה לי איזה מיתרים הם מיתרי תהודה ואיזה לנגינה. רק המיתרים - זה תהודה וזה שקט וזה תהודה וזה שקט, זה תהודה וזה שקט, ואחר כך הוא הראה לי את קבוצות המיתרים הנמוכים האמצעיים והגבוהים – כל השמות המקובלים בטרמינולוגיה של הסז. בפולקלור מודרני יש תווים – לה, מי, דו, סי, אבל אני למדתי באופן שזמרים נודדים משתמשים בכלי. כשרציתי לשיר איזה שהוא שיר, ראשית כל חשבתי איזו מוסיקה אני רוצה, עם איזה צליל להתחיל – אנחנו קוראים לו צליל הראש. ברגע שבחרתי את הצליל, צליל הראש, כל היתר בא אוטומטית. סדר המיתרים שדרושים להפקת המנגינה בא באופן טבעי. אני מפיק את המנגינה על ידי תנועות מהירות עולות ויורדות של אצבעותי המנוסות. כמה זמן לקח לך ללמוד לנגן בסז? חי שמים, אחרי שלוש שנים ניגנתי בסז יותר טוב מהמורה שלי. אחרי כן... אחרי כן – טוב זו שאלה של אימון. מה היה סיפור הזמר הנודד הראשון שסיפרת ואיפה סיפרת אותו? הסיפור הראשון היה אחד מהישנים. בחרתי בו כי הוא די סנטימנטלי ומלא רגש. זה היה הסיפור של טהיר מירזה. איפה סיפרת אותו? טוב. מרגע שלמדתי אותו מהמורה שלי סיפרתי אותו בכל כפר שביקרנו – שבשט, ארדנוצ', יוספלי. אתה זוכר באופן יותר מדויק. אתה יכול לומר לי משהו כמו: בכפר זה וזה ביום פלוני סיפרתי בפעם הראשונה סיפור של זמר נודד? סיפרתי אותו בפעם הראשונה בכפר סביזלי במחוז שבשט ואחר כך בכפר נשלי ואז בכפר פינרלי. יפה. זו הייתה הפעם הראשונה שספרת סיפור של זמר נודד. הייתי די חסר ניסיון. לזמרים נודדים יש את החוקים המסורתיים שלהם. למשל ה'כניסה' וה'יציאה' של הסיפור. לפני שאתה מספר סיפור של זמר נודד, כאשר אתה לוקח את הסז ליד בפעם הראשונה, אתה חייב לשיר דִּיוַואן, אחרי זה טֶקְנִיס, אחרי זה קוֹסְמָה ואחרי זה סֵמַאִי ואז דֶסְטָן. כשאתה מגיע לסיפור עצמו אתה חייב לומר: "חברים נכבדים, מי יתן ולא תדעו צער ודאגה." כך חייב להתחיל הסיפור. הקישוט של הסיפור והמבוא לסיפור. אתה מבין, בפעם הראשונה שסיפרתי סיפור של זמר נודד עוד לא עבדתי עם מורה ולכן... לכן זה היה המיטב שיכולתי לעשות. האם היה משהו שהביך אותך בפעם הראשונה שסיפרת סיפור כזה? האם מישהו אמר משהו כמו: 'לזה אתה קורא סיפור של זמר נודד?!' או משהו דומה? הרבה דברים כאלה קרו. בכל אופן ברגע שלמדתי את המסורת, אנשים התלהבו יותר ויותר בהופעות שלי מאשר באלו של המורה שלי. כשהייתי באזור ארזורום בכפר סביזלי במחוז שבשט, סיפרתי על מסעו של אשיק גריפ מחלב לטיבליסי. בין הזקנים לא היה אחד שלא בכה. הם אמרו: "איך אתה עושה את זה? הקשבנו לסיפור הזה מי יודע כמה פעמים. אנחנו בני שבעים, שבעים וחמש, שמונים, ושמענו הרבה זמרים. מעולם לא חשנו כה