|
|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
|
אפוסים |
||
|
שאהין תורה – אפוס
יהודי פרסי מן המאה הארבע עשרה רבים
מקוראי בודאי יופתעו לשמוע על קיומם של אפוסים יהודיים. המושג אפוס מתקשר אצל
רובנו עם יצירותיהם של עמים אחרים כמו האפוסים היווניים של הומרוס
– האיליאדה והאודיסיאה, או האפוס הבבלי על המלך גלגמש.
בתולדות פרס מוכרים כמה אפוסים ושירות עלילה והידוע מביניהם הוא שאה-נאמה
(ספר המלכים) שנכתב על ידי המשורר הפרסי פירדוסי במאה
העשירית (תורגם לעברית בתרגום חרוז על ידי אליעזר כגן). אך רק מעטים הם היודעים
שבמאה הארבע עשרה יצר משורר עברי פרסי ארבעה אפוסים בלשון הפרסית והעלה אותם על
הכתב. שמו של אותו משורר הוא שאהין.
יצירתו האפית הנפלאה כוללת ארבעה אפוסים רחבי יריעה: א. מוסא נאמה המונה כ-10,000 חרוזים. נכתב בשנת 1327. ב. ארדשיר נאמה המונה כ-9,000 חרוזים. נכתב בשנת 1332. ג. עזרא נאמה
המונה כ-500 חרוזים. נכתב בשנת 1332. ד. בראשית
נאמה המונה כ-9,000 חרוזים. נכתב בשנת 1358. הראשון
והרביעי מצטרפים לכלל ה"שאהין תורה" ומונים
יחד כ-10,000 טורי שיר כפולים (כ-20,000 חרוזים). היצירות האלה
שהועתקו ונפוצו (בהעדר דפוס) בכתבי יד מדור לדור במשך 650 שנים, הם שהעניקו את
תהילת הנצח למשורר הגדול הזה בקרב יהודי פרס, אפגניסטן, בוכרה ואוזבקיסטן, דוברי
הדיאלקטים הפרסיים-יהודיים. הם שימשו כמופת למשוררים, מקור השכלה, דעת ובידור
להמון העם שקרא בהם בשקיקה בשבתות ובימי חול. שאהין-תורה היא שירת-התורה הגדולה. יהלום מלוטש שאין שני לו
בשירה האפית בישראל. משלושה מקורות יונקת השירה הזו של גדול המשוררים שקמו בקרב
תפוצות היהודים דוברי הדיאלקטים הפרסיים: מן התורה, מן המדרש על שכבותיו השונות וממעייני השירה הפרסית הקלאסית שבשמיה מתנוצצים מאורות
גדולים כפירדוסי, ניזאמי, חאפיז, עומאר כיאם ועוד רבים אחרים. שאהין צועד בנתיבם של גדולי המשוררים הקלאסיים בשפה הפרסית
ואף כונה בצדק בשם "פירדוסי היהודי". את
שעשה פירדוסי למען העם הפרסי ולספרות הפרסית הקלאסית,
עשה שאהין למען תפוצות דוברי הפרסית-היהודית ולספרות
הפרסית-יהודית. את שירתו כתב שאהין במתכונת, במשקל
ובטכניקה של השירות הגדולות של הקלאסיקה הפרסית. איננו יודעים
דבר על חייו של האיש, פרט לעובדה שחי במחצית הראשונה של המאה הי"ד. שמו, שאהין, הינו כנראה כינוי העט שלו (בפי יהודי פרס נקרא
