מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף אפוסים אפוסים
האפוס האשורי הלאומי – המאה העשרים אני מביא כאן את תוכן ההרצאה שנתתי בכנס הפולקלור הבין-אוניברסיטאי הל"ד שהתקיים בשנת 2015 באוניברסיטת בר אילן. ההרצאה עסקה בקשר שבין סיפור עם יהודי לאפוס הלאומי האשורי. גשרים נעלמים האפוס האשורי וסיפורי העם של יהודי זאכו יואל שלום פרץ גשר דלאל בזאכו 1. הסבר על זאכו והשפה הארמית החדשה. "לִישָׁנָּא דֶנִי" הוא אוסף סיפורי עם של יהודי זאכו, אשר ראה אור לאחרונה במהדורה דו לשונית: ארמית חדשה ועברית. למען 'הגילוי הנאות' עלי לציין שאני הוא זה שכתב את המבוא הפולקלוריסטי לסיפורים הכלולים בקובץ. ארבעה-עשר הסיפורים המופיעים בקובץ הוקלטו מפיה של המספרת ורדה שילה, בת לעדה הכורדית. סיפורים אלה משקפים את חייה של עדה יהודית שחייתה במשך דורות רבים בעיר זאכו באזור הכורדי של צפון עיראק ועלתה לארץ לאחר קום המדינה. הספר ראה אור בהוצאת מינרוה, הוצאה המתמחה בפרסום ספרים דו-לשוניים 2. תמצית הסיפור תוך הדגשת החידות הסיפור "אוֹ מַלֱכּ סָאוָה תומָא וּבְּנוֹנֱת אַכוֹנֵה" – המלך סָאוָא תּוּמָה ובני אחיו – הוא יוצא דופן בין סיפורי הקובץ. מדובר בסיפור שאין לו שום מאפיינים יהודיים. על פי עלילת הסיפור קטינא, אחיינו ושומר ראשו של המלך תומא, נשלח להביא פרחים מגנה של לַיְלִיסָא. הוא שולח במקומו אחיין אחר של המלך ושמו כּלוּכּא. כלוכא נכשל במשימתו. ליליסא בעלת הגן מכה אותו במקל, אוסרת את ידיו ורגליו ומשליכה אותו ערום לתעלת המים המקיפה את הגן. קטינא יוצא לחפשו. הוא מושה אותו ממי התעלה, תופס את לַיְלִיסָא וכורת את שתי אוזניה ולאחר שהוא נוטל פרחים מגינתה הוא חוזר לארמון המלך. המלך כועס על כך שהעניש את לַיְלִיסָא ומכנה אותו ממזר בן זונה. בעקבות האשמה זו הורג קטינא את אמו וקובר אותה ואז יוצא לדרך. בדרכו הוא פוגש בארנבת שמבקשת להתלוות אליו. הוא מבטיח לה לצרף אותה למסעו אך לא מקיים את הבטחתו. הוא מגיע לכפר עלקוש ושם הוא נכנס לכנסייה ותוקף את הכומר ותלמידיו. קבוצת נשים גונבת את פגיונו. הוא רודף אחריהן והן מחזירות לו את הפגיון בתנאי שיחרות את שמותיהן עליו ויבטיח לשאתן לנשים. הוא קורא תגר על מלך ארמניה ליוצא לדו-קרב עם הגיבור של מלך ארמניה. במהלך הקרב הוא משסף את הגיבור עם פגיונו לשניים. המכה היא כה מהירה עד שהגיבור של מלך ארמניה אינו חש בה ורק לאחר שהוא מנסה לרקוד מתפרק גופו לשני חלקים והוא מת. קטינא עוקר את שתי אוזניו, נושא את חמש הנשים וחוזר לארמונו של המלך תומא. המלך תומא מקבל את פניו. למעשה הוא כה חושש ממנו עד שהוא נזהר מלהרגיזו ובעצם מוסר בידיו את ניהול הממלכה. הסיפור מסתיים כך: "כששמע המלך סאוא תומא על מעשי הגבורה שחולל קטינא ועל אומץ לבו, הוא החל לפחד ממנו. לכן יצא המלך לקבל את פניו, נישק אותו וחיבק אותו, עשה לו מסיבה וכבוד ומינה אותו לשומר ראשו. הוא הקפיד על כבודו ושמע בקולו. המלך סאוא תומא, הושיב אותו ואת חמש נשותיו בביתו וביקש ממנו שיהיה נאמן לו ולעירו, והוא התחייב שלא יכעיס את קטינא לעולם. המלך סאוא תומא היה תחת חסותו של קטינא, מה שהוא ציווה עליו – עשה. אנשים תקיפים כל הזמן צודקים, כמו שאומרים החכמים: החזק – הצדק עמו אפילו כשאינו צודק." הסיפור כפי שאתם רואים גדוש במוטיבים של אכזריות – כריתת אוזניים, רצח אם, התעללות והרג. מוסר ההשכל שמביאה המספרת בסיום הסיפור "החזק – הצדק עמו אפילו כשאינו צודק", היא אמירה שבודאי לא מתיישבת עם התפיסה היהודית. הכפר עלקוש המוזכר בטקסט נמצא דרומית לזאכו לא רחוק מחורבות נינוה הסמוך למוסול של היום. יהודי כורדיסתאן מאמינים כי עלקוש היא עיר מוצאו של הנביא נחום וזאת על סמך הפסוק הפותח את הספר: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי" (נחום פרק א פסוק א), והם מראים שם את קברו. אך אין בזיהוי זה כדי להעיד על מוצא יהודי דווקא. 3. הצגת החידות הסיפור שהבאתי בפניכם מעורר שאלות רבות א. מאין התגלגל סיפור זה לקהילת זאכו? ב. מה פירוש השם קטינא? ג. מיהו תומה ומה מערכת היחסים בינו לבין הגיבור? ד. מיהי לַיְלִיסָא? למה מתנכל הגיבור לבעלת גן פרחים? ה. מה תפקידה של הארנבת בסיפור? ו. מה פשר המאבק עם גיבור ארמניה? במהלך הרצאתי אנסה להשיב על "חידות" אלה. 4. מסע בלשי בעקבות הסיפור כשכתבתי את המבוא הפולקלוריסטי לספר הותרתי את הסיפור הזה לסוף. תחילה חשבתי שמדובר אולי בסיפור שהתגלגל מדרום הקווקז או מארמניה. החיפוש אחרי מקורות הסיפור הפך עד מהרה להרפתקה בלשית. פניתי למספרת, ורדה שילה, ושאלתי אותה למקורו של הסיפור. לורדה לא היה שמץ של מושג על כך. היא עצמה שמעה את הסיפורים מפיו של המספר, יצחק שייך ז"ל, בניב הארמי המדובר בפי יוצאי זאכו. במהלך השיחה סיפרה לי ורדה שבכנס מדעי כלשהו שעסק בתרבות האיראנית, שאל אותה חוקר צעיר אם בספר שלה יש סיפורים על קטינא. היא חשבה שמדובר בחוקר שהגיע מאיראן או מאחת מארצות ערב ומסרה לי כרטיס ביקור שהשאיר אצלה. כשהסתכלתי בכרטיס הופתעתי לגלות שמדובר בחוקר מאוניברסיטת קמברידג'. שלחתי אליו מכתב מנומס, הצגתי את עצמי, ושאלתי אם יוכל לסייע לי באיתור מקורות הסיפור. עבר חודש ושום תשובה לא הגיעה. בצר לי פניתי לפרופסור גוגל ושאלתי אותו מה הוא יכול לספר לי על אותו חוקר – נינֶבּ למסוּ (Nineb Lamassu). פרופסור גוגל נתן לי את הרמז הראשון: למדתי ממנו שנינב למסו משתייך למחלקה האשורולוגית באוניברסיטת קמברידג'. ואז נפל לי האסימון: מדובר בסיפור שמקוקו בעדה האשורית. 