מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ופולקלור בדווי

מחטבית

     היה היה אמיר ולו שבעה בנים ואף לא בת אחת. יום מן הימים הלכה אשתו לקושש עצים ובידה המחטב (מגל נוקשה לחטיבת ענפים). נשאה עיניה לשמים ואמרה: "הו אלי, הו ריבוני, תן לי בת ולו גם תיוולד עם מחטב במקום יד". יצאו הדברים מפיה ושמע אותה ריבוננו ונתן לה בת – בת ולה מחטב במקום יד. קראה לה בשם מחטבית והייתה מטפלת בה באהבה ובמסירות.

     אותו אמיר היו לו עדר פרות ועדר עיזים. בא יום והלך יום והתחילו הבהמות למות; כל יום היה מוצא פרה מתה או עז טרופה. אמר האמיר לבניו: "הוי בני, אתם השבעה, ארבו איש איש בתורו וראו מי ממית את פרותינו וטורף את עיזינו!"

     אמרו לו: "טוב, אבא". הלך הבכור לשמור. עבר חצי הלילה ונרדם הבן על משמרתו. קם בבוקר והנה פרה מתה. הלך הבן השני לשמור. עבר חצי הלילה ונרדם ושוב מצאו בבוקר פרה מתה. מה שארע לראשון ולשני ארע גם לשלישי ולרביעי, לחמישי ולשישי. הגיע תורו של האח הצעיר לשמור. והאח הצעיר שמו מוחמד הפיקח. מה עשה? הלך ותלה נאד מים מעל ראשו ושכב מתחתיו. כל פעם שאחזה בו תנומה הייתה טיפת מים נופלת על פניו ומעירה אותו. עבר חצי הלילה והנה מחטבית באה – יצאה מחתוליה ובאה אל הדיר ותפסה פרה אחת. הניפה עליה את ידה וטבחה אותה ואכלה את כרעיה. אחר כך טיפסה ועלתה על קערת הלבן וממנה לקערה השנייה עד שהגיעה לעריסתה. עלתה עליה והתכסתה בחתוליה וישנה כאילו לא ארע דבר.

     בבוקר בא מוחמד הפיקח אל אביו.

     אמר לו האמיר: "ראית משהו?"

     אמר לו: "כן"

     אמר לו: "מה ראית?"

     אמר לו: "אחותי אשר בעריסה היא שטובחת וטורפת את עדרינו!"

     אמרה לו אמו: "אוי לך מאללה ומזעמו! בתי זו, אין לי זולתה, ואתה מעליל עליה עלילות דברים. איך תצא תינוקת מעריסתה ותטרוף פרה?"

     אמר לו מוחמד: "באלוהים, אחותי היא זו שטרפה את הפרה!".

     לא האמינה לו ואמרה לו: "הסתלק מכאן!"

     אמר לה: "יהי כרצונך אמי. הכיני לי צידה ואצא ואלך לי מכאן!".

     הטעין מוחמד את צידתו על הגמל, עלה עליו ורכב מזרחה. רכב לכוון מזרח ועזב את בית אביו ואמו. רכב ורכב עד אשר הגיע למעין ולידו בריכת מים גדולה ועמוקה. ישב לסעוד את לבו בצידה שבידו. היו לו שם תמרים; אכלם והשליך את גלעיניהם ליד הבריכה. המשיך בדרכו ורכב עוד ועוד וחצתה דרכו כפר אחד. ניגש לאחד הבתים ודפק על דלתו. באותו בית גרה זקנה ולה עדר עיזים.

     אמר לה: "הוי גבירתי!"

     אמרה לו: "מה?"

     אמר לה: "רצוני להיות רועה בשרותך ולרעות את עדרך"

     אמרה לו: "הוי חביבי, אין לי צורך ברועה. אני רועה את עיזי בעצמי."

     אמר לה: "הליני אותי בביתך הלילה."

     אמרה לו: "הו חביבי, בית מלך הוא זה – אין לי מקום לקבצנים. לך ובקש מקום אחר ללון בו".

     אמר לה: "קחי חמישה גרשים והליני אותי הלילה בביתך."

     אמרה לו: "ברוך הבא, חביבי! מאה פעמים ברוך הבא!" והלינה אותו בביתה.

     בבוקר אמר לה: "ברצוני לחלוב את עיזיך". הלך וחלב את העיזים וראה שחלבן אדום כדם. שאל את הזקנה: "מדוע נותנות העיזים חלב אדום?"