בהערצה: "מולאנא שאהין"
– "אדוננו שאהין"). רק בראשית
המאה העשרים הועלו יצירותיו של שאהין על מכבש הדפוס
בירושלים בידי שמעון חכם: ה"שאהין-תורה"
בשנים תרס"ב-תרס"ה (1905-1902) ו"ספר תפסיר"
(מגילת אסתר) בתרס"ה (1905). בהעדר תרגום
עברי נאות, לא נודעה השירה הגדולה הזו כמעט למשכילים ויודעי ספר בתרבותנו. ראויה
השירה הזו לתרגום אמנותי מאיר עיניים שייתן לה מהלכים בתרבות העברית ויקבע את
מקומה בכותל המזרח של היצירה היהודית הקלאסית לדורותיה. ד"ר
אבנר פרץ, מנהל "מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה",
לקח משימה זו על כתפיו והחל לתרגם את היצירה תרגום אומנותי לעברית. חנינא מזרחי בספרו "תולדות יהודי פרס ומשורריהם"
(הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1965), מביא פרטים שונים על ארבע היצירות. הדברים
שאביא להלן מבוססים על ספרו זה. שאהין נולד כנראה בעיר שירז. הוא
חונן בזיכרון מפליא ושלט הן באגדות התורה ובמדרשים והן במכמני השפה הפרסית. הוא
חיפש דרך לקרב את ערכי היהדות ושפע מקורותיה אל העם הפשוט. באחד הלילות, בעודו
הוגה בשאלה זו, נגלה לו בחזון הגורל בדמות
איש נושא קופסא ובה יהלום, והטיל עליו את המשימה לחבר יצירה אפית שגיבורה
הוא משה רבינו. בפתח יצירתו
"שאהין תורה" מתאר הוא את חזונו. אני מביא
לפניכם את דבריו בתרגומו של אבנר פרץ: חזון
אשר פקד את שאהין והעירו לכתוב את "שאהין-תורה" (מתוך
המבוא לשאהין-תורה) פְּקָדַנִי בַּלַּיְלָה, בִּנְדוֹד לָהּ
שְׁנָתִי, גּוֹרָל, וְהוֹפִיעַ, נָקַשׁ עַל
דַּלְתִּי: "מַדּוּעַ
תֵּשֵׁב, בְּאֵין מַעַשׂ תַּבִּיט? כָּל רֹגֶז הַשְׁקִיטָה, וּרְאֵה
נָא מַשְׂכִּית!" וּלְפֶתַע,
אֶצְלִי קֻפְסָא הוּא הִנִּיחַ,
פְּתָחָהּ וְהֵסִיר מִמֶּנָּה בָּרִיחַ. שָׁלַף
וְהִגִּישׁ מִתּוֹכָהּ יַהֲלֹם, שְׁבַרְתִּיו לְעֵינָיו, בּוֹ בָּרֶגַע.
פִּתְאוֹם 5 נִגְלָה לְעֵינַי כְּתָב כָּתוּב בִּדְיוֹ
פָּז מִיּוֹם הַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה
לָהּ מֵאָז: "מַדּוּעַ
שָׁאהִין כָּאן תֵּשֵׁב בְּלִי תַּכְלִית? צֵידָה קַח, לַדֶּרֶךְ לָצֵאת תַּחֲלִיט. כִּי
דַּעַת חָכְמָה בְּיָדֶיךָ נִתְּנָה, יָדַעְתָּ, לְךָ הֵן נִגְלָה מַצְפּוּנָהּ. רֹב
סֶמֶךְ קַבֵּל נָא, זְמַנְּךָ לֹא תַּשְׁחִית, מִטְעַן הַחֲמוֹר, אַל לָרֶפֶשׁ
תַּשְׁמִיט. אוֹצָר
בְּיָדְךָ, רְאֵה נָא, הִנַּחְתִּי.