5. העדה האשורית. האשורים (אָתוּרָיַא בשפתם) היא קבוצה אתנית נוצרית הדוברת ארמית חדשה (וליתר דיוק את הניב הצפון מזרחי של השפה). האשורים חיים בצפון עיראק ובדרום-מזרח תורכיה וכן גם באזרבייג'ן, כורדיסתאן ומזרח סוריה. הם משתייכים לכמה כנסיות, ביניהן הכנסייה האשורית והכנסייה הכלדאית הקתולית ומשתמשים בסורית עתיקה כשפת התפילה. השם אשורים נובע מכך שחלקם טוענים כי הם צאצאי העם האשורי הקדמון או עמים אחרים שחיו איזור זה. רבים מודעים לטבח שערכו התורכים הצעירים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. שואתם של האשורים מוכרת פחות. שנת 1915 ידועה בפי בני העדה האשורית כ"שתו דסייפו" – "שנת החרב" [שימו לב אגב לדמיון: שתו היא מלשון שתא – שנה בארמית – "השתא הכא לשתא הבאה בארץ ישראל" וסייפו היא המילה הארמית לסייף (סייפא) כלומר חרב] האשורים, כמיעוט נוצרי, נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915 – "שנת החרב" – נהרגו כ-750,000 אשורים, שהיו כשלושה רבעים מהאוכלוסייה האשורית באזור. הקהילה האשורית הקטנה שנותרה בדרום-מזרח טורקיה יצאה משם החל משנות ה-70 עם התפתחות הקונפליקט בין הממשל הטורקי לכורדים באזור. כיום חיים באזור זה רק משפחות אשוריות מעטות. בעקבות הטבח והרדיפות היגרו רבים מן האשורים למערב. כיום יש ברחבי העולם כשלושה מליון אשורים. קהילות גדולות במיוחד יש בארה"ב, קנדה, אוסטרליה וצרפת. במולדתם ההיסטורית נותרו כשני מליון אשורים, רובם בעיראק ובסוריה והיתר בלבנון, איראן ותורכיה. 6. האפוס האשורי בשנת 1946 חיבר הסופר האשורי ויליאם דניאל, בן למשפחת פליטים אשורית, את האפוס האשורי הלאומי המכונה "קטיני גברא" (Qateeni Gabbara) שפירושו "קטיני הגדול". [השם מבוטא בצורות שונות באזורים שונים קטינא כבסיפור שלנו וכן גם בצורה גדינה (Ghaddina)]. הספר פורסם בהוצאה איראנית בשפה הארמית-אשורית בשלושה כרכים ומכיל כששת אלפים חרוזים וטרם זכה לתרגום אנגלי. הנה קטע קצר מתוך ביצוע אוראלי של האפוס. שימו לב לחריזה של השורות. https://www.youtube.com/watch?v=eMmSqkIWWgE בדומה לקַלֵוָואלָה (Kalevala), האפוס הפיני הלאומי, שפרסם הפולקלוריסט והרופא אליאס לנרוט, בשנת 1834 על בסיס אוצר שירי עם שעברו בפינלנד ובארצות השכנות במסורת שבעל-פה, כך גם האפוס האשורי מבוסס על שירי גיבורים וסיפורי-עם אשוריים שהושרו על ידי מספרים נודדים בהרי חקארי ובכפרים של מישור נינווה (מוסול של היום) ועברו מדור לדור במסורת אוראלית במשך מאות בשנים. חוקרי פולקלור מייחסים ליצירה חשיבות רבה משום שהיא משקפת בתוכנה ובצורתה השירית חומרים קדומים אלה. הרי חאקארי נמצאים מדרום לימת ואן שבתורכיה צפונה למישור של מוסול. זאכו ממוקמת סמוך לגבול התורכי כפי שניתן לראות במפה. מפת כורדיסטאן הרי חקארי בני שבטים אשוריים מהרי חקארי – מלחמת העולם הראשונה 7. אפוס וזמירנה – חשיבותו של האפוס לחקר המסורת האוראלית האפוס האשורי הוא יצירה מודרנית שנכתבה באמצע המאה העשרים, אך כפי שאמרתי, ויליאם דניאל, מחברו של האפוס התבסס על חומרים שעברו במסורת האוראלית במשך מאות בשנים בהרי חקארי ובמישור מוסול שלמרגלותיהם. למעשה המושג אפוס הוא מושג מודרני. האפוס של עלילות גלגמש לדוגמא נקרא בשפה האכדית בשם זָמָרְתוּ (Zamartu), כלומר שירה ומקורו בשורש השמי ז.מ.ר. החלק המרכזי של האפוס האשורי מבוסס על מה שמכונה בארמית החדשה זמירתא דקטינא (Zmīrta D'Qāṭīne) כלומר "השירה של קטינא". הזמרתו האכדי והזמירתא האשורית מציינים סוגה מובחנת של שירה עממית שהושרה בפי ברדים – זמרים נודדים – במרחב המסופוטמי. למעשה מדובר ברצף של שירי עלילה פיוטיים שהטרובדור הנודד שר אותם כשהוא מחבר ביניהם בקטעי פרוזה מסופרים. רצף כזה של שירים וסיפורים עשוי היה להתמשך על פני מספר לילות. הזמר נהג להפסיק את שירו בקטע דרמטי כדי לעורר מתח בלב שומעיו ולחזור ולחדש אותו בלילה הבא. האירוע נערך בישיבה ולא כלל קטעי ריקוד. מסורת זו של סיפורים משולבים בשירים מוכרת לנו גם מהמספרים העממיים הקרויים אשיקים בתורכיה ובאזרביג'אן. העניין שגילו פולקלוריסטים באפוס האשורי נובע משתי סיבות: (א) ויליאם דניאל ביסס את האפוס על מבנים פואטיים שאותם שאב מן התרבות האוראלית כפי שהכיר אותה בנעוריו והלשון שבה כתב את האפוס מבוססת על דיאלקטים ארמיים מאזורים שונים של מרחב התרבות האשורי. (ב) עלילות השירים מבוססות על חומרים אוראליים שעברו בעל-פה. בעקבות פרסום האפוס החל מחקר של סוגת הזמירתא בקרב הקהילות האשוריות השונות. הקטעים האוראליים שהוקלטו מפיהם של מספרי סיפורים אשוריים בשנים האחרונות, מאפשרים לנו להבין טוב יותר את הסיפור ולסייע לנו להשיב על השאלות שהצגתי בתחילת הרצאתי. 8. פתרון החידות: א. מאין התגלגל סיפור זה לקהילת זאכו? הסיפור כפי שהתגלגל בפיהם של מסרנים יהודיים, הוא אם כך נוסח מדורדר ובלתי שלם של שיר עלילה אשורי שמן הסתם נקלט משכניהם הנוצרים, שהרי בזאכו ישבה קהילה אשורית גדולה. ב. מה פירוש השם קטינה? השם קטינא מקורו כנראה בשורש ק.ט.