נפעמים. אתה בוכה וגורם לנו גם כן לבכות." באותו זמן הייתי מנוסה כבר פחות או יותר בסיפור סיפורי זמרים נודדים וזה היה כאילו שאני הייתי הגיבור של הסיפורים שסיפרתי. במקומות שהגיבור בכה גם אני בכיתי. זה בגלל שנשמתי נפצעה מההשראה. אם סכין חותך בפצע הוא חייב לדמם. יפה. האם אתה זוכר מה קרה בחלום שראית? אתה יכול להגיד לי מה ראית? אני יכול להגיד לך, אדוני. לעולם לא אשכח אותו. החלום הראשון שראיתי היה בכפר ננוס שבארדהן. זהו אחד מהכפרים שנקראים היום הנק קיה ושייכים לאזור דמלס. אבא שלי היה שם האימאם. הגיע מועד זריעת האביב, בין זמירת הגפנים והזריעה. באותה שנה הייתה ארדהן קפואה. היבולים שנזרעו חטפו מכת קור. זרעים נהיו כל כך יקרים עד שמחיר ארבע קופסאות של זרעים היה כמו זה של הפרה הטובה ביותר שיכולת למצוא, פרה שהיום מוכרים אותה באלף חמש מאות, אלפיים לירות. פרה כזו נמכרה תמורת ארבע קופסאות של גרעינים. זה היה יום ששי ואבא שלי הלך לתפילת יום השישי. הוא אמר לי לשקוד על פרק מסוים בקוראן. "אם תלך החוצה, אדאג שתשלם על כך ביוקר כאשר אחזור." אם אנחנו החלשים, ירחם אללה על אלה שמתו. כאשר הייתי רק בן שלוש איבדתי את אמא שלי. אומרים שאבא שלי לא הצליח לעצור את הבכי שלי. אנשים אמרו לו: "צריך להכריח את הילד הזה לקרוא. צריך אולי ללמד אותו לקרוא. הוא ישכח את הצער שלו אם ידע לקרוא." התחילו ללמד אותי לקרוא אלף בית כשהייתי בן שלוש. כאשר הגעתי לגיל שבע וקראתי את הַלֵּיְלַיָפִי סוּרָה העור על מצחי שח עד ברכי. פשוט לא יכולתי לקרוא. בכל פעם שאמרו לי לקרוא זה היה כמו משא של הר ענקי שטיפס ועלה על גבי. אבא שלי הלך לתפילת יום השישי. הנחתי בצד את הקִיזִי טֶרֵקֵה, אמרתי לו להתראות והלכתי לשחק במשחק עצמות עם הילדים האחרים. כאשר אבא שלי קרא חלק מהתפילה הוא הביט החוצה וראה אותי משחק. "טוב ויפה" הוא אמר, "תקבל את מה שמגיע לך!" הוא סיים את הטקס, הלך הביתה והתחיל לקרוא לי מהגג של הבית שגרנו בו: "הו, סביט, בוא ילד, אנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב." הבנתי מה קורה. ידעתי שארוחת הערב באמת מחכה לי, אבל ידעתי שמחכות לי גם מכות. כמו עכבר שמפחד מחתול – ככה פחדתי מאבא שלי. ירדתי חצי הדרך אל הבית, אבל כמו אדם שמטפס על עמוד משומן – אם הרגלים שלי זזו שני צעדים קדימה הן החליקו ארבעה צעדים לאחור. מכיוון שאבא שלי לא יכול היה להתגבר על הפחד שלי הוא עשה בעצמו חצי הדרך אחז אותי באוזניים והחזיק אותי לפניו תלוי על האוזניים. התנדנדתי באוויר. הרגליים שלי לא הגיעו לקרקע. אני זוכר איך עברנו דרך פתח הבית. הוא תפס את הראש שלי בין הרגלים שלו ואמר: "אכלת את המעדנים, עכשיו תשלם