דַּלְתֵּי רַחֲמִים לְךָ הֵן פָּתַחְתִּי". 10 רָאִיתִי כָּל זֹאת וְשָׁמַעְתִּי
דְּבָרָיו, הָיִיתִי כְּפֶרַח פּוֹתֵחַ עָלָיו. שָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ עֵת סָפַגְתִּי
לִקְחוֹ, דְּרוֹר חַשְׁתִּי מִכֶּבֶל הַזְּמַן
וְטָרְחוֹ. עִיַּנְתִּי
הֵיטֵב בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שַׂמְתִּים לְנֶגְדִּי לָעֵינַיִם אוֹרָה. כֵּיצַד וּבַמֶּה אָז בָּחַרְתִּי
אֲנִי? מוֹפְתָיו שֶׁל
משֶׁה, הֵם הָיוּ מִשְׁעָנִי! גִּבּוֹר-הָעוֹלָם
הֵן יַשְׁרֶה וְיִנְסֹךְ
גְּבוּרָה וְעֹז-רוּחַ בְּאִישׁ, בַּל יַחְסֹךְ. 15 לִקַּטְתִּי מִגַּן הַפְּרָחִים אָז
מִבְחָר, אֶחָד מִמֵּאָה בְּכָבוֹד וּבִיקָר. חָרַזְתִּי אֲזַי שְׁלַל בָּתִּים
מַרְהִיבִים, בְּרוּכִים יִהְיוּ הַיָּמִים הַטּוֹבִים! תרגם: אבנר פרץ כל הזכויות שמורות 2006 אגדה פרסית
מספרת כי למחרת ליל החזון, עזב שאהין את עירו והרחיק
נדוד עד בואו אל מעיין מים זכים בלב יער. שם ישב ושקד על יצירתו – פרשת חייו של
משה רבינו למן הולדתו ועד יום מותו כשהוא שוזר בתוכה,
כמו בשטיח פרסי, את מיטב אגדות חז"ל. בעקבות הספר
הראשון, הגה שאהין כתיבת ספר נוסף בשם "ארדשיר נאמה" שבו משולבים יחדיו היסטוריה בדיונית של
מלכי פרס עם סיפור מגילת אסתר. אני מביא כאן
בקצרה את עלילת הספר, על פי ספרו של חנינא מזרחי
שהוזכר לעיל. ארדשיר נאמה בממלכת פרס
חי בימי קדם מלך ושמו ארדשיר. ארדשיר
היה בנו של איספנדייר ונכדו של גושטאספ.
בנעוריו שלח אותו אביו להתחנך אצל הגיבור רוסטאם (אחד
מגיבורי ספרו של פירדוסי – "ספר המלכים"). רוסטאם לימד את ארדשיר את חכמת
המלחמה והוא קנה לו שם כגיבור זריז ורב כוח. באחד הימים
נודע לארדשיר כי אביו, המלך איספנדייר,
נרצח בידי יריביו. ארדשיר ממהר לחזור לשושן עיר
הבירה. סבו, גושטאספ, שעדין היה בחיים, מעלה אותו לכס
המלוכה ומשביע אותו לנקום את רצח אביו. עד מהרה
מתברר למלך הצעיר כי רוצח אביו הוא צאל, אביו של רוסטאם. ארדשיר יוצא בראש צבא
כבד לעיר צאבול, מקום משובו של צאל,
ושם עליה מצור. הוא כובש את העיר, מנצח את צאל, אבי רוסטאם, ואוסר אותו בכלוב של זהב. באותו זמן
מוצא רוסטאם את מותו בפח שטמן לו אחיו שגאדס. ארדשיר זוכה בכל אוצרותיו
של רוסטאם, אך בעצת בישוטן
הוא נמנע מלהרוס את העיר צאל ולהעלותה באש, ובסופו של
דבר הוא משחרר את צאל ושב לשושן בירת הממלכה. בשובו לשושן מקיים ארדשיר
משתה ניצחון. בעת שהוא יושב וחוגג עם רעיו, מספר לו הגיבור מילאד
כי בכל מסעותיו ברחבי תבל לא פגש מעודו אשה יפה יותר מוושתי נכדתו של נבוכדנצר. (על
פי מסכת מגילה בתלמוד הבבלי, הייתה ושתי נכדתו של נבוכדנצר
– ראה מסגרת למטה).
תיאוריו של מילאד
מציתים אש אהבה בלבו של ארדשיר. הוא שולח את מילאד עמוס מתנות לבבל לבקש את ידה. מילאד
מקבל את הסכמת הוריה של ושתי ומביא אותה עמו לשושן ושם היא נישאת לארדשיר. בנקודה זו של הסיפור משלב שאהין ביצירתו את סיפור מגילת אסתר מתחילתו ועד סופו, ואחר
כך שב ומספר את תולדות ארדשיר. לאסתר וארדשיר נולד בן בשם כורש.