נ. במשמעות של קטן, חלש, בו-תמותה. קטיני גברא הוא אם כך מילולית "הקטן הגדול", כלומר גיבור אנושי בן תמותה המתמודד עם משימות אל אנושיות. ג. מיהו תומה ומה מערכת היחסים בינו לבין הגיבור שלנו? על פי קטעי השירה שהוקלטו, אמו של קטינא הייתה אחותו של מלך. לא ברור כיצד הרתה את בנה, אך המלך הוזהר כי קטינא בן אחותו, יירש בבוא היום את כסאו ועל כן הוא מתנכל להמיתו. קטינא ניצל באורח פלאי על ידי חיות בר ומגיע בסופו של דבר לחצרו של המלך תומא שאף הוא דודו של קטינא. ד. מיהי לַיְלִיסָא? למה מתנכלים לבעלת גן פרחים? החוקרים ו' ורדה וא' אודישו מביאים במאמר על מקורותיו של האפוס האשורי, קטע המבהיר סוגיה זו. אני מביא אותו כאן בתרגום עברי: [William Warda & Edward Odisho, Qateeni Gabbara: A William Daniel’s Legacy. Journal of Assyrian Academic Studies, Vol. 14 No. 1, 2000. http://www.jaas.org/edocs/v14n1/e9.pdf . קָטִינִי, דַּלְגָּן הֶהָרִים – כְּגֹבַהּ צַפְצָפָה רֹחַב כְּתֵפָיו. קָטִינִי מְרַסֵּק הַמָּעֻזִּים – לֹא יֶחְדַּל לָנוּעַ יוֹם וַלַיִל. אַדִּיר הָאַדִּירִים, מְדַלֵּג מֵהַר אֶל הַר, פּוֹסֵעַ מִמִּישׁוֹר אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ, דַּם אוֹיְבָיו לוֹגֵם כְּיַיִן, מַעְפִּיל לְגַנָּהּ שֶׁל לַיְלִיסָא – לַיְלִיסָא הַנּוֹרָאָה מְטִילַת הָאֵימָה. קוֹטֵף מְלוֹא חֳפָנָיו צִמְחֵי הַבֹּשֶׂם, אוֹחֲזָם בְּיָדָיו הַרְחָבוֹת. לָעִוֵּר, רֵיחָם יָשִׁיב מְאוֹר עֵינָיו, מֵתִים מִקֶּבֶר יַחֲיוּ הֵם. באפוס עצמו מופיעה גם דמותו של תומא מליכּ (המלך תומא) דודו של קטיני, אשר שולח אותו להלחם עם המפלצת לַיְלִיסָא (Lilitha), מפלצת שפוגעת בתושבי הכפרים האשוריים וסוכרת את מקורות המים שלהם. לַיְלִיסָא, כפי שניתן ללמוד מן השיר שהובא לעיל היא בעלת גן של צמחי מרפא המסוגלים להחיות מתים ולהשיב לעיוורים את מאור עיניהם. באחד מקטעי האפוס שנרשמו מפי מידענים, מזוהה הצמח בשם ריחנה, כלומר ריחן המציין בארמית החדשה הן את הריחן (בזיליקום) והן את ההדס. בקטעים אחר נאמר שליליתא קיללה את קטיני לפני מותה כי ימות בדמי ימיו ולא יזכה להינשא ולהביא ילדים לעולם, והקללה אכן מתקיימת. בנוסח מזאכו קטינא מתחתן ולא נזכר דבר על מותו. השם לַיְלִיסָא מקורו בדמות הדמונית ליליתו (למשתו), מעין שדה מכונפת במסורת האכדית. היא מוזכרת פעמים אחדות בעלילות גלגמש כמי שהתגוררה בעץ ארז שגדל בגנה של האלה אִנַנַּה: "בגזעו – העלמה לילית, בנתה לה בית". [ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, תל-אביב, 1996, עמ' 314-313]. גלגמש כורת את הארז והעלמה לילית מתעופפת מביתה שבעץ ונסה אל ערבות-מדבר. הקשר בין האפוס האשורי "קטיני גברא" לאפוס השומרי-אכדי הקדום אינו מקרי. בעלילות גלגמש מתוארת מלחמתו של הגיבור וידידו אֶנכִּידוּ במפלצת חֻ'מְבַּבַּה השוכנת ביער הארזים. גנה של לַיְלִיסָא שבו צומחים צמחי מרפא נדירים מזכיר במידת מה את תיאור גנה של המוזגת סִדֻרִי [שם, עמ' 260] אליו מגיע גלגמש במהלך מסעו אל אֻתְנַפִּשְׁתִם – בן דמותו המסופוטמי של נוח. ויליאם דניאל, מחבר האפוס האשורי, הושפע רבות מן האפוס האכדי הקדום שנוסחים אחדים שלו הכתובים בכתב היתדות התגלו על ידי ארכיאולוגים בסוף המאה התשע-עשרה בספריית החרסים של המלך אשור-בניפל ובאתרים נוספים. לילית מוכרת לנו גם מן המקורות היהודיים. היא מוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (ישעיהו פרק לד פסוק יד). חלק מן הפרשנים סבורים שהכוונה לרוח החורבות ומקורו של המילה הוא בשורש השומרי 'ליל' שפירושו רוח או סופה. גם התרגומים הקדומים למקרא מפרשים את השם לילית כשם של שד. בתלמוד מתוארת לילית בקצרה: "מגדלת שער כלילית" (תלמוד בבלי מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב) וכן נאמר עליה שהיא מתנכלת למי שישן בגפו: "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא עמוד ב). מסורת זו קשורה בתיאורים של השדה ארדת-לילו ('לילו הרווקה' – אחת משלושת שדי הסערה במסורת השומרית-אכדית) ארדת-לילו מתוארת כנקבה תאוותנית המתנפלת על גברים, בעיקר רווקים, כדי שיהיו לה לבני זוג. במקום אחר בתלמוד מוזכר 'החץ של לילית' (בארמית 'גירא דלילתא') כתרופה לכאב של דקירות או פגיעת חץ: "לגירא – ליתי גירא דלילתא וניפכיה, ונשדי מיא עלויה ונשתי" – "ל[כאב] דקירה – יקח חץ של לילית ויהפכנו וישפוך מים עליו וישתה] (תלמוד בבלי מסכת גיטין, דף סט עמוד ב). 'חץ של לילית' הוא כנראה מטאור או גוש של ברד בדמות חץ. אנו רואים כאן את הקשר בין לילית לתרופות שאותו פגשנו בשיר האשורי. במדרשים שונים מוצגת לילית כאשתו הראשונה של אדם שקדמה לחווה. מסורת זו מתוארת בהרחבה בספר הידוע כ'אלפא ביתא דבן סירא' – ספר שנכתב קרוב לודאי בבבל המוסלמית במאה העשירית. על פי הספר מביא בן סירא לנבוכדנצר קמע שנועד לרפא את בנו החולה של המלך שאך זה נולד. הוא מסביר לו כי דמויות המלאכים המופיעות על הקמע ושמותיהם, סנוי סנסנויי וסמגולף, נועדו להגן על הפעוט מפני לילית, אשתו הראשונה של אדם שמרדה בו וברחה ומאז היא מתנכלת לתינוקות שאך זה נולדו. [ראו עלי יסיף, אלפא ביתא דבן סירא: סיפורי בן סירא בימי הביניים – מהדורה ביקורתית ופרקי מחקר, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 233-232. לתיאור מפורט של דמות לילית במסורות השונות ראו: עדית פינטל, עבודת MA, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1981 וכן באתר האינטרנט שלה: http://hcc.haifa.ac.il/~deamon/lessons/12/lilit12.htm ה. מה תפקידה של הארנבת בסיפור? הארנבת הנקרית על דרכו