     אמרה לו: "הוי חביבי, שדות מרעה משובחים יש בסביבות הכפר, אך איש אינו יכול לרעות בהם. במזרח שוכן אריה ובמערב צבוע, בצפון – נחש ובדרום – חות (מפלצת מים) והם אינם מניחים לנו לרעות את הצאן. הצאן רזות, אוכלות עשבים יבשים ולכן חלבן אדום כדם."

     אמר לו מוחמד: "טוב. עלי ועל ראשי – תני לי לרעות את עיזיך ואני אדאג שלא יקרה להן דבר."

     אמרה לו: "טוב"

     הלך עם עדר העיזים ובא למקום האריות. עוד הוא רועה את צאנו והנה לביאה באה לקראתו והיא כורעת ללדת. אמרה לו: "הוי הרועה, עזור לי להמליט את גורי ואניח לך לרעות כאן."

     הלך ויילד את הלביאה. המליטה הלביאה גור אחד; לקח אותו והצפינו בחיקו מתחת לבגדו. המליטה גור שני; הניח אותו לפניה. המליטה גור שלישי; הסתיר גם אותו מתחת לבגדיו. המליטה גור רביעי, חמישי, שישי, שביעי ואת כולם הניח לפניה, רק את השנים שמר לעצמו. אמר לה: "הוי הלביאה, תני לי גור מגוריך."

     אמרה לו: "איך אוכל לתת לך בן מבני? לוּ אשתך ילדה ילד, כלום הייתה מוסרת אותו לאחר?"

     לקח מוחמד את הגורים והביאם לבית הזקנה, האכילם והשקם עד שגדלו והפכו לאריות.

     הלך אל מקום הצבועים; מצא שם את הצבועה מתפתלת בציריה. אמרה לו: "הוי הרועה, עזור לי ללדת את ילדי ואניח לך לרעות כאן כרצונך". עזר לה להמליט והניחה לו לרעות שם את צאנו.

     יום מן הימים הלך למקום הנחש. מוחמד זה – יש עמו חרב ומגל. קצר את העשב במגלו וערם שבע ערימות: פה ערימה ופה ערימה ושם ערימה. אחר כך עלה על עץ והסתתר בין ענפיו. בא הנחש – אין זה נחש רגיל – נחש ענק ולו שבעה ראשים. התחיל לחפש אותו בתוך הערימות. בא לערימה הראשונה ונשף עליה לפזרה, עבר לשנייה ונשף עליה, לשלישית, לרביעית, לחמישית, לשישית. נשארה רק הערימה השביעית. בא לנשוף עליה ולא יכול – התעייף מרוב נשיפות. ירד מוחמד מן העץ הניף עליו את חרבו וקצץ את כל ראשיו. מת הנחש והחלו האנשים לבוא ולרעות את צאנם בכל הארץ בכל מקום שירצו.

     על מי עוד נותר לנו לספר? נותר לנו החות. באחד הימים לקח מוחמד את הצאן והלך למקום החות. בא לשם וראה אנשים בוכים. שאל זקנה אחת: "מה זה? מדוע, גברתי, בוכים כולם?"

     אמרה לו: "הוי חביבי, מעין יש כאן וכל העיר שותה ממימיו ובמעין שוכן חות. כל שנה נביא לו בת מבנות האמירים אשר בארץ, שאם לא כן יסכור החות את מימי המעין ותמות כל העיר בצמא, והיום הביאו לשם את בת המלך ועוד מעט יצא החות ויטרפנה!"

     מוחמד זה – יש בידו חרב. אמר: "באלוהים, אלך אל החות ואציל את הבת מידיו!"

     בא אל המעין וראה את הנערה יושבת ליד המעין, אין יפה ממנה בכל הארץ, תמירת קומה, איילה! בא אצלה.

     אמרה לו הנערה: "לאן תלך, הוי חביבי, עוד רגע יבוא החות ויהרגך!"

     אמר לה: "הכל בידי האלוהים ובו אשים מבטחי. אין אני טוב ממך ואם נגזר עלי למות היום אמות אתך."

     ישב לידה והנה בא החות – עיניו אדומות, רצונו להתנפל על בת המלך ולחוטפה.

     הניף מוחמד את חרבו והכהו על ראשו מכת מוות.

     אמר לו החות: "חזור והכני."

     אמר לו: "לא. אמי לימדה אותי: כאשר תכה – הכה פעם אחת ואל תוסיף, שסגולת השדים היא שאם מכים אותם שנית הם חוזרים ומתאוששים."

     צנח החות מת אל תוך המעין והאדימו מימיו מדמו. טבל מוחמד כפו בדם החות והטביע את חותם כף ידו על בגדה ואמר לה: "חזרי לבית אביך".