בהיותו בן עשר שנים נודע כורש בכל הממלכה כלוחם אמיץ
המשתווה בכוחו ובסגולתיו לרוסטאם. באחד הימים יוצא ארדשיר
לציד בחברת שריו. שני בניו, שהרו בנו הבכור שילדה לו ושתי וכורש
בנה של אסתר המלכה, מתלווים אליו בדרכו. כורש צד שלושים
צבאים. אחיו החורג, שהרו, רודף אחרי צבייה חמודה שמושכת אותו אל לב היער. שם הוא
מאבד את סוסו ואת דרכו והוא מחליט ללון ביער. בלילה מתנפלים עליו שני אריות, אך
עולה בידו להורגם. עם בוקר שב שהרו לחפש את דרכו בעבי היער. עשרה ימים עוברים
עליו בשיטוטים. ביום העשירי מקיפה אותו עדת זאבים. שהרו עומד על נפשו ונלחם בהם.
דרקון פולט אש בא לעזרתו, תוקף את הזאבים ומחסלם. לבסוף עולה בידו למצוא את סוסו האבוד. הוא
ממשיך בדרכו ושב ונתקל בצבייה שאחריה רדף. הוא עוקב אחריה ומגיע אל גן נהדר
שבמרכזו בריכת מים זכים עטורה בפרחים נפלאים. הצבייה הנרדפת צוללת אל תוך מימי
הבריכה ונעלמת, ושהרו היגע ממסעותיו משתרע על שפת הבריכה ונרדם. בהקיצו משנתו הוא נוכח לדעת כי הגן
והבריכה נעלמו והוא ניצב בלב נוף נהדר המשתווה ביופיו לגן עדן. עד מהרה מופיעים לפניו
שבעה עבדים ועשר שפחות ומזמינים אותו במצוות גבירתם
הנסיכה לבוא אתם. שהרו רוכב בעקבותיהם ומגיע לארמון נהדר בנוי כסף צרוף. אביר
מקדם את פניו ומוביל אותו אל תוך הארמון. בחצר הארמון יש בריכת מוקפת חישוקי זהב
ודגי כסף שטים בה. בהיכנסו לארמון מקבלת הנסיכה יפת התואר את
פניו בברכה חמה. היא מודיעה לו כי ראתה את פניו בעת הציד והתאהבה בו, על כן
התחפשה לצבייה ומשכה אותו אל ארמונה ובדרך אף ניסתה אותו ושיסתה בו חיות טרף. מתברר שנסיכה זו היא מהזאד
בת בארך, בתו של מלך סין. אביה נפטר שנתיים קודם לכן והוריש לה את ממלכתו. מלכי
הודו ובבל חיזרו אחריה, אך לבה נתון לשהרו. שהרו מתאהב בנסיכה היפה. הוא מחבקה והיא משיבה
אהבה אל חיקו. למחרת היום הולכים השניים אל הגן הנהדר ולוגמים יחדיו ממימי
הבריכה. בין שיחי השושנים המקיפים את הגן מתגלה לעיניו של הנסיך מצבתו של כ'וורנג' החכם שהקים את הארמון. על כיפת מצבתו ניצבת ציפור
המנפנפת ללא הרף בכנפיה. מהאזאד משמיעה מלת קסם
והציפור חדלה לנפנף בכנפיה. מבעד לשער מוסתר מופיעים שני אריות ומזמינים אותם
פנימה אל תוך מערה. במערה הם מגלים כתובת שציווה כ'וורנג'
החכם לחקוק על מצבתו ובה רשום: "אני הוא כ'וורנג'
שהיה ראש וראשון למלכי פרי. דבר לא נותר לנצח. תנו דעתכם על תמורות העולם ואל
תתנו אמון במי שאינו ראוי לו." מלותיו של כ'וורנג' נוגעים עמוק בלבו של שהרו. הוא יוצא מן המערה
בחברת אהובתו כשדמעות נוטפות על פניו. המערה הקסומה נסגרת, ועבור שהרו ואהובתו מהאזאד נפתחת תקופה של אהבה ושמחה. כעבור שנה מביאה מהאזאד
בן לעולם בשם מהיאר, נכד לארדשיר.