של הגיבור ומבקשת את חסותו, מופיעה אף היא באחד מקטעי השירה שמזכיר נינב למסו במאמרו. לטענתו מייצגת הארנבת את אלת הפריון בדומה לתפקידה של עשתר, אלת הפריון באפוס של גלגמש. ו. מה פשר המאבק עם גיבור ארמניה? על פי קטעי השירה האוראלית שהוקלטה, נלחם קטינא בגיבור ארמני בשם יועניס (שם שמקורו אולי בשם אייניס (Ayanis) מבצר סמוך לאגם ון שבו לפי מסורות מסוימות נחתה תיבתו של נוח). בקטעים שאסף למסו מפי מידענים, קורא קטינא ליואניס להלחם בו לאחר שזה האחרון נמלט עם דודתו היפייפיה של קטינא. תיאור מאבקו עם אותו גיבור מזכיר את מאבקו של אודיסיאוס בגיבורים שונים. דומה שבגרסה של הטקסט הארמי מזאכו פרטים רבים מתוך המאבק בין קטינא ללייליסה הועברו לתיאור מאבקו עם הגיבור הארמני. בתיאור הקרב בין קטינא לגיבור הארמני משסף קטינא את יריבו לשניים באבחת חרב אחת. המכה היא כה מהירה עד ששני חלקיו של הגיבור המוכה נשארים צמודים זה לזה ורק לאחר שהוא מנסה לנענע את גופו הוא מתפרק וחלקי גופו צונחים לצדדים. תיאור דומה מאוד אנו מוצאים בשיר עלילה יהודי כתוב ארמית של יהודי אורמיה שרשם יוסף יואל ריבלין מפיו של חכם ר' אליהו אברהם דהובי מזרחי. [יוסף יואל ריבלין, שירת יהודי התרגום: פרקי עלילה וגבורה בפי יהודי כורדיסתן, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ט, עמ' ]247. בשיר זה – קִיצְטֶית דוד וגלית – מתוארת באריכות המלחמה בין דוד לגלית הפלשתי וכך נאמר שם: וְכֵּיפַּא פִירֵי וָזִילֶי, והאבן עפה והלכה, גֹו גַאוֶית גוֹבְּאֶינֶיתּ באמצע מצחו פְּלִשְׁתַּאיַיא יְאִילֶי של הפלישתי באה וְנִיצֻולֶי. וניצבה. הִיל אִשְׁאִשְׁלי גִיַיאנֵי, עד שהניע עצמו, גוֹלְיַית תִירֶי וַאצְלֵי וַואלֶי, גלית לשתיים שוסע, פִּישְׁלֵי וְתַּאמַא נְפִּילֶּי. ושם נפל. 9. סיכום. הדבר שברצוני להדגיש יותר מכל בסיום הרצאתי הוא הרצף ההיסטורי המתקיים בין טקסטים כתובים, כמו סיפור גלגמש וסיפור האודיסיאה, שהועלו על הכתב לפני קרוב לשלושת אלפים שנה, לבין טקסטים שנמסרו במסורת שבעל פה מתרבות לתרבות ושרדו עד ימינו אנו. נושאי התרבות בכל דור ודור, נמצאים במאבק מתמיד עם האלימות הכרוכה בכיבושים ובמלחמות, בהרג וברצח של חפים מפשע. אני מקדיש את הרצאתי זו לעם האשורי הנאבק בימים אלה על זהותו ומורשתו כנגד לילית, אותם כוחות רשע המאיימים עליו ומבקשים לכלותו. תודה רבה. ההרצאה הועלתה לאינטרנט כסרט וידאו (YouTube): https://www.youtube.com/watch?v=48-xJfT8Zuw נספח מתוך ספרה של ורדה שילה "לִישָׁנָא דֶנִי: לקט אגדות וסיפורי עם ממסורת יהודי כורדיסטאן מסופרים בארמית בלהג יהודי זאכו", הוצאת מינרבה, ירושלים, 2015. מבוא פולקלוריסטי – יואל פרץ. © כל הזכויות שמורות מובא כאן באישור ההוצאה אין להעתיק או לעשות שימוש מסחרי אוֹ מַלֱכּ סָאוָה תומָא וּבְּנוֹנֱת אַכוֹנֵה – המלך סָאוָא תּוּמָה ובני אחיו היה ולא היה, טוב יותר מאלוהים לא היה. היה היה מלך בשם סאוה תומא, ולו היו שני אחיינים ששימשו שומרי ראשו. אחד שמו קָטִינָא והשני בשם כָלוֹכָּא. יום אחד ביקש המלך-סאוה תומא מקטינא, שילך להביא לו זר ורדים מגינתה של לַיְלִיסָא, בשביל לשׂים בארמון המלך. קטינא יצא מיד לדרך, אך נזכר שאין להפקיר את המלך לבדו, חשב וחשב ואמר: אקרא לכלוכא שישמור במקומי עד שאחזור. כך עשה: הלך הביתה וקרא לכלוכא, שילך לשמור במקומו. כלוכא אמר: "אני אלך ואביא את הורדים מהגינה של לַיְלִיסָא, ואתה שמור בחצר המלך." קטינא, הסכים ושב לשמור. כלוכא קם מיד ולבש את מדי השומרים, ולקח את החרב שלו, חגר את אבנט השומרים, ויצא לדרך. הלך הלך, לא ידע היכן היא הגינה של לַיְלִיסָא. החל לשאול עוברי אורח עד שהגיע לגינתה. לפתע יצאה מולו תעלת מים רחבה ועמוקה המקיפה את הגינה של לַיְלִיסָא. כלוכא לא יכול היה להיכנס לגינה. זאת מפאת שכלוכא היה לבוש מדי שומר, וגם החרב, לא אפשרו לו לזנק, לכן נאלץ לפשוט את בגדיו ולהשאירם ליד שפת התעלה וגם את החרב הניח על בגדיו, בכדי לזנק מעל התעלה, כך חשב שיוכל אולי להיכנס לתוך הגינה. כלוכא, מטבעו גיבור הוא ולא מפחד. אך המים הוא חשש מפניהם מעט. לכן נאלץ לעמוד ערום על שפת התעלה במשך שעות רבות עד שהעז לקפוץ לצד השני ולהיכנס לגינה של לַיְלִיסָא. ירד הערב, מאוחר, נפלה חשיכה על הארץ, ולא יכול היה לראות את הפרחים. החל למשש ולשוטט בגינה, עד אשר שמעה לַיְלִיסָא רחש בגינה, יצאה החוצה לראות מה יש. לפתע נפל מבטה על דמות גבר ערום. מכיוון שלַיְלִיסָא, גרה לבדה ולא היה לה אף אחד, לא משפחה ולא ילדים ולא חֲברה, צריכה הייתה לשמור על עצמה. לכן קמה ולקחה מקל גדול, עבה וארוך, ורצה לקראת הגבר הערום והחלה להנחית עליו מכות עד שהפילה אותו ארצה, ואחר כך כפתה את ידיו ורגליו, והשליכה אותו אל תוך תעלת המים. כלוכא, נקלע למצב ביש, ומצבו רע ומביש. אמר: "המים האלה מציקים לי! נכנסו לפי ולאוזני", וגם את עיניו לא יכול לפתוח במים, מפני שהמים היו נכנסים לעיניו. החל לצעוק ולהתחנן לפני לַיְלִיסָא שתציל אותו מאותה הצרה. אם לא תמשה אותו מתוך המים, ימות. לַיְלִיסָא ריחמה עליו, זינקה למים והחזיקה אותו כך שיוכל לנשום, ואז לַיְלִיסָא החלה להתמקח עמו: ביקשה שיינשא לה. הסכים לקחתה ולהינשא לה. הוציאה אותו מהמים, נתנה לו בגדים ללבוש, לעטוף את עצמו, ושבה וקשרה אותו שנית. כלוכא, התחנן בפני לַיְלִיסָא שתשחר אותו, "שכן חייב אני להביא ורדים לארמון המלך, אשר