     חזרה בת המלך לעיר. ראו אותה אנשים והתחילו צועקים: "למה חזרת? למה עזבת את המעין? עכשיו יבוא החות ויהרגנו! יבוא החות ויחטפנו!"

     אמרה להם: "החות מת!"

     אמרו האנשים: "מי ילך ויבדוק את אמת בפיה?"

     קמו חמישה גברים, אנשי חיל, עלו על הסוסים ורכבו אל המעין לראות אם מת החות ואם לאו. באו לשם ומצאו את החות מת. רצו העירה וסיפרו למלך.

     ומוחמד הפיקח מה עשה? הלך משם וחזר לבית הזקנה, קרא לה ואמר: "הוי אמי, רצוני ללכת ולבקר את שבטי ולראות מה שלום אבי ואמי."

     אמרה לו: "טוב, לך לשלום."

     קשר את האריות ושם לפניהם שתי ערימות: האחת – ערימת חול והשנייה – ערימת תמרים. אמר לזקנה: "השגיחי על האריות, אם ישחקו בחול, הניחי להם, ואם יתחילו לשחק בתמרים מהרי ושחררי אותם."

     אמרה לו: "טוב"

     אכף מוחמד את סוסתו ורכב עליה למאהל שבטו. בא לשם ולא מצא נפש חיה, לא את אביו ולא את אמו ולא את אחיו ולא איש או חיה זולתם. מחטבית אחותו טרפה את כולם, לא נותרו בכל הכפר אלא היא וכלבה ותרנגול אחד, והיא, מחטבית, רודפת אחרי התרנגול ומבקשת לטבחו. נכנס מוחמד לביתה.

     כאשר ראתה אותו אמרה לו: "הוי מוחמד הפיקח, באת לכאן?"

     אמר לה: "באתי. שלום עליך אחותי."

     אמרה לו: "אהה! זימן אותך גורלך אל תוך ידי!"

     אמר לה: "אני אחיך, עצמך ובשרך."

     אמרה לו: "ברוך בואך אחי, איך באת לכאן?"

     אמר לה: "באתי על גב סוסתי."

     הלכה החוצה וקטעה רגל מרגלי הסוסה ואכלה אותה. באה אליו ושאלה אותו: "הוי אחי, סוסתך זו – כמה רגלים לה ארבע או שלוש?"

     אמר לה: "שלוש"

     הלכה וקטעה עוד רגל וחזרה אליו. אמרה לו: "אחי, סוסתך על כמה רגלים היא הולכת שלוש או שתים?"

     אמר לה: "שתיים"

     קטעה עוד רגל וחזרה אליו. אמרה לו: "סוסתך על כמה רגלים היא הולכת שתים או אחת?"

     אמר לה: "אחת"

     הלכה וקטעה את רגלה האחרונה וחזרה אליו. אמרה לו: "סוסתך זו כמה רגלים יש לה?" אמר לה: "אין לה רגלים!"

     הלכה וטרפה את הסוסה וחזרה אליו, רצתה לטרוף גם אותו. אמר לה: "אחותי, אני צמא. לכי ושאבי לי מים בנפה ובכברה".

     אמרה לו: "טוב אחי, אלך ואשאב, אך אינני רוצה שתברח ותמלט ממני".

     אמר לה: "קחיני והכניסיני לתוך שק וקשרי את השק בחבל ורדי לבאר ואת קצה החבל החזיקי בידך."

     אמרה לו: "טוב"

     הכניסה אותו לשק וקשרה אותו וירדה עם קצה החבל לבאר. מוחמד הפיקח, היה עמו סכין. חתך את השק וקשר את קצה החבל לעץ זית וברח. מחטבית ירדה לבאר לשאוב מים. היא שואבת והמים ניגרים ויורדים; היא שואבת והמים ניגרים. כלום אפשר לשאוב מים בכברה? לא הצליחה לשאוב מים. יצאה מן הבאר ולא מצאה אותו.

     אמרה: "אהה! סידר אותי זה וברח!"

     נשאה עיניה וראתה אותו רץ לכוון הבריכה. היה לה למחטבית כלב ושמו דירבאס. קראה לו ואמרה:

"רדוף דירבאס – שם בן אנוש

לי הגוף, לך הראש!"

