מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ופולקלור בדווי

העני ואשת האמיר

     מפה לשם – היה פעם אמיר ולו ארמון. היו האמיר ואשתו נוהגים לשבת על מרפסת הארמון ולהתבונן באנשים העוברים ברחוב. כאשר היו רואים מישהו עני שבגדיו בלויים ומלוכלכים הייתה אשת האמיר אומרת: "אדם זה עני בגלל אשתו!". כאשר היו רואים אדם עשיר שבגדיו חדשים ומהודרים, הייתה אומרת: "אדם זה עשיר בגלל אשתו!"

     אמר לה האמיר: "מה פירוש הדבר עני בגלל אשתו, עשיר בגלל אשתו? רצוני לראות אם יש אמת בדבריך!"

     הלך וגרשה ואמר למשרתיו: "קחוה והשיאוה לעני שבעניים!"

     הלכו ועשו כמצוותו: השיאוה לעני ושמו סלח שהיה עצלן מופלג: כל היום סרוח על מיטתו ואמו מטפלת בו. רוצה לשתות – קורא לאמו "השקיני!" רוצה להטיל את מימיו – קורא לאמו "החזיקיני!"

     באה אשת האמיר לבית העני ואמרה לה לאמו: "מה המנהג הזה שאת נוהגת בו?"

     אמרה לה: "זהו בני!"

     "שנים את נוהגת בו כך?"

     אמרה לה: "שבע-עשרה שנה."

     הלכה אשת האמיר והביאה שבעה שבטים מענפי הרימון ושבעה שבטי ברזל. ביקש העני להטיל מימיו וקרא לה: "החזיקיני!" הלכה והכתה אותו בשבט הרימון עד ששברה אותו על גבו. קם והלך בכוחות עצמו.

     רצה לשתות, אמר: "השקיני!" הלכה והכתה אותו בשבט הרימון השני עד שנשבר על גבו. קם ושתה בכוחות עצמו. שבע-עשרה שנים היה מטריד את אמו ומטריחה בכל דבר והוא כבר אדם מבוגר, ועכשיו באה זו והכתה אותו בשבטי עץ וברזל והחל לעשות הכל בכוחות עצמו.

     הכינה לו צידה ושלחה אותו לעבודה. נכנע לה והחל לעבוד ולפרנס את אמו ואת אשתו. סלח זה היה עני שבעניים – גר בבקתה קטנה, גודלה כגודל טאבון (תנור חמר גדול) ואין לו כל רכוש זולתה.

     יום מן הימים עברה שם שיירת גמלים נושאי חיטה. אמרו בעלי השיירה לאשתו: "התניחי לסלח ללכת אתנו ונשלם לו משכורת כפולה?"

     אמרה להם: "כן, מדוע לא."

     הכינה לו צידה ושלחה אותו עם שירת הגמלים. יצאה השיירה לדרך. הלכו והלכו והלכו עד שהגיעו לאמצע המדבר. הייתה שם רק באר אחת ובתוכה יושב ע'ול (מפלץ), אין שם באר אחרת זולתה. רצו האנשים לשתות ולהשקות את גמליהם.

     אמרו: "מי ירד לבאר וישאב ממימיה ויקבל משכורת כפולה?" האם תרד, יא סלח לבאר ונכפיל את משכורתך?"

     אמר להם: "באלוהים, ארד!"

     הורידו אותו בחבל לתוך הבאר ושאב להם ולגמליהם. הסתכל סביבו וראה גנים ובוסתנים בתחתית הבאר. איזה גנים! איזה כרמים! העצים שחים לארץ מכובד הרימונים, התפוחים והענבים ובאמצע הגן יושב הע'ול ושתי נערות נשענות על ברכיו, האחת לבנה והשנייה שחורה. כאשר ראה את הע'ול אמר לו: "השלום עליך ורחמי אללה וברכתו!"

     אמר לו הע'ול: "עליך השלום! לולא הקדמת ודרשת בשלומי הייתי משמיע לחיות היער את קול ריסוק עצמותיך!"

     נבהל סלח ואמר: "אוף!"

     אמר לו הע'ול: "הגד לי, יא סלח, מי מן השתים יפה יותר? את מי אוהב יותר, את השחורה או את הלבנה?".

     אמר לו:

"אהוב את זו אשר לבך אליה נעור

ולו גם צבעה שחור משחור!"

     אמר לו הע'ול: "יפה אמרת וחסד אללה וברכתו עליך!"

     אותה שעה קראו אליו נוהגי הגמלים: "גמרת?"

     אמר להם: "כן. העלוני."