חפץ ורדים מהגינה שלך." כאשר שמעה לַיְלִיסָא, כי זה רוצה לקחת ורדים מגינתה, התרתחה וכעסה והחלה להכות אותו עד שכלוכא התעלף. ובינתיים קטינא מחכה היה לכלוכא, אך זה נעלם ולא שב. הערב ירד, החשיך, ועדיין הורדים לא הגיעו אל ארמון המלך. מכיוון שקטינא נאמן, לא עזב את החצר המלך ללא משמר, אך דאג לכלוכא. הגיעה שעת חצות הלילה וכלוכא לא הופיע. בנוסף המלך כעס מאוד על שלא הביאו פרחים לארמון. שלח שיקראו לקטינא שיבוא, שיאמר לו מדוע לא הביא ורדים? קטינא, התבייש ולא הייתה לו תשובה עבורו, אך חייב היה לבוא בפני המלך, חייב לספר לו רק אמת. יותר טוב מהאמת אין. הלך קטינא אל המלך וסיפר לו כי כלוכא הלך להביא פרחים במקומו, מכיוון שקטינא נאמן הוא ולא הפקיר את חצר המלך ללא משמר הוא היה צריך לשמור בחצר. אך כלוכא, לא בא עד עתה. עתה היה המלך שבע-רצון מקטינא, מפאת אמינותו, וסלח לו על כך שלא הביא לו ורדים, וגם החל לדאוג לכלוכא. ציווה על קטינא שיצא מהר לראות מה קרה לכלוכא. קטינא, יצא מיד לדרך, עד הגינה של לַיְלִיסָא, כשהוא על גבה של הסוסה האצילה, שעל מצחה סימן ארוך לבן, והיה נוהג בה ודוהר, עד לגינתה של לַיְלִיסָא. כאשר הגיע בסמוך לתעלה, זינק הישר אל תוך הגינה. ופתאום שמע את כלוכא גונח, מיד רץ בעקבות קול גניחותיו של כלוכא, מה ראה? כלוכא היה ערום וקשור ושׂרוע על הארץ בגינה של לַיְלִיסָא. ירד קטינא, מעל גב הסוסה ושאל אותו: "מי עשה כך לך?" כלוכא, סיפר את קורותיו עם לַיְלִיסָא וגם על כך שכפו עליו לתת הסכם בשבועה ללַיְלִיסָא, שיישא אותה. קטינא כעס על מה שאירע לאחיו. מיד שחרר את כלוכא, והלך לטפל בעסקיו עם לַיְלִיסָא: תפס אותה וכרת לה את שתי האוזניים, אחר כך לקח פרחים מגינתה ולקח את כלוכא, העלה אותו על גב הסוסה מאחריו וזרק את עצמו גם על גב הסוסה וניתר לצדה השני של התעלה. כלוכא, ביקש מקטינא, שלא יגלה לאף אחד על מה שאירע לו, מכיוון שהתבייש ששומר כך קורה לו. שאישה תגבור עליו?! קטינא, הבטיח לכלוכא, שלא יספר לאף אחד. אחר-כך נעמדו לרגע כדי שכלוכא ייקח את בגדיו מעל שפת אותה תעלת המים. אך לא מצאו את בגדיו של כלוכא וגם לא את חרבו. החלו לחפש את בגדיו של כלוכא, ועלה השחר והאיר היום, ובנס מצאו את בגדיו של כלוכא, וגם את חרבו. כלוכא, עודו ערום היה, לבש את מדי המשמר ולקח גם את החרב, ושבו אל הארמון. קטינא, מיהר להראות למלך את אוזניה של לַיְלִיסָא, ולהתגאות במעשׂה שעשׂה ולשכנעו שיאמין שהוא הוא גיבור יותר וגם חזק יותר מאחיו כלוכא. המלך זעם וגער בו על המעשה המכוער הזה עשה, ואמר לו: "אם אתה מסוגל לעשׂות מעשים כאלה, סימן שאתה ממזר! אתה בן של זונה! לך לך מנגד עיני! לַיְלִיסָא הייתה עשויה יום אחד לעזור לנו, מדוע כך עוללת לה?!" קטינא, יצא ברוב כעס וזעם, והלך אל ביתו, רצה לעזוב את העיר. אמו אמרה לו: "אכין לך צידה לדרך מפני שאתה יוצא מן העיר." אמו מיהרה והכינה לו צידה לדרך. אמר לה: "הכיני לי את הזנגולא." מיהרה האם והכינה חוטים ותפרה לו זנגולא והכניסה את חפציו בתוך הזנגולה. קטינא, ביקש מאמו שתרים את שק-האוכף, הזנגולא, ותניח אותו על גב הסוסה. היא ניסתה, אך לא הצליחה, כי שׂקי האוכף, או הזנגולא, היו מלאים והיו כבדים מאוד. היא לא הצליחה להרימם. קטינא מרוב זעמו הרים את הזנגולא ובעט באמו ובאותו הרגע, אמו, מתה מיד במקום. כשראה שאמו מתה, הרים רגלו, והכה בארץ, מרוב שהיה חזק והיה לו כוח ופתח קבר לאמו מבלי להתכופף. הכניס אותה לקבר, טמן אותה, ואמר לעצמו: "דודי אמר כי אני בן של זונה – ממזר, אם כך מוטב שאמי תמות." לקח את חפציו ויצא לדרך. רכב ותעה אל שדות הפרא עד שירד הערב וכבר התעייף והיה רעב. ירד מעל גב הסוסה, אכל ושתה ונח ואחר כך ראה שהזנגולא, שק האוכף, שלו נקרעה מצדה. לקח חוט ומחט והחל לתפור אותה. בינתיים עברה לנגד עיניו ארנבת. הארנבת באה בסמוך לקטינא וראתה אותו יושב. ביקשה ממנו ללכת עמו, מפני שהיא אינה חזקה וכן היא פוחדת מחיות השדה שמא יאכלו אותה. אמר לה: "טוב, אך לכי את לאט לאט, ואני אסיים לתפור את הקרע בשקי הזנגולא שלי, ואבוא וארים אותך." הארנבת החלה לצעוד והלכה והחלה להתקדם בדרך. קטינא סיים לתפור את הקרע בשק-הזנגולא שלו, הרים אותו והניח אותו על גב הסוסה ורכב על גב הסוסה, הדהיר אותה בכדי להשׂיג את הארנבת, הגיע עד כפר בשם עלקוש ושכח לגמרי את הארנבת, וגם לא חיפש אחריה. נכנס לכנסייה של הכפר, הניח את הפגיון שלו בצד, ראה שיש שלושה תלמידים וכומר יושבים ולומדים. שאל את התלמידים: "מה אתם לומדים?" השיבו לו: "לומדים את תורת הנוצרים." מרוב כעסו, לקח את התלמידים אחד אחרי השני והדביק אותם אל הקיר, והלך לקחת את הפגיון שלו, והנה הוא לא מצא אותו. חזר אל הכומר, תפס אותו בבגדיו ושאלו: "מהי דתך?" השיב לו הכומר: "אני נוצרי הנני, המשרת בכנסייה זו." אמר לו: "שמע! הפגיון שלי אינו שם, אני דורש אותו ממך!" הכומר רעד מפחד ואמר לו: "טוב, שחרר אותי ואחפש אחר הפגיון שלך. שחרר אותו והלך הכומר, לחפשׂ את הפגיון, יצא החוצה ופגע בקבוצת נשים לא הרחק מן הכנסייה, שאל אותן: "אולי ראיתן את הפגיון של האיש הזה? הוא אדם חזק מאוד, הוא הכה את תלמידי והדביקם אל הקיר, וגם אני אכלתי מכות ממנו, ואם לא אמצא את הפגיון שלו, הוא יהרוג אותי!" אמרו לו: "לך אמור לו שהפגיון שלו אצלנו. שב אותו הכומר אל קטינא ואמר לו כי פגיונך מצוי אצל הנשים ההן. יצא קטינא החוצה וקרב אל הנשים ושאלן