על זה!" רק כאשר ראה דם זורם מהפה ומהאף שלי, רק אז הוא הפסיק. "קום על רגליך, עלוב שכמותך ולך תשטוף את הידיים והפנים." בחזית הבית שהתגוררנו בו היה מעיין קטן. הלכתי למעיין והתזתי מים על פני. הדם זרם וזרם וזרם, ואני בכיתי. בסופו של דבר שקעה השמש והדימום נפסק. הלב שלי התנפח כמו בלון. הייתי מלא זעם ועל מה? לא על אבא שלי; על אמי החורגת. כמובן, זה היה אבא שהרביץ לי, אבל מה שלא יהיה – היא לא יכלה לבוא אליו ולהגיד לו: "זה מספיק. הוא רק ילד"? זה שהיא לא באה והצילה אותי גרם ללב שלי להתנפח כל כך עד שכמעט התפוצץ כמו פצצת אטום. אתה יודע, באותו יום לא עניין אותי לא ארוחת צהרים ולא ארוחת ערב. חזרתי הביתה. לקחתי ליד את הקיז, אבל לא קראתי בו. רק ישבתי שם נועץ מבטי בקיז ולא היה אכפת לי מההורים שלי. בעולם המזרחי שלנו היה בבתים תנור לבישול אוכל. באותם זמנים לא היו דברים כמו אייגז או מילנגז (שמות של חברות גז), או כל דבר אחר שיש היום. אני קשרתי פרסת סוס מעל התנור ושמתי שם מנורת שולחן. ישבתי מול המנורה והסתכלתי בקיז לבדי. לא קראתי כמובן שום דבר. נרדמתי עם הקיז ביד. אבא היקר שלי אכל את ארוחת הערב וערך את נמז הערבית. אחר כך כשההורים שלי ראו שאני ישן, הם לא טרחו להפשיט אותי אלא זרקו אותי למיטה כמו שאני. באותו לילה אללה הבורא עתיד היה ברוב חסדו להופיע לפני. כל ההארה וההשראה שקיבלתי אי פעם בחיים, קיבלתי אותן באותו לילה. ראיתי חלום. החלום שלי היה ככה: מי ייתן והברכה תמשך לעד! הלוואי וכל מי שמבקשים ברכה לאחרים יבורכו בה בעצמם. הייתה שם מהומה עצומה. מאזניים ענקיים ניצבו במקום מפגש שנאספו בו אלפי אנשים. אלף ואחד אנשים בנקודה אחת. באותו רגע לא ניסיתי כמובן לחשוב איפה המקום הזה נמצא, אבל עכשיו אני חושב שזה קרה בשדה בארדהן קרוב לכפר ננוס שגרנו בו אז. השדה הזה כל כך התרחב עד שבמונחים של היום הוא היה יכול להכיל כמה מיליונים. כל האנשים התאספו שם. המאזניים ניצבו במקום שכפר סינסיריפ נמצא בו היום. כל האנשים מימי אדם הראשון ועד היום התאספו שם. מאחור היו צללים בגובה שתים עשרה קומות, זאת אומרת הם היו אנשים, אבל הם היו כל כך גבוהים עד שאפילו ציפור לא יכלה לעוף כל כך גבוה. שני הצללים היו מתקרבים, תופסים בן אדם באוזניים שלו ומובילים אותו למאזניים. מצד ימין של המאזניים עמד אדם גבוה כמו מינארט. היו לו בגדים שחורים וכובע שחור. משמאל למאזניים עמד אדם נמוך עם פנים מלאי חטטים ועור צהבהב. ביד שלו הוא החזיק ספר צהוב. זה עם הספר הצהוב ביד אמר משהו על כל אחד מהאנשים שהובאו למאזניים, והשני, הענק, דקלם איזה חרוז עליהם. זה עם הספר הצהוב ביד אמר עלי את הדברים האלה: [לא ניתן