מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ופולקלור בדווי

בת האמיר ואחיה הצבי

     היה פעם שבט משבטי הבדווים והיה בשבט אמיר ולו בן ובת, ומתה אמם ונותרו יתומים. הלך האמיר ונשא אשה אחרת. אשה זו מה רצתה לעשות בילדים? רצתה לגרשם. לילה אחד לאחר שנרדמו, האיצה אשת האמיר בבני השבט: "יאללה, בואו נצא לדרך. הגיע הזמן לנדוד".

     פרקו האנשים את אוהליהם, העמיסו הכל על הגמלים ויצאו לדרך בעוד לילה, ושני הילדים – הבן והבת – המשיכו לישון ולא הרגישו דבר. בבוקר קמו משנתם ולא מצאו דבר – לא את המאהל ולא את בני שבטם. קפאו על מקומם מתדהמה, ישבו תחתם וחשבו מה לעשות.

     אמרה הבת לאחיה: "אחי, לאן נלך?"

     אמר לה: "אחותי, נאחז בדרך מן הדרכים ונלך בה."

     יצאו לדרך והלכו והלכו והם רעבים וצמאים עד מוות. הגיעו בדרכם לחורש אחד.

     אמרו לו: "דודנו החורש, האין עמך קצת לחם?"

     אמר להם: "בודאי ילדי". ונתן להם ככר לחם.

     אכלו ושבעו בחסות אללה ורצו לשתות. אמרו לו: "דודנו חורש, האין עמך מעט מים?"

     אמר להם: "לא ילדי, אין לי. שאלו את אחי הניצב בדרככם."

     הגיעו לחורש השני ואמרו לו: "דודנו החורש, האין עמך מעט מים?"

     אמר להם: "באלוהים, בני, אין לי, לכו אל אחי."

     באו אל החורש השלישי. אמרו לו: "דודנו החורש, האין עמך מעט מים?"

     אמר להם: "באלוהים, בני, שבעה מעינות יש בי: האחד עין-הנמרים, והשותה ממימיו יהפוך לנמר, והשני עין-הגמלים והשותה ממימיו יהפוך לגמל. השלישי – עין-התנים, הרביעי – עין-הזאבים, החמישי – עין-הצבועים, והשישי – עין-החמורים והאחרון – עין-הצבאים והשותה ממימיו יהפוך לצבי!"

     נכנסו לחורש, אמר הנער לאחותו: "אחותי, רצוני לשתות מעין-הנמרים."

     אמרה לו: "לא אחי, תהפוך לנמר!"

     המשיכו בדרכם והגיעו לעין-הצבאים. אמר לה: "אחותי, אני מת מצמא, אם לא אשתה – אמות."

     רכן וגמע מעין המעין. אך סיים לשתות והנה הפך לצבי.

     אמרה לו: "הוי אחי, מה אעשה בך?"

     אמר לה: "אינני יודע, אחותי".

     הפך האח לצבי והוא מדבר בלשון בני אדם. הלכו והלכו והגיעו למאהל בדווים. נכנסו לאוהל הגדול ביותר – אוהל בן חמישה עמודים. קיבל האמיר את פניהם ואירחם באוהלו. שלושה ימים נהנו מהכנסת האורחים, כי כך הוא המנהג באוהלי ערב: שלושה ימים ושליש היום אין שואלים את האורח מאין בא ולאן ילך.

     לאחר שלושת הימים פנה האמיר אל אשתו שהייתה עקרה ואמר לה: "שאלי את הנערה אם תרצה להיות לי לאשה".

     שאלה אותה: "התרצי להיות לאשה לאמיר?".

     אמרה הנערה: "הנישואין הם חסות. זה אשר ישאני לאשה – אתנה עמו תנאי."

     אמר לה: "מהו התנאי?"

     אמרה לו: "זה אשר ישאני לאשה יקבל על עצמו לדאוג גם לצבי מסכן זה."

     אמר לה: "קבלתי על עצמי".

     הזמין את בני השבט ונשא אותה לאשה כמנהג אללה ונביאו, ונשאר אחיה הצבי לצדה.

     יום מן הימים אמרו האנשים: "הגיע מועד העלייה לרגל". באותם ימים היו עולים למכה לרגל ברכיבה על גמלים: ששה חודשים הלוך וששה חודשים חזור.

     יצא גם האמיר לדרך. ואשתו הצעירה, אחות הצבי, כיצד עזבהּ? עזבהּ והיא הרה ללדת.

     אמר האמיר לאשתו הבכירה: "באלוהים, הו אשתי, השגיחי עליה, על הצעירה, האכיליה והשקיה ודאגי לכל צרכיה ועזרי לה בלידתה."

     אמר לו: "רצונך לצוות עלי, האמיר. אין צורך. אני אשגיח עליה יותר מן הנחוץ."

     אמר לה: "טוב"

     עמסו האמיר ואנשיו את גמליהם ויצאו לדרך – דרך ארוכה.

     אשת האמיר, מלאו ימי הריונה וכרעה ללדת. צרתהּ ידעה מקום ובו בור עמוק. אמרה לה: "צרתי, ברצוני להעתיק את האוהל למקום חדש. מקום זה אינו יפה ואינו מרווח די צורכו. בקרוב תלדי והאמיר ישוב ממסעו ויבואו כל האנשים לברכו."

     אמרה לה: "טוב"

     הלכה אשת האמיר ונטתה את האוהל מעל מקום הבור, ואת הבור עצמו כיסתה במחצלת. העמיסה את כל חפצי הבית והעבירה אותם למקום החדש. והאוהל – אוהל בן חמישה עמודים ובו ארבעה מדורים. ובינתיים, אשת האמיר, אחזוה צירי לידה.

     אמרה לה: "חביבתי, איני רוצה שתלדי כאן. רצוני שתלדי במדור השני. אחמם לך מים ואדליק אש ואיטיב עמך."

     אמרה לה: "טוב"

     הניחה אותה על המחצלת על שפת הבור. התהפכה היולדת בציריה ונפלה לבור. באה צרתה וכיסתה את הבור – הניחה עליו חתיכת פח, ואת האוהל חזרה והעתיקה למקומו הראשון.

     והיולדת מה קרה לה? ילדה בתוך הבור. ילדה בן זכר. ואחיה הצבי ראה את כל מה שקרה. היה משוטט בין האנשים ומקבץ מהם אוכל ומביא לאחותו אשר בבור.

     ראו אותו הציידים ורדפו אחריו, אך הוא נמלט מידיהם. בא אל הבור ואמר לאחותו:

     "הונף הסכין על אחיך המסכן

      צייד בדרך המלך, חייו מסכן!"

     אמרה לו: "מה אעשה, אחי. אני בבור ולא אוכל לצאת."

     הלך משם.

     ואשת האמיר מה עשתה? הלכה ולקחה כבש מן העדר, שחטה אותו ועטפה אותו בתכריכים, קראה לאנשים ואמרה: "אוי לי, אוי לי, מתה אשת האמיר. קחוה והביאוה לקבר!"

     האנשים לקחו את הגוויה ולא פתחו את תכריכיה, שכן כך הוא המנהג: אין הגבר מגלה פני אשה.

     קברו את הכבש באדמה ולא ידע איש כי כבש הוא זה. בא יום והלך יום וחזר האמיר ממכה מוכתר בתואר חאג'.

     יצאו לקראתו כל בני השבט. אמר האמיר: "היכן היא אשתי הצעירה? אינני רואה אותה."

     אמרה לו אשתו: "באלוהים, האמיר, צרתי נתנה לך את חייה."

     אמר לה: "לא, לא! מסכנה! הכל ברצון אללה."

     שאל אותה: "דאגת לה ומלאת את חובתך? קברת אותה כדין?"

     אמרה לו: "עשיתי כל מה שנחוץ ויותר מכך."

     והצבי היה יושב לצד האמיר, ליד האש. באו האנשים לברך את האמיר השב ממכה, כמנהג, והצבי יושב למרגלותיו. האמיר הביא עמו מן הדרך דבלים וצימוקים ותמרים. היה לוקח מהם ונותן לצבי. והצבי מה עשה באוכל? רץ לאחותו והאכילה. יום אחד קם האמיר משנתו להתפלל את תפילת הבוקר וראה את הצבי הולך והוא נושא אתו את הפירות.

     אמר האמיר בלבו: 'צבי זה, כל היום כולו איני רואה אותו. רצוני לדעת לאן הוא הולך. באלוהים אעקוב אחריו ואראה!'

     למחרת קם האמיר, שתה כוס תה ובא אליו הצבי, ונתן לו דבלים וצימוקים. יצא הצבי מן האוהל והאמיר עקב אחריו בשקט. עקב ועקב עד שהגיעו לבור. ניגש הצבי אל הבור, נתן את המזון לאחותו ואמר לה:

     "הונף הסכין על אחיך המסכן,

      צייד בדרך המלך, חייו מסכן!"

     בא האמיר והציץ לבור וראה את אשתו ותינוקה הערום בזרועותיה יונק משדיה.

     אמר לה: "איך זה – את פה?"

     אמרה לו: "כן האמיר, אני פה."

     חזר למאהל וקרא: "מי אוהב את האמיר?"

     יצאו הגברים ושאלו אותו: "מה קרה, הו האמיר?"

     אמר להם: "בואו אתי. מישהו נפל לבור!"

     באו אתו האנשים אל הבור וראו את האשה. עודם ליד הבור והנה הגיעה לשם אשתו הראשונה.

     אמר לה: "פלונית, היכן אשתי? היאך זה אמרת עליה שהיא מתה. הנה היא פה בבור ואת מי הכנסת לקבר?"

     לא השיבה לו.

     חילצו את האשה מן הבור והלכו למקום הקבר ופתחוהו ומצאו שם כבש מת.

     אמר האמיר: "מי שאוהב אותי ילך ויקושש זרדים".

     הלכו האנשים ואספו ערימה גדולה של זרדים, הקיפו אותה בזרדים ושרפוה.

     נשאר האמיר עם אשתו הצעירה ועם בנה, ואחיה הצבי גר עמם.

וחיו כל הארבעה בטוב ובנעימים

ירחק כל רע מהם ומכם, השומעים.