מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף אפוסים

אפוסים

 

 

השמאנית נִישָׁאן - אפוס בוריאטי (סיביר)

     האפוס הבוריָאטי נִישָׁאן עוסק בדוֹלְבּוֹר, מסע אל העולם התחתון להצלת נשמה אבודה, שעורכת שמאנית מפורסמת בשם נִישָׁאן. ריטואל הדולבור  הוא ריטואל אופייני לבוריאטים ולעמים סיביריים נוספים. לאפוס יש תפוצה רחבה בין שבטי הטונגוס והשבטים המונגוליים. לדברי שבט הדגור שנדד מבוריאטיה למונגוליה הפנימית במאה השביעית, זהו סיפור מונגולי במקורו. הגרסה הכתובה היחידה של האפוס נמצאת בידי בני המנצ'ו, עם הקרוב לאֵבֶנְקִים של בוריאטיה וצפון סיביריה, והיא כתובה בניב אבנקי באותיות של הכתב המונגולי הקדום. הטקסט המובא כאן בתרגום עברי הוא שחזור של האפוס הן על פי המקור הכתוב והן על פי המקור המונגולי שבע"פ.

     ריטואלים של דולבור נערכים עד היום על ידי שמאנים מונגוליים ונחשבים על ידם כמסעות עתירי סכנות. נהר הדולבור הוא נהר סימבולי שהשמאנית חוצה אותו על גבי התוף שלה. הוא קשור במסורות בוריאטיות שונות על מחזור המים. אונגון הוא מקום משכנם של רוחות טובים המסייעים לשמאו במסעו. האונגונים הם פיסות קליפת עץ, עור או פרווה שהשמאן נוטל אותם אתו. שָׁגַאי הן עצמות הזרוע של כבשים המעוצבות כקוביות פחות או יותר, אך לכל משטח יש שם ומשמעות מיוחדים. הן משמשות הן למטרות מקודשות והן למשחקים עממיים. גארודה הוא מלך הציפורים (בדומה לציפור הרעם במסורות אינדיאניות). מסורות בוריאטיות אחדות טוענות שגארודה הוא התגלמות של דּוֹנְגְזִ'ינְג גְּרַאבּוֹ, אחיו של גֵּסַאר לִינְג, מלך טיבט, בעולם העליון. מונגולדאי נאגטס (מילולית "דוד מונגולי) היא רוח שמגינה על הכניסה לעולם התחתון ומונעת מרוחות לשוטט באופן חופשי בין העולמות. אֵרְלָג חַאן הוא שליט העולם התחתון ומנהיג רוחות המזרח ופועל גם כשופט החורץ את גורל הנשמות ומחליט מתי והיכן יחזרו לגלול נוסף בעולם

     דמותה של השמאנית נִישָׁאן היא יוצאת דופן. היא מוכרת כשמאנית בגיל צעיר מאוד וזוכה לכבוד ולהערכה. היא אשה משוחררת העושה כרצונה ומדברת בחופשיות עם בני המעלה כמו גם עם אלים. בדמותה באה לידי ביטוי המסורת השמאנית. השמאנים הם מצד אחד מייצגים של המסורת הדתית ובאותו זמן עצמו הם גם אלה שיכולים להפר את הכללים ולנהוג בדרך לא מקובלת.

 

     לפני מאות בשנים חי אדם ושמו בּוֹלְדוֹ בַּאיָן (בולדו העשיר). משק ביתו היה עשיר ועדריו רבים לאין ספור, ועם זאת היה עני, עני בבנים. היה לו רק בן אחד. באחד הימים כאשר היה הנער בן חמש-עשרה, התיר לו אביו לצאת להרים לאָבַּה (צורת צייד מונגולית שעיקרה הקפת חיות הצייד במעגל גדול של ציידים ההולך ומצטמצם עד אשר נלכדות החיות בתווך וניצודות). במהלך הצייד חלה לפתע הנער ומת.