לשחזר את המלים בגלל איכות ההקלטה]. הענק מהצד השני אמר לי: "בני, האם למדת את זה?" "כן" עניתי, "למדתי את זה." "קרא את זה ונראה." ואני דקלמתי את זה. הוא נגע בי בכתף בידו השמאלית. "עכשיו עמוד שם, ילדי, שמישהו אחר יתקרב." ובדיוק באותו רגע הופיע שם זמר נודד זקן, נמוך, בערך בן שבעים, שבעים וחמש, עם כובע חרוטי על ראשו. הזמר החזיק סז בידיים שלו. זה לא היה סז רגיל עשוי מגזע של עץ, אלא אחד מקושט. הצוואר של הסז היה רק טפח אחד באורך. מיתר עבה באורך של שלושה טפחים היה קשור לחלק העליון של צוואר הכלי. בקצה המיתר היו ששה גלגלים עשויים מבדולח. כל פעם שהזמר ניגן בסז הסתובבו גלגלי הבדולח כמו גלגלים במכונה בבית חרושת. הזמר התחיל לתאר לי בחורה: השם של אמא שלה הוא כך וכך. השם של אבא שלה הוא כך וכך. השם שלה הוא כך וכך. שם המשפחה שלה הוא כך וכך. שם הכפר שלה הוא כך וכך. שם האזור שלה הוא כך וכך. "אתה רואה" אמר לי, והוא קרא לזה הר מוּרָט, אבל כיום ההר הזה הוא בלתי ידוע. אין מקום כזה. מה היה שמה של הבחורה? תתאזר בסבלנות ותקבל את התשובה. כן, הם הראו לי אותה בקצה השדה הזה על יד הר מורט. הסתכלתי ולא הבנתי – הייתה שם ילדה בת ארבע. "לא, לא!" הוא אמר לי, "הסתכל בה מלפנים." הסתכלתי על הפרצוף שלה ועכשיו היא הייתה בת שתים עשרה. הזמר הזקן תאר לי אותה: "שם המשפחה שלה הוא משפחת בני מולה חליל. לאבא שלה קוראים מולה נבלוט, לאמא שלה – קודרט. שמה של הנערה עצמה הוא סֵמְסִינוּר." הם ארסו לי את הנערה הזו. הם הביאו את שֶׁרְבֵּט האירוסין. הם נתנו לי לשתות – אתה יודע, השרבט הזה צריך להיות מאוד מתוק - טוב, לשרבט האירוסין הזה היה טעם של לימונדה. האיש שנתן לי את השרבט הזה היה האיש שתיארתי לפני כן, הנמוך המחוטט עם הפנים הצהבהבים. כמובן, הבנתי למה הכוונה בכל זה רק אחר כך ולא ברגע שזה קרה. אני עדיין הייתי באמצע החלום כשכל זה התברר לי. האיש שנתן לי את השרבט היה הַזַרֶטִי עוֹסְמַן. האיש שהזכרתי אותו קודם בתור האיש הענק היה הזרטי מוחמד, שליח אללה. פתאום מישהו עם קומה ענקית, עם זקן מעוגל ועם צורת דיבור מפחידה, הופיע מאחור: "זה לא ילך!" הוא הרעים בקולו, "הרסת את הילד הזה!" ומי היה האיש הזה אם לא הזרטי עלי. הזרטי עוסמן, זה שנתן לי את השרבט, שאל: "מה העניין? איך הוא נהרס?" הזרטי עלי ענה לו: "הסיבה היא זאת: שרבט האירוסין הזה אמור להיות מתוק. אתה הוספת חמיצות לשרבט שנתת לילד. זה לא יעבוד." עכשיו אני מבין את המשפט שהוא אמר 'זה לא יעבוד' בצורה הזאת: הכוונה היא שהאיחוד שלי עם הנערה עתיד היה שלא להתגשם על פי הגורל. טוב, הם הראו לי ספר צהוב ואמרו: "תקרא מה שכתוב כאן, ילדי." "אני לא יודע