היכן הפגיון שלו. אמרו לו: "הנהו אצלנו." קטינא לא אבה להרכין את ראשו בפני נשים ולא אבה לדבר עם נשים, לכן לא ראה עצמו חברן, וגם לא יכה אותן. חבורת הנשים הציגו תנאי, אמרו לו: "אם תישאנו, את כל חמש הנשים, כתוב שטר הבטחה וכתוב את שמותינו על ניצב הפגיון שתישאנו. אנו נחזיר לך את הפגיון." לקח את פגיונו ורשם עליו את שמותיהן של הנשים, ויצא לדרכו. הלך בשדה פתוח בערך שלוש שעות ופגש בדרכו ברועה מהלך עם עדר הצאן שלו. ניגש אליו ושאלו: "של מי אתה?" השיב לו הרועה: "אני רועה של מלך הארמנים." אמר לו: "לך אל המלך ואמור לו ששמי קטינא, ואני רוצה להלחם עמו ואני אשמור על עדר הצאן במקומך עד שובך." הסכים הרועה ומרוב פחד רץ הישר אל העיר, נשימתו קצרה מהריצה, וסיפר לאדונו המלך, אמר לו את הבשורה הרעה והמרה. החל קטינא לכלות את עדר הכבשים שלו, החל להכותן ולידות בהן אבנים והטיל עליהן אימתו וחיסל את כל העדר. כאשר שב הרועה וראה את העדר משתטח ומפוחד ומבוהל, הביט, בא, באה ביזה עליהן – על הכבשים. היה עמו תיק מלא לירות זהב אשר שלח עמו המלך כדי לפתותו לא להילחם עמו. אולם קטינא לא הסכים לקחתם. אמר הוא לרועה: "השב את לירות הזהב הללו ואמור כי קטינא חפץ רק להילחם!" שלח אותו שנית לומר להם שהוא רוצה להילחם בהם, אין תועלת. הלך שנית ואמר לאדונו המלך: "לא הייתה תועלת." מלך הארמנים קרא לגיבור העיר שצריך להילחם בקטינא. באו פנים מול פנים, אחד מול השני, הגיבור וקטינא, אל שׂדה-הקרב. גיבור העיר ארמניה יצא עם אבן רחיים ענקית, והרים אותה ויידה אותה לעבר קטינא, אך היא לא פגעה בקטינא. אמר לו קטינא: "זה נקרא גבר?! אתה גיבור של העיר? אני אראה לך מי הוא הגיבור. אבל תן לי שעה זמן לחשוב. תן לראות את גבורתך! זרוק גם את החלק השני של אבן הרחיים." אמר לו: "כעת אתה תן את המכה שלך, עכשיו תורך." אמר לו: לא, אין דבר, תן אתה מכה נוספת ואחר כך אני אתן את המכה שלי." וגיבור העיר ארמניה השליך שנית אבן רחיים, והשליכה לעברו, ושוב לא פגע בו. "כעת תורך." קרא לקטינא. השיב קטינא: "שוב לא הגיעה אלי מכתך ולא פגעת בי. תן לי רק שעה ואחר כך אתן את המכה שלי." "בסדר." אמר גיבור העיר ארמניה, "קח לך שבוע ימים זמן." אמר לו קטינא: "לא, אני רוצה רק שעה אחת בלבד ולא יותר!" הלך קטינא אל ראש הר, ולקח אבן וישב והחל משחיז את הפגיון עד אשר היה חד כמו סכין שחיטה, ושב כעבור שעה תמימה. הגיבור ביקש מקטינא, שייתן לו שלושה ימים זמן כדי שילך לראות את משפחתו, ילדיו ואשתו ואנשי ביתו. אמר לו: "שיהיה, לך ראה את משפחתך, אשתך ואנשיך." הלך גיבור ארמניה לביתו. ביום הראשון התפלל, ביום השני התרחץ, וביום השלישי התלבש בבגדים נאים, ושב הגיבור לקבל את המכה. עמד מול קטינא, וקטינא הרים את הפגיון שלו וכיוון אותה אל קודקוד גולגולתו של הגיבור והורידו עד למטה, והגיבור לא הרגיש כי נעשה שתי חתיכות. אמר לו: "זו היא מכתך? זאת המכה שלך?" אמר לו קטינא: "זוהי המכה שלי, אני גמרתי." החל הגיבור לצחוק עליו: "חשבתי שאתה באמת גיבור, אבל אתה כלום!" אמר לו קטינא: "טוב, אני רק מבקש שתרקוד קצת ואחר כך תן את המכה שלך. רק צריך שתרקוד." אמר לו. גיבור העיר החל לנענע את עצמו והנה צנח כל חלק בצד אחר, נעשה שני חלקים. וקטינא עקר את אוזני גיבור ארמניה ולקח אותן איתו. קטינא הוציא את פגיונו והתבונן בו וראה ששמות אותן הנשים כתובים על ניצב הפגיון וזכר שאמר להן שיישא אותן. בא, חזר ונשא אותן ולקח אותן איתו ושב לעיר שלו עם חמש הנשים ושתי האוזניים. כששמע המלך סאוא תומא שקטינא עשה מעשי גבורה, בעל אומץ לב הוא, החל לפחד ממנו. לכן המלך יצא לקבל את פניו, נישק אותו וחיבק אותו, עשה לו מסיבה וכבוד ונתן לו שיהיה שומר ראשו, והקפיד על כבודו ושמע בקולו, המלך סאוא תומא, הושיב אותו ואת חמש נשותיו בביתו וביקש ממנו שיהיה נאמן לו ולעירו, שלא יכעיס את קטינא לעולם, המלך סאוא תומא. כך היה עד עולם: סאוא תומא לא הכעיס את קטינא והיה תחת חסותו של קטינא, מה שהוא ציווה עליו – עשה. אנשים תקיפים כל הזמן צודקים, כמו שאומרים החכמים: החזק – הצדק עמו אפילו כשאינו צודק. באתי משם, הבאתי איתי שלושה תפוחים, אחד לי, אחד למספרת הסיפור, ואחד לורדה. * * * * * חומרים נוספים שליקטתי ממקורות אינטרנטיים חגיגת פתיחת כנסייה אשורית אורתודוקסית בתחילת המאה ה-20 במוסול בעיראק אשורים האשורים (סורית: ܐܬܘܪܝܐ, אָתוּרָיַא) הם קבוצה אתנית דוברת ארמית חדשה (הניב הצפון-המזרחי) בת הדת הנוצרית החיה באזור הסהר הפורה, בעיקר בצפון עיראק, אך גם בדרום-מזרח טורקיה, באזרבייג'ן האיראנית, בכורדיסטן האיראנית (למשל בסַנַנְדַג') ובמזרח סוריה, ובתפוצות שונות באירופה וארצות הברית. מבחינה דתית, הם משתייכים לכמה כנסיות שונות, בהן הכנסייה האשורית והכנסייה הכלדאית הקתולית. המשותף לכולם הוא שימוש בסורית עתיקה כשפת התפילה. היסטוריה השם אשורים נובע מייחוסם לעם האשורי הקדום, אך לא כולם מקבלים ייחוס זה. חלקם מעדיפים להיקרא כלדאים או "כלדנים" (השם הלועזי לכשדים, על שם הכשדים שהקימו את האימפריה הנאו-בבלית, שנבוכדנצר השני הוא מלכה המפורסם ביותר), ואילו אחרים מעדיפים להיקרא ארמים (על שם שפתם, הארמית-החדשה) או סורים (על שם הכנסייה הסורית). חרף הבדלי השמות, הם רואים בעצמם קבוצה אתנית אחת, בשל ההיסטוריה והשפה המשותפת. בדומה לקופטים במצרים, ה"אשורים", ה"כשדים" ושאר דוברי הנאו-ארמית של ימינו הם