שתי אומנות מטפלות בו במשך שנתיים ימים. בתום שלוש שנים לשהותו במקום נתקף שהדו
געגועים לאביו. מהאזאד עושה בקסמיה והשניים עוברים
דרך של תשעה חודשים בלילה אחד יחד עם פמליה גדולה עד לרגלי הר אלוונד, לא הרחק ממקום הימצאו של ארדשיר
ואנשיו. ומה ארע בינתיים בממלכתו של ארדשיר? לאחר העלמו של שהרו חיפשו אותו אביו ואחיו החורג
במשך עשרה ימים. משלא עולה בידם למוצאו הם שבים לשושן הבירה ומבקשים את עצתו של בישוטן הזקן. בישוטן יועץ להם
להביא לארמון עשרה חוזים בכוכבים שינסו לגלות מה עלה בגורלו. הצעיר מבין החוזים
מודיע למלך כי בנו נמצא בסין וכי הוא נשוי לנסיכה בעלת כוחות קסם. הוא מנבא למלך
כי בתום שלוש שנים יחזור אליו בנו ויביא אתו נכד לארדשיר. ואכן בתום שלוש שנים עומדת הנבואה להתגשם.
ארדשיר עורך משתה שנמשך שבעה ימים. כורש יושב לצד אביו ויחד הם מרימים כוס לחייו של שהרו ונהנים
מנגינתו של גולשאד ומאמרי פיו. ביום השמיני יוצאים
המלך ובניו למסע ציד של חודש ימים ומגיעים עד ארדוויל.
המקום מעורר את התפעלותו של ארדשיר ביופיו, והוא
מחליט לבנות שם עיר. את הקמת העיר לוקח על עצמו חום, בנו של בישוטן,
היועץ הזקן. הוא ממנה כעוזרים את כורוו, שיצ'ינג ובהזאד והמלך מעניק לכל
אחד מהם משא-חמור זהב. ביום התחלת הבנייה מקריבים המלך ובניו מאה
ראשי בקר ואלף ראשי צאן. משמסתיימת בניית העיר מטיל
המלך על כוסרוו את המשימה להקים בה היכל אש שבו תבער
אש תמיד על מזבח זהב וישרתו בו חוזים בכוכבים. המלך קורא לעיר החדשה על שמו – ארדשיר-אבאד. מנהלי העבודה
מקבלים מן המלך מתנות נדיבות. חום בן בישוטן
מבשר למלך על שיבתו הקרובה של שהרו בנו האובד. כורש
הולך לקבל את פניו בלוויתם של פירוז ובישוטן. סוף סוף נפגשים האב
והבן. מהזאד כלתו מקבלת את פני חותנה בברכה ונושקת
לשתי ידיו. עד מהרה מגיעה האומנת, נושאת בידיה את מהיאר
ומביאה אותו לפגישה ראשונה עם סבו, ארדשיר. שהרו ומהזאד
עורכים משתה יין וסעודה חגיגית וגם כאן מפליא גולשאד
לנגן ומרבה את שמחתם של הנאספים. בתום הסעודה מבקרים ארדשיר
ושני בניו את העיר החדשה שבנה. הם זוכים שם לקבלת פנים מלכותית, ולאחר סעודה
חגיגית הם שבים לשושן הבירה. שהרו מבקש את רשות אביו לחזור לסין לאחר
שנעדר ממנה שנה תמימה. עמוסי מתנות יקרות ערך שבים שהדו ומהזאד
לארצם ומבלים את ימיהם בארמון הכסף באהבה ובשמחה. בעקבות שחלום שחלם מחליט שהדו לשוב ולבקר
בממלכת אביו. לפני כן הוא יוצא למסע ציד קצר ובמהלך הציד הוא נחטף ומובא לאי
באוקיינוס הגדול לרגלי ההר כאף שעל פסגתו קבע סימורג
את משכנו (סימורג הוא עוף אגדי. ביצירתו של המשורר
הפרסי פריד או-דין עטאר, "התוועדות
הציפורים" מתואר כיצד מתכנסות ציפורי כל העולם ויוצאות למסע אל סימורג מלך הציפורים). מתברר שמי שחטף את הנסיך הוא המלך שהמבא, המושל על הודו וארצות מזרח. שהאמבא
התאהב במהזאד, רעייתו של שהרו ומתכוון להורגו. על פי
עצתו של וזיר זקן הוא אוסר את שהרו בתוך בור ומפקיד עליו משמר. בינתיים מחפשת מהזאד