איך לקרוא." אמרתי, "התקדמתי רק עד הליילפי סורה בקוראן." "הסתכל בזה, ילדי." הוא אמר, "זה היה כתוב בכתב עתיק באותיות בגובה של שתי אצבעות. מה שהיה כתוב בספר היה זה: "הַזָה דִּיַוונִי אָשִׁיק מוּדַמִי." הם אמרו "השם הספרותי שלך הוא מודמי. זה ספר הזמר נודד שלך. זה יהיה הדיוואן שלך." הם לקחו את השם הספרותי מודמי מתוך הספר והעניקו לי אותו. לחלום הזה הייתה כזאת השפעה עלי שהוא נמשך עד שהגיע הזמן לנמז השחרית ואבא שלי הלך לערוך את הנמז. באותם ימים לאימאמים היו רשימות שעברו בירושה. טוב, אבא שלי המשיך לעבוד עד הצהרים. הם אכלו ארוחת צהרים וערכו את נמז הצהרים. אבא שלי חזר לעבודה על הרשימות ונשאר שם עד שהגיע זמן נמז המנחה. הוא ערך את נמז המנחה. היום הזה היה אחד מימי הקיץ הארוכים ארוכים. כאשר בסופו של דבר אבא שלי חזר הביתה לארוחת ערב, הוא מצא אותי עדיין ישן. האם החורגת שלי הסבירה שישנתי מאז שהוכיתי ביום הקודם; שבגלל ההכאה היא לא עוררה אותי ונתנה לי לישון עד שאתעורר בעצמי. הרגשתי מכה על הכתף שלי: "קום כבר, ממזר! יורד הערב ואתה עדיין במיטה!" התעוררתי. מכיוון שהכניסו אותי למיטה עם בגדים, לא הייתי צריך להתלבש. רק נעלתי נעליים ויצאתי החוצה. התחלתי לשטוף את הידיים והפנים. יה אללה! חשבתי שאני משתגע! בכל יום השמש עלתה במזרח, אבל היום היא באה ממערב! רחצתי את את הידיים והפנים. הסתכלתי. השמש התעמעמה וירדה קצת. תפסתי שישנתי כל היום עד הערב. כן, רחצתי את הפנים ואת הידיים וחזרתי הביתה. לקחתי את הקיז ליד, אבל עכשיו הסתכלתי בעמוד והאותיות דיברו אלי. רגע, רגע! קראתי קטע אחד. הסתכלתי בקטע אחר והיה נדמה לי שהוא מכר ותיק שלי כבר חמישים שנה. הייתה לי אחות שקראה את האִינָה פֵתֶחְנָה סוּרָה והגיעה עד הַיָּז, אבל אני קראתי את כל הקוראן ואת שש עשרה התפילות שבסוף! אבא שלי היה אדם שהיה שקוע עד צוואר בלימוד ספרי מלומדים ערבים קרוב לעשרים שנה. הייתי מסתכל בספרים הערביים שלו, כמובן כשהוא לא היה בסביבה, כשהוא הלך מהבית, והם נראו לי כאילו הם חברים שלי כבר חמישים שנה. ידעתי מה פירושו של הדבר הזה, אבל אם מישהו היה שואל אותי על זה לא יכולתי לענות. זה היה כאילו איזו יד החזיקה לי את הלשון ואמרה לי להיות בשקט, לא לדבר. גם מה זה אַשְק, מה זה סֵבְדַה, מה זה סֵבְגִי (שמות נרדפים לאהבה). כמובן לא הבנתי הרבה בעניינים האלה כי הייתי רק בן שבע. אחר כך כשהייתי בן ארבע עשרה ועבדתי בתור רועה, החלום הזה חזר על עצמו – אותו חלום בדיוק. אחרי זה הכנתי לי סז על ידי כך שמתחתי שערות זנב סוס על גבי לוח. בסודי סודות החבאתי הכל מאבא שלי בדיר, בעליית הגג ובבית. כשאבא שלי ואמא שלי היו מחוץ לבית ונשארתי לבדי – צ'י-צ'ו צ'י-צ'ו, ניגנתי בסז והמשכתי לעשות את זה בסתר אפילו אחרי שהיה לי סז אמיתי (אתה זוכר - קיבלתי את הסז האמיתי ב-1934). אבא שלי לא ידע שיש לי סז עד 1937, אבל אז הוא בכלל לא ידע אם סז זה משהו שעשוי מברזל או מעץ. הוא לא ראה סז בחיים שלו. בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי מנגן, והגיע רגע שהחבאתי את זה באסם של דוד שלי – לא בחדר שלי כמובן, כי אבא שלי היה עלול לראות אותו. אם אבא שלך היה מגלה את זה הוא היה מתרגז? זה בגלל שאבא שלי היה הוקה. אתה לא יכול לרעות עיזים של הוקה עם עיזים של זמר נודד. בגלל זה החבאתי את זה מאבא שלי כמה שיכולתי. והדוד? הדוד שלי לא היה הוקה. הדוד שלי אהב מאוד את מה שעשיתי. אתה מבין, לדוד שלי הייתה גם כן נשמה של זמר נודד והיה לו גם קול נהדר. כאשר התברר לו שגם לי יש נשמה של זמר נודד, כשהוא ראה שאני בדרכי להיות זמר נודד, הוא היה מאוד מבסוט, אז החבאתי את הסז באסם שלו. לילה אחד... לילה אחד... הכפר שגרנו בו היה נַהִיֶה. ראש הכפר הזמין את הקַיְימָקָם של הקַזָה, את השופט, את המפקד הצבאי, הרופא, הראיסים של הכפרים השכנים - כל המי ומי הוזמנו. טוב, חיי התרבות בכפר באותם זמנים - אתה יודע, לא היה בית קולנוע או צורה אחרת של בידור. ראש הכפר שלח להודיע לי שבאים אורחים ושלא אעלם לו. טוב, אחרי שהאורחים הגיעו הם הזמינו אותי גם. ושוב, אבא שלי לא ידע על זה שום דבר. אמרתי לו שראש הכפר קרא לי ושלא יחכו לי לארוחת ערב, שיאכלו בלעדי. מה שלא יהיה הלכתי לשם. כשנגמרה הארוחה לקחתי את הסז וצעדתי קדימה למרכז החדר. שרתי דיוואן וטקניס ובדיוק כשהתחלתי את הקוסמה אבא שלי נכנס. במשפחה שלנו היה באותו יום אורח והוא בא עם האורח. יש ציפור שקוראים לה בת יענה. אם היא רואה צייד, היא תוקעת את הראש בחול כדי שהצייד לא יראה אותה. כשזה קורה הגוף הענקי שלה בגודל של ג'מוס נשאר בחוץ גלוי לעין, אבל בגלל שהיא החביאה את הראש היא חושבת שהצייד לא רואה אותה. טוב, בדיוק כמו בת יענה שמחביאה את הראש שלה, החבאתי את הסז שלי מאחורי הגב כי התביישתי. הלכתי אחורה לאט לאט, כל פעם צעד אחד. הלכתי אחורה והתיישבתי בצד. זה משך את תשומת לבו של הקיימקם. הוא שאל את המנהל מה הקשר בין ההוקה והזמר הנודד (הוא זיהה את אבא שלי כהוקה בגלל שבאותו זמן אימאמים עדיין חבשו צניף). "זה אבא שלו" אמר לו המנהל. בנקודה הזו הקיימקם אמר: "הוקה נכבד, אני מניח שהמשורר הזה הוא יוצא חלציך?" "כן" ענה לו אבא שלי. "והוא משרתך הנאמן." המשיך הקיימקם. הקיימקם הזה... ישלח לו אללה ברכה אם הוא עוד חי וירחם על נשמתו אם הוא נפטר. לקיימקם הזה קראו קמאל עוטקן. אחר כך