צאצאים לתושבים הקדומים, במקרה זה שמיים, שחיו בסהר הפורה - בעיקר בארם נהריים ובשטחי הממלכות הארמיות מימי קדם, לפני הגעת הערבים ושלא התאסלמו. חסידי אשורים בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך, את כתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס. דרך האשורים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לאחד זהות זו תחת השם "בית נהריין". הבדלי השמות משקפים את ההבדלים אזוריים ובמידה רבה גם את השיוך הכנסייתי: הכלדאים קתולים, האשורים שייכים לכנסייה האשורית ואילו הסורים לכנסייה הסורית. העם האשורי הוא עם שמי עתיק יומין, ששורשיו במסופוטמיה הקדומה באזור הסהר הפורה ואנשיו מדברים ניב של ארמית-מזרחית. שורשיו של העם האשורי מצויים כבר באימפריה השומרו-אכדית שנוסדה בחבל ארץ זה בסביבות 2350 לפנה"ס. מאוחר יותר התפתחה במקום האימפריה האשורית, שבשיאה שלטה במרבית שטחי המזרח הקדום, עד שקיעתה וכיבושה בידי הבבלים. העם האשורי הקדום נהג לסגוד למספר אלים, אך בראשית ימי הביניים התנצרו האשורים. כיום האשורים הם נוצרים, המשתייכים לכנסיות שונות מבין "כנסיות המזרח", בין השאר לכנסייה הסורית המזרחית, הקתולית-כלדאית (כשֹדית) והאשורית. לאחר התפשטות האסלאם במזרח התיכון ידעו האשורים פרעות, רדיפות ומעשי טבח רבים והפכו ברבות השנים למיעוט נרדף ונדכא בארצם ההיסטורית. האשורים באימפריה העות'מאנית: במאה השש-עשרה כבשה האימפריה העות'מאנית את מזרח אנטוליה והמזרח התיכון. באזור מסופוטמיה עילית(דרום-מזרח טורקיה וצפון מערב איראן של ימינו) חיו בני העם האשורי. אוכלוסיית האימפריה העות'מאנית הייתה מגוונת מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, והדת השלטת בה הייתה האסלאם. יהודים ונוצרים באימפריה נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה והוגדרו כ-"מילת" (ד'ימי, בני חסות). למילת ניתן חופש דתי פוליטי, כל עוד הם לא מערערים את השלטון המוסלמי. ראשי הקהילה הנהיגו את חבריה על פי מצוות דתם וחוקיה, כל עוד אלה לא התנגשו עם החוקים והאינטרסים של המדינה. בתמורה התחייבו הקהילות להיות נאמנות לאימפריה וקיבלו את ההגבלות שהוטלו עליהן כבני חסות: תשלום מיסים מיוחדים, איסור לשאת נשק, נשיאת סימני זיהוי ובאזורים מסוימים איסור לדבר בשפתם. כמיליון אשורים חיו סביב ימת אורמיה שבאיראן, באזור אגם ואן, בהרי חקארי, בדמשק, במסופוטמיה, וכן במחוזות העות'מאניים המזרחיים של דיארבקיר, ארזורום וביטליס. על אף מעמד בני החסות, נרדפו האשורים פעמים רבות, הוכרחו להמיר את דתם על ידי השליטים המוסלמים ועל ידי שכניהם הכורדים ואף נטבחו. בסוף המאה התשע-עשרה החל להתערער כוחה של האימפריה בעקבות מאבקי כוח פנימיים ואיומי מעצמות אירופה מבחוץ, בעיקר מידי רוסיה. במקביל, החלה התעוררות לאומית בקרב העמים באזור, בעקבותיה התחזקה הלאומנות הטורקית והקנאות המוסלמית ומעמדם של המילת השונים התערער. מיעוטים אתניים, ובעיקר המיעוט הכורדי הגדול, ניצלו את התערערותה של האימפריה והחלו לחתור להגדלת כוחם. באזור מחייתם של האשורים חי רוב כורדי, משפנתה ההנהגה העות'מנית לרסן את הכורדים, שפכו אלה את חמתם על האשורים. כך פרצו מאורעות אלימים כנגד האשורים. בין השנים 1842-1845, נטבחו האשורים של הרי חקארי ואזור טיארי על ידי הכורדים במהלך הטבח של באדר חאן. כ-10,000 אשורים נרצחו במהלך הטבח, ואלפים נפלו בשבי. מספר לא ידוע של נשים אשוריות וילדים נלקחו לעבדות, מנהיגים אשורים רבים, כולל כמרים וראשי שבטים נרצחו. האלימות נגד האשורים נמשכה לאורך כל המחצית השניה של המאה ה-19 וכללה פגיעה במקומות קדושים וחטיפת נשים וילדות לצורך מכירה לעבדות וכן מעשי טבח. בשנת 1860 לבדה נרצחו 23,000 אשורים. טבח חמידיאן באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון. העות'מנים הגיבו למרד באכזריות רבה, ורבבות ארמנים נטבחו. הפגנות מחאה של ארמנים הובילו למעשי טבח נוספים שבוצעו על ידי טורקים וכורדים כנגד הארמנים למשך כשלוש שנים. הטבח שכוון בתחילה כלפי האוכלוסייה הארמנית, הפך במהרה למנת חלקם של כל המיעוטים הנוצריים באימפריה. בשנים 1895-1896 טבחו הטורקים והכורדים באשורים בדיארבקיר ואורחוי. כ-25,000 אשורים נרצחו בטבח זה. טבח זה זכה לכינוי "טבח חמידיאן", על שם הסולטאן עבדול חמיד השני. עליית הטורקים הצעירים ביולי 1908 התרחשה באימפריה הפיכה צבאית. את השלטון תפסו "הטורקים הצעירים", מפלגה שהוקמה על ידי צעירים טורקים שהתחנכו באירופה ורצו להקים באימפריה שלטון פרלמנטארי שיאחד את הפלגים השונים. סיסמתם הייתה האחדות והקדמה. עם ההתעוררות הלאומית של אביב העמים והיחלשותה של האימפריה בעקבות מפלות בקרבות שגרמו לה לאבד שטחים באירופה ובצפון אפריקה, התגבשה בקרב הטורקים הצעירים התפיסה הפאן-טורקית. ב-1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים. ההשמדה רצח העם האשורי היה חלק ממדיניות פאן אסלאמית ומלחמת קודש (ג'יהאד) שהכריז השלטון העות'מאני על המיעוטים הנוצריים בתחומי האימפריה: ארמנים, יוונים ואשורים. רצח העם הובל על ידי כוחות הצבא הטורקיים של האימפריה העות'מאנית בשיתוף מיליציות חמושות של מוסלמים ובהם כורדים, צ'רקסים וצ'צ'נים. רצח העם התבצע ברובו בשנת 1915 – "שנת החרב". מערב איראן רצח העם התבצע בתחילתו בצפון מערב איראן אליה פלשו הטורקים באוגוסט 1914. לקראת סוף 1914 כוחות טורקים וכורדים נכנסו בהצלחה אל הכפרים סביב אורמיה והחלו לגרש אשורים מבתיהם ליד הגבול העותמאני-איראני. יותר מ-8,000 אשורים גורשו מבתיהם עד ינואר 1915. בינואר 1915, מושל ואן, ג'דוט פאשה, פלש לאיראן מצפון והשמיד את האוכלוסייה האשורית בכל מקום שכבש, שרף את כל הכפרים האשורים וטבח בטורי הפליטים שניסו לברוח. בפברואר 1915 אמר: "ניקינו את הארמנים והסורים (הנוצרים) מאיראן ונעשה את זה גם בואן".