     רדף הכלב אחריו והשיגו. ליד הבריכה צמחו שבעה דקלים שעלו וצמחו מגלעיני התמרים שהשליך כאשר סעד כאן את לבו בעוזבו את בית הוריו. עלה על אחד הדקלים. באה מחטבית, הניפה את ידה על הדקל וחטבה אותו. קפץ אל הדקל השני, בה וחטבה גם את הדקל השני. קפץ לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי. חטבה את כולם ונשאר רק הדקל השביעי. טיפס ועלה עליו. באה מחטבית, הניפה ידה והחלה לחטוב את הדקל האחרון, רצונה להרגו ולאוכלו.

     בינתיים ראתה הזקנה בכפר שהאריות חדלו לשחק בחול והחלו לנבור בערימת התמרים. שיחררה אותם ויצאו האריות מן הכפר וחשו לעזרתו. הגיעו לשם ומצאוהו על הדקל האחרון. מחטבית חטבה את הדקל האחרון וביקשה לטורפו, עוד רגע ויוציא את נשמתו בידיה. קפצו האריות על מחטבית ועל כלבה ותפסו אותם. קרעום לגזרים ואכלום, אותה ואת כלבה, רק לשונה נשארה. חתך את לשונה והטמינה בכיסו.

     אחרי שישב ונח לקח מוחמד את האריות ויצא לדרך. הוא הולך בדרך והנה לפניו שיירת גמלים עמוסים משא. ראו הסוחרים את האריות ורצו לקנות אותם מידו. לא רצה למוכרם.

     "אמרו לו: "בוא ונתערב: אם תנחש מה נושאים גמלינו בשקיהם ניתן לך את הגמלים ומשאם ואם לא תנחש, תיתן לנו אתה את שני האריות."

     אמר להם: "טוב"

     התחיל לנחש. אמר דבר אחד, אמר דבר אחר ולא הצליח לנחש. אמר לעצמו: "גמרנו, הלכו האריות". פתאום שמע את לשונה של מחטבית לוחשת מתוך כיסו: "הוי בן זנונים, אמור סומאק, אמור סומאק!" (אבקה סגולה המופקת מפריו של אוג הבורסקאים. מערבבים אותה עם גרעיני חטה קלויה וגרעיני שומשום ואבקת אזוב ומכינים ממנה זעתר)

     אמר להם: "הוי הסוחרים."

     אמרו לו: "מה?"

     אמר להם: "סומאק יש לכם בשקיכם!"

     אמרו לו: "ניחשת נכון. קח את הגמלים ומשאם ואת אריותיך ולך לשלום."

     לקח את הגמלים ומשאם וחזר לבית הזקנה.

     אמרה לו: "ברוך בואך – חזרת?"

     אמר לה: "הלכתי והיה אללה בעזרי וחזרתי בשלום".

     בינתיים חיפש המלך את הגיבור שהציל את בתו מיד החות.

     אמר המלך: "רצוני לדעת מי הרג את החות? לאן הלך והיכן הוא מסתתר? יבוא ואתן לו את בתי לאשה!"

     קם עבד אחד שחור ואמר: "אני הרגתיו!"

     אמר לו: "טוב, קח את בתי לאשה.

     עשה כירה שבעה ימים ושבעה לילות. באו אנשים ואכלו ושתו.

     אמרה לו בתו: "הוי אבי, זה שהרג את החות – כף ידו צורתה כצורת חותם הדם על בגדי."

     אמר לה: "צדקת בתי."

     הלך וקרא לעבד ובדקו את כף ידו. לא התאימה כף ידו לחותם הדם. הסיר המלך את ראשו וציוה לחפש בכל העיר ידו של מי מתאימה לחותם. בדקו את כל הגברים בעיר ולא מצאו. לא נותר אחד שלא בדקו את ידו. מי הרג את החות?

     היה שם זקן אחד, אמר לו למלך: "יש בכפר זקנה ויש אצלה רועה זר, אינני יודע מאין בא לכאן."

     אמרו כל האנשים: "מה? רועה זה הרג את החות? איך יהרגנו ואין בידו דבר!"

     אמר המלך: "לכו והביאוהו לפני."

     הביאו אותו לפני המלך. הניח כף ידו על החותם והנה היא מתאימה בדיוק במידתה ובצורתה.

     שאל אותו המלך: "אתה הרגת את החות?"

     אמר לו: "כן אדוני."

     אמר לו: "בתי זו לך היא!"

     השיא לו את בתו וערך כירה שבעה ימים ושבעה לילות. אכלו האנשים ונהנו וברכו את המלך ושולחנו.

תות תות, מת החות

תם הסיפור – הטוב הוא אם שטות?

אם תגיד: "יש בו ממש"

אטעימך בשר ודבש

ואם תאמר עליו: "דבר שטות"

אתלך על עץ התות!