     עצר אותו הע'ול ואמר לו: "חכה רגע, רצוני לתת לך משהו."

     הלך וקטף שלושה רימונים מעצי הבוסתן ומסרם לידו. רימונים אלה אין הם רימונים סתם, תוכם מלא זהב ואבנים טובות. אבל סלח חשבם לרימונים פשוטים. לקח אותם וטמן אותם בחולצתו וקרא להם: "העלוני!"

     העלו אותו ואיש לא ראה את הרימונים – הסתירם בתוך חולצתו.

     אחד מאנשי השיירה רצה לחזור לביתו ולמשפחתו. אמר לו סלח: "רצוני לשלוח מעט קמח, פיקדון בידך, לאמי ומשפחתי, האם תסכים לקחתו?"

     אמר לו: "כן"

     לקח את הרימונים וטמנם בתוך כד קמח ושלחם ביד האיש. קיבלה אשת האמיר את הפיקדון, פתחה את הכד ומצאה בתוכו רימונים. בקעה אחד מהם ומצאה שהוא מלא זהב ואבנים טובות. בקעה את השני, בקעה את השלישי – מצאה שגם הם מלאים בזהב. הלכה האשה ושכרה פועלים ובנאים, הרסה את הבקתה וצוותה עליהם לבנות לה ארמון מפואר כמו ארמון האמיר בעלה.

     כאשר שב סלח ממסעו, הלך למקום שניצבה בו בקתתו ולא מצאה – מצא שם ארמון מפואר ושני שומרים עומדים בפתחו.

     אמרו לו השומרים: "מה אתה מחפש כאן?"

     אמר להם: "אם זכרוני אינו בוגד בי, במקום זה בדיוק עמדה בקתתי וכאן גרו אמי ואשתי."

     הלכו השומרים וסיפרו לגבירתם: "פלוני בשם סלח ניצב בשער וטוען שכאן עמדה בקתתו."

     אמרה להם: "כן. אדם זה הוא קרובנו. קחו אותו והובילוהו לבית המרחץ והלבישוהו בגדי אמיר והביאוהו לפני."

     עשו המשרתים כמצוותה. שלחה האשה שליחים אל האמיר, בעלה הראשון, והזמינה אותו: "בוא להתארח הערב במקום פלוני על הר פלוני."

     שלח האמיר לקרוא ליועציו ואמר להם: "קיבלתי הזמנה לסעוד במקום פלוני. מה דעתכם?"

     קם אחד היועצים ואמר לו: "אדוני האמיר, במקום זה שוכנת בקתה של עני וכל גודלה כטאבון. איך יזמינך זה לסעוד על שולחנו?"

     אמר לו האמיר: "הוא הזמינני, ואני לא אסרב לו. בואו ונלך לשם."

     באו למקום – השתגעו. איזה ארמון! איזה פאר! שווה ארמון זה בגודלו ובתפארתו לארמון האמיר. נכנס האמיר פנימה, וסלח הזמינו לסעוד על שולחנו, ואשתו לא הייתה בחדר. אכלו האורחים והיטיבו לבם ושוחחו עם מארחם וכשגמרו להתרועע יחדיו באה האשה על פי המנהג והניחה לפניהם פירות ומיני תרגימה. נשא האמיר את עיניו וראה שהמארחת היא אשתו המגורשת. אמר לה: "הו! את היא בעלת הבית?"

     אמרה לו: "כן"

     אמר האמיר ליועציו: "אשה זו היא אשתי. כשהיינו עומדים על מרפסת ארמוננו ומסתכלים באנשים, הייתה אומרת לי: 'איש זה עשיר בגלל אשתו, ואיש זה עני ובגדיו קרועים בגלל אשתו.' ולא הסכמתי אתה. הלכתי וגרשתיה והשיאוה משרתי לעני שבעניים והנה הפכה אותו לעשיר. היא צדקה ממני, ואני מעיד שהעשיר – מאשתו, והעני – מאשתו!"

     אמר לה: "התגרשי מבעלך זה ואשאך שוב לאשה." שכן כך הוא מנהג האסלאם: אדם שגרש את אשתו אינו יכול לחזור ולשאתה אלא אם כן נישאה לגבר אחר והתגרשה ממנו.

     אמרה לו: "איך אחזור אליך? כלום יגעתי וטרחתי והעשרתי בית זה ועתה אניחנו לאחר? לא אחזור אליך, אלא אם כן תשיא לו את בתנו."

     הסכים האמיר. הלך והחזירה אליו והשיא לסלח את בתם.

תם הסיפור ועפה הציפור,

אך סיפורים עוד עמנו רבים מספור.