[vi] ב-22 בפברואר 1915 הצבא הטורקי ערף את ראשם של 41 מנהיגים אשורים. בחודשים פברואר-מרץ 1915 כבשו העות'מניים בזה אחר זה יותר מ-100 כפרים אשורים אשר לא היה להם כל נשק, טבחו בכל הגברים, הנשים והטף ושרפו את הכפרים.  כ-20,000 אשורים נרצחו במסע הרג זה. משהגיעו לאורמיה טבחו בעוד כ-1000 אשורים ועוד כ-4,000 מתו ברעב ובמחלות לאחר שגורשו מבתיהם.  ידועים מקרים בהם חיילים טורקים עברו בין בתיהם של הפרסים לחפש פליטים אשורים וארמנים שמסתתרים ומשאלה נתפסו הם הוצאו להורג. דרום-מזרח טורקיה למעלה ממחצית תושבי נפת סירט שבמחוז דיארביקר, בדרום מזרח טורקיה היו אשורים ולצידם חיו ארמנים רבים. שם היה מקום מושבו של הארכיבישוף הכלדאי (כשֹדי). בקיץ 1915 נכנס גדוד של 8,000 חיילים, שכינויו בטורקית היה "גדוד הקצבים" לסירט.  הטורקים רצחו את האכיבישוף ועוד כ- 4,000 נוצרים בעיר סירט לבדה, ועוד כ-20,000  אשורים בכ-30 כפרים באזור.  300,000 הארמנים ו- 90,000 אשורים שחיו במחוזות דיארבקיר, ואן וחאלב הושמדו בפיקודו של ראשיד ביי החל מיוני 1915, אלפים מהם נטבחו בו במקום, אחרים הובלו בשיירות למדבר. כישלון ההתגוננות בהרי חקארי ובאורמיה בהרי חקארי שבדרום מזרח טורקיה הצליחו האשורים להתגונן מפני הטורקים מספר חודשים עד שביולי 1915 הטורקים שברו את ההתנגדות. הכפרים האשורים שנותרו נשרפו וכל זכר לנוכחות אשורית נמחה. לאחר כניסת הרוסים לאורמיה, הגנרל אגחה פטרוס פיקד על צבא מתנדבים אשורי שלחם לצד כוחות מדינות ההסכמה. לאחר נסיגת הרוסים מהמערכה ב-1917, האשורים נותרו מנותקים, מועטים ומכותרים. לאחר שהובסו הושמדו כל האשורים של אורמיה, 200 כפרים נחרבו ו-65,000 פליטים אשורים מתו ברציחות המוניות, "שיירות מוות", רעב ומחלות. כמה אלפי פליטים שהצליחו להגיע לטורקיה נטבחו שם. ערב מלחמת העולם הראשונה חיו ברחבי האימפריה העות'מאנית ובאיראן על פי הערכות שונות בין כ-500,000 ל- 1,000,000 אשורים, ובין 275,000 ל-400,000 מהם נרצחו במהלך רצח העם. רדיפת האשורים לאחר רצח העם באמצע 1918 שכנע הצבא הבריטי את העות'מאניים לתת להם גישה לכ-30,000 אשורים ברחבי איראן. הבריטים החליטו להעביר את האשורים מאיראן לבקובה  שבעיראק. הטרנספר לקח רק 25 יום, אבל 7,000 אשורים מתו במהלכו. חלק מתו מרעב, תשישות ומחלות וחלק נפלו קורבן למתקפות של מיליציות כורדיות וערביות. ב-1920 החליטו הבריטים לסגור את מחנות בקובה. מרבית האשורים מהמחנות העדיפו לחזור להרי חקארי, השאר התפזרו ברחבי עיראק, בה חיה קהילה אשורית בת כמעט 5,000 שנה. טבח סימל והמשך רדיפת האשורים בעיראק ב-7 באוגוסט 1933 טבח הצבא העיראקי, בסיוע הכורדים, באשורים בסימל ובאזורים נוספים בעיראק. כ-3,000 אשורים נרצחו במקום. מאז מצוין יום הטבח כ"יום המרטירים האשורי" בהם מציינות קהילות האשורים ברחבי העולם כולו את הרדיפות שחווה עמם במהלך השנים. מאז רצח העם ולאחר המשך רדיפתם בעיראק גלו רבים מהאשורים מארצם. כיום חיים כ-550,000 אשורים באירופה. קהילות גדולות במיוחד של אשורים יושבות בשוודיה, גרמניה, ארה"ב ואוסטרליה. ב-1988 במהלך מבצע אל אנפל הרצחני בו נטבחו כ- 180,000 כורדים, על ידי צבא עירק בפיקודו של סדאם חוסיין, נרצחו גם מאות אשורים שחיו בסביבתם ביניהם עשרות ילדים. ב-2003, עם פלישת ארה"ב ונאט"ו לעיראק, שהתה במקום אוכלוסייה של 1.5 מיליון אשורים, שהיוו כ-8 אחוז מכלל אוכלוסייתה. ביוני 2014, לאחר שיצאו הכוחות של נאט"ו מעירק, כבשו לוחמי דאע"ש את עמק נינווה בו חיו מרבית האשורים. כמיליון פליטים נמלטו מבתיהם מתוכם כ-40 אחוז הם אשורים, אשורים רבים נרצחו על ידי לוחמי דאע"ש ואתרי קודש אשורים הוחרבו. הכחשת רצח העם לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה טורקיה המודרנית, זו לא הכירה לעולם ברצח העם האשורי ואף פעלה להכחיש ולהסתיר אותו יחד עם רצח העם הארמני. בעקבות השפל הכלכלי של שנות השלושים, ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה רצח העם האשורי כמעט ולא זכה להתייחסות. מלבד פרסומים בודדים, רק בשנות השמונים של המאה העשרים החלו לחקור ולכתוב על רצח העם האשורי. תחילה התייחסו אליו כחלק מרצח העם הארמני ומאוחר יותר החלו להבחין בין השניים. הכחשת רצח העם האשורי קשורה קשר בל יינתק בהכחשת קיומם של האשורים כישות לאומית בעלת שורשים עתיקים משותפים אתניים ותרבותיים. האשורים זוכים לכינויים ארמים, נסטוריאנים, כלדאים, כורדים טורקים וערבים נוצרים. זאת, כדי לשלול את תביעתם מעוררת הקנאה על אוצרות תרבות, רוח וחומר בני אלפי שנים ועל היותם אחת מהתרבויות העתיקות ביותר ששרדו כקבוצה אתנית עד ימינו. וכן, כדי לתת הכשר להכחשה של ההשמדה השיטתית של האשורים, והצגתה כתגובה למרי של קבוצות נוצריות שונות ברחבי האימפריה העות'מאנית. הפרלמנט האירופי והפרלמנט האוסטרלי הכירו לאחרונה ברצח העם האשורי ובעקבות כך הוקמו אנדרטאות לקורבנות רצח העם באירופה ובאוסטרליה.