את אהובה ומגלה את מקום מאסרו. היא מגיעה לאי בראש צבא גדול, משחררת את בעלה
מכלאו והורגת את שהמאבא. עטורי ניצחון יוצאים השניים
למסעם המתוכנן לאלוונד ושבים ופוגשים את המלך ארדשיר. הם יוצאים לציד ובמהלך הציד מחליק שהרו,
נופל לתך אגם מים מוקף קנים וטובע. ג'עד משרתו מושה
את גוויתו מן המים ומביאה אל מהזאד
המתאבלת עליו מרה. בתום ימי האבל מפצירה מהזאד בארדשיר לאפשר לה לקחת עמה את ארונו של שהרו לממלכתה. המלך
מתייעץ עם בישוטן ונעתר לבקשתה. היא קוברת את בעלה
בגן שלרגלי ארמון הכסף ומקימה מצבה על קברו. ארדשיר המתאבל
על מות בנו הבכור, שולח על פי עצת בישוטן לאסוף עפר
מכל מדינות מלכותו כדי לסתום את האגם שבו מצא בנו את מותו. אלפי גמלים נושאי עפר
מובאים למקום, אך בינתיים נעלם האגם ואיננו, ואת העפר שופכים במקום אחר. ארדשיר ממשיך
כמנהגו לצאת למסעות ציד. באחד הימים הוא מגיע למקום שכל יושביו מהלכים אבלים
וחפויי ראש. המלך שואל אותם לסיבת בכיים, והם מסבירים לו כי מפלצת איומה שהגיעה
לשם לפני שנה וחודשיים, מטילה חתיתה על העיר וגובה
ממנה קורבנות. למשמע הדברים נשבע ארדשיר
באלוהי זאנד ופאזאנד להלחם
במפלצת ולהכריתה כשם שעשו אבותיו, גושטאספ ואיספנדיאר לפניו. לפני
צאתו לקרב הוא נפרד בנאום פרידה מגדולי הממלכה. אלה האחרונים רואים בהופעת
המפלצת גמול משמים על פעולות אכזריות שפעל ארדשיר בימי
נעוריו ובמיוחד על הצורה המבישה בה נהג במלך צאל. במהלך הקרב נסה המפלצת על נפשה, נתקלת בשן
סלע ומוחה נשפך, אך גם ארדשיר מוצא בקרב את מותו. באבל הכבד שמשתרר בממלכה נוטלת חלק גם מהזאד כלתו שהגיעה במיוחד מסין. בתום ימי האבל היא שבה
לממלכתה ומבלה את שארית ימיה בשמחה עם בנה מהיאר,
נכדו של ארדשיר. כך מגיע האפוס אל קיצו. ארדשיר הוא
כמובן המלך אחשוורוש. מתוך תשעים ושנים פרקי העלילה
ארבעים ושנים פרקים מתארים את המאורעות המוכרים לנו ממגילת אסתר. עזרא
נאמה אחרון האפוסים שכתב שאהין
הוא עזרא נאמה (=ספר עזרא). ספר זה הוא מעין המשך לסיפור ארדשיר.
הספר פותח בעלייתו של כורש, בנו של ארדשיר מאסתר, על כס המלכות. בנאום הכתרתו מזכיר כורש את המעשה המביש שעשה אביו ארדשיר
לצאל. כורש מרבה בסעודות
חגיגיות לנכבדי ארצו. הוא הולך מחיל אל חיל והונו גדל והולך מן המיסים הזורמים
אליו מכל קצות הממלכה. כורש יוצא לציד
במקום המרוחק עשרה פרסנג משושן בירתו. כעבור עשרה
ימים הוא בא לנפוש בסתורך, אחד ממקומות המרגוע האהובים על מלכי פרס, ושם מצטיין
מרדכי בחגיגות השעשועים הנערכות לכבוד המלך. בהמשך העלילה מתאר שאהין
את חורבן בית המקדש ושריפתו על ידי נבוכדנצר. עזרא
(שהוא בעצם בן דמותו של הנביא מלאכי) יוצא יחד עם הנביאים חגי וזכריה ועם מתתיהו
(מצאצאי בית דוד, בן דמותו של זרובבל) ומתייצב לפני כורש. מרדכי שמכהן כשר במלכותו של כורש
מציג אותם לפני המלך והלה מקבלם באדיבות ושומע מפי מתתיהו את בקשתם לשוב ולכונן
את מולדתם ואת בית מקדשם. הוא מסכים למלא את בקשתם בתנאי שילגמו מן היין שהוא