נודע לי שהוא הפך לוואלי (מושל), אבל איפה – אני לא יודע בדיוק. בטח הייתה לו נשמה של זמר נודד לאדם המכובד הזה. הוא אמר לאבא שלי: "הוקה יקר, לאור העובדה שאני אורח כאן הייתי רוצה שתרשה לבן שלך לנגן ולשיר." אבא שלי השיב לו: "קיימקם ביי, כבר כמה שנים שיש שמועות שהילד הזה מנגן בסז, אבל אני בעצמי אף פעם לא שמעתי אותו." ואז הוא פנה אלי: "קום על רגליך. אם באמת אתה מסוגל לעשות משהו עם עצמך, אם באמת רכשת את היכולת לשיר, אני נותן לך רשות לעשות את זה עכשיו. אתה יכול לפסוע לאמצע החדר ולנגן על הסז שלך. אם אינך מסוגל לעשות משהו עם עצמך, כבר תקבל את מה שמגיע לך כשתחזור הביתה בלילה לישון." ראש הכפר לקח אותי ביד והוליך אותי למרכז החדר. הוא אמר לי: "אני יודע איך זה. ברגע זה אתה כל כך נבוך שקרוב לודאי שאתה לא יכול לאכול אפילו חתיכת לחם ובטח לא לשיר לפני קהל. ספר לנו אם כך מאין הגיעה אליך ההשראה?" מה שאני, המסכן והנבוך שרתי שם היה זה: "ההשראה – גבולותיה נגזרים ממרום ביד ההשגחה העליונה, אל תדבר בה סרה. ממעמקי הוייתי הופיעה, מדור לדור עברה. אלה היודעים את המלה במלואה - להכרת האל דרכה הגיעו. ההשראה , אורו של אללה היא וביכולתה למחות את ההווה ואת הנצח." ברגע מסוים נחו עיני על אבא שלי. הוא הרכין את ראשו. מסיבה כלשהי היו עיניו לחות. אשר לי - בגלל שהייתי כל כך נבוך, הסתכלתי או על הסז, או על הרצפה. לא הייתי מסוגל להסתכל על אבא שלי יותר משניה אחת. "האוקיינוסים - השראה שופעים הם עד גדותם; עת חזיתי יפעתה והדרה - בטוהר התאהבתי. לשוני לא תאלם אף אם מצבי, לחסר ההשראה ישאר בלתי מובן. המקדישים עצמם להשראת האל – כלום אל דבר אסור שולחים הם יד? ההשראה – היא מבהירה הכל, כמו גילה האל את סתריו. עם השראה עורך וֵיְיסֵל קָרָן את ההִיקָז שלו, עם השראה נושא הנגרו את אחמט על גבו..." טוב, בוא נגמור את הנושא הזה, בוא נביא את השיר אל סופו. כן. "עם השראה מתוך האש, אליהו הקדוש על גב סוסו המריא הוא. בדרך חתחתים עברו, אך השביל גילה סודו ככל שהתקדמו, עם השראה, הנבחרים, אל ממלכת האורה הגיעו; ההשראה אל אללה היא חוזרת ואללה הוא מקור השמש והאור." לפתע הסתכלתי על עיניו הלחות של אבא. דמעות התגלגלו על לחייו כמו גשם בסערת גשמים הבאה בניסן. "אם השראה עלינו נחה, לאיחוד שום התנגדות לא נגלה, מי שביקוד ההשראה בדד עדיין לא נשרף, אל חקר האמת הוא לא יגיע. על כן אל נא נהסס וכבר ארכו דברי ולא אכביר מלים. בבדידותו אושר מוּדַמִי, כי האל השראתו הוא לו גילה." _________________________________ Natalie Kononenko Moyle, The Turkish Minstrel Tale Tradition, Garland Publishing, New York & London, 1990.