מגיש להם. מתתיהו מסרב לשתות יין נסך ומבקש מכורש ארכה
של יום כדי לברר אם אלוהים מרשה לו לעשות זאת. עזרא הנביא קובע שמותר לו לשתות
מן היין גם אם יעבור בכך על איסור מן התורה כדי שיתאפשר בניין בית המקדש. בעקבות הצהרת כורש
שבים היהודים לארצם. הם לא מוצאים בה שום ספר תורה. עזרא כותב את כל התורה מזיכרונו
מבלי להחסיר ממנה אף אות. העם מבקש להשוות את התורה שכתב עזרא עם המקור המצוי
ברשותם של "בני משה" היושבים בארצות "החול הזורם". עזרא
מזכיר את השם המפורש ומגיע בקפיצת הדרך אל בני משה. שם אכן מתברר שנוסח התורה
שהעלה על הכתב זהה בדיוק נמרץ לנוסח שביד בני משה. הימים חולפים. עם ישראל שב למולדתו ומקים
את המקדש. באחד הלילות נרמז מרדכי בחלום לילה כי עליו לצאת אל חמדאן, כי שם בקרבת מקום להר אלוונד
הוא עתיד להשיב נשמתו לבוראו. גם אסתר המלכה, אמו של כורש,
חולמת חלום זהה. שניהם מגיעים בעילום שם לחמדאן
ומבקשים משמש בית הכנסת ללון לילה אחד בבית הכנסת. "הגיעה שעתי לעזוב את העולם",
אומר מרדכי לאסתר ודמעותיו זולגות על לחייו, "העולם אינו שוקט על שמריו.
דור הולך ודור בא ולא לנצח נוותר כאן." "כעננה ביום אביב" משיבה לו
אסתר ומשיבה אף היא את נשמתה לבוראה. השניים נקברים בחמדאן
ומעל קברם מקימם בני המקום מצבה ובנין שעולי רגל מגיעים אליו עד היום. בסיום היצירה פוקד המוות, אשר אין לאיש מפלט
ממנו, גם את המלך כורש והוא נקבר בקבר אבותיו. * * * * * יצירותיו של שאהין נפוצו בקרב יהודי פרס ושכנותיה והגיעו עד לבוכרה ואפגניסטן.
בשבתות, מועדים וימים טובים נהגו מספרי הסיפורים להשמיע את יצירותיו החרוזות בניגון מיוחד לפני
שומעיהם ותהילתו של שאהין לא פגה בקרבם עד עצם היום
הזה. מי ייתן
ונזכה בקרוב לנוסח עברי של יצירות מופלאות אלה המהוות נכס תרבותי של העם היהודי
כולו. ביבליוגראפיה אחד הראשונים
שחקר את האפוס ופירסם את דבר קיומו במערב, הוא החוקר
היהודי גרמני וילהלם בכר (1913-1850). Bacher,
Wilhelm, Zwei jüdisch-persiche
dichter – Schahin und Imrani, Budapest, Landes-rabbinerschule, 1907-1908,
2 v. לפני שנים
אחדות ראה אור באנגלית ספרה של וורה מורין ובו מבחר
תרגומים מיצירותיהם של משוררי פרס היהודים. חלק ניכר מן הספר מוקדש ליצירותיו של
שאהין. Moreen, Vera Basch, In Queen Esther's
Garden: An Anthology of Judeo-Persian Literature, Yale University Press, 2000
מאמרים של מורין ואחרים בנושא שהין: Moreen, Vera Basch,
A dialogue between God and Satan in Shahin's "Bereshit Namah",Irano-Judaica,
III (1994) 127-141. Moreen, Vera Basch,
The "Iranization" of biblical heroes in
Judeo-Persian epics: Shahin's "Ardashir-namah" and "'Ezra-namah",
Iranian Studies, 29, 3-4 (1997) 321-338.
Moreen, Vera Basch,
Moses, God's shepherd: an episode from a Judeo-Persian epic ["Musa Namah" by Shahin], Prooftexts, 11,2 (1991) 107-130.
|
||