     לאחר מותו המשיכו הוריו במשך שנים רבות בבּוּיָן (מעשי נדיבות וסיוע לקהילה). הם כיבדו את האלים ובנו ושיפצו מקומות קדושים. מאחר וחיו חיים כה טובים ומלאים מעשי מסירות, בורכו הם בבן נוסף בעת שבולדו בַּאיָן הגיע לשנתו החמישים. הוריו כינו אותו בשם הֵרֵגְדָאי (הנחוץ) כיוון שעתיד היה להמשיך את שושלת משפחתו של בולדו בַּיָאן. השנים חלפו, מהירות כחץ במעופו. ההורים סככו על בנם ומעולם לא התירו לו להתרחק מן הבית. אך כאשר הגיע הנער לגיל חמש-עשרה פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, הנח לי לצאת לצייד. שנים כה רבות אני שומע אחרים מדברים על צייד, אך אתה מעולם לא הנחת לי לחלוק אתם אומנות זו."

     "אחיך הבכור היה בגילך כאשר יצא לצייד והוא מת." אמר האב, "אינני חושב שאניח לך ללכת."

     "באתי לעולם הזה כגבר, אך אינני הולך לשום מקום. האם לעולם יהיה עלי להשאר בבית?" שאל הרגדי, "איש אינו יכול להמלט מן הגורל הנושא עמו חיים ומוות לכולנו."

     האב נעתר לו באי רצון, אך עמד על כך ששנים ממשרתיו הנאמנים, אַהָלְגִ'י ובַּהָלְגִ'י ילכו עם הֵרֵגְדָאי כדי להגן עליו. אנשי משק הבית הכינו את סוסיהם וכלי נשקם, העמיסו צידה על הקרון והאכילו את בזי הצייד וכלבי הצייד. הם יצאו להרים בחיפזון. משהקימו את המחנה היה הרגדי להוט לצאת לצייד.

   האבה החל ואנשיו של בולדו בַּאיָן הקיפו את ההר ונעו קדימה מעיזים את החיות לפניהם. הֵרֵגְדָאי היה הצייד המעולה מביניהם כיוון שכל חץ שיצא מקשתו הדרוכה פגע במטרתו. לפתע החל הוא לחוש מנומנם וחולה. האנשים עצרו את מהלך הצייד והביאו אותו חזרה למחנה. הֵרֵגְדָאי ידע שהוא עומד למות. הוא גווע בעודו מנסה לבטא מסר אחרון לאביו. מורדות ההרים הדהדו מקולות הנהי של הציידים שביכו את מותו הפתאומי של האיש הצעיר. הם החליטו לשלוח לפניהם את אהלג'י עם הבשורה על מותו של הֵרֵגְדָאי בעוד הם באים בעקבותיו עם הגופה.

     אהלג'י ועשרה פרשים רכבו חזרה בחיפזון, ונדמה היה כאילו הם מעופפים. כאשר ראה אהלג'י את אדוניו, ירד מסוסו ונפל לרגליו, אך לא עלה בידו לפלוט הגה מפיו מרוב בכי. כאשר חזר לשלוט בעצמו סיפר לבולדו בַּיָאן ולאשתו על מותו הטרגי של בנם. ההורים נפלו מתעלפים על הארץ מעוצמת הזעזוע. כאשר התאוששו מעט ציווה בולדו בַּיָאן: "איספו סוסים לקורבן, שחטו בקר וצאן והכינו אותם! דאגו שהנשים יכינו את המזון לסעודת הקבורה."

     כאשר הוכן המזון והועמס על השולחנות לקראת הקבורה נשמע לפתע קול המולה בחוץ. זקן גיבן נשא שם קולו בבכי. הוא נראה בעצמו חצי מת. בולדו בַּיָאן ציווה להכניסו ולהאכילו מן המאכלים שהוכנו. הזקן פסע עד לגופתו של הֵרֵגְדָאי והחל להתייפח ביתר שאת.

     "מדוע אתם נוטשים את הֵרֵגְדָאי ושולחים אותו מכאן?" דרש לדעת, "מדוע אינכם מביאים שמאן שיחזירו בחזרה?"

     האב השיב: "יש לנו שלושה או ארבעה שמאנים, אך הם חיים מהונאה ומגזילת מזונם של אחרים. אנא אמור לי אם יודע אתה היכן אוכל למצוא שמאן מיומן."

     "ישנה שמאנית על שפת נהר הנישינאי, לא הרחק מכאן, אשר יש לה הכוח להחיות מתים. מדוע שלא תפנו אליה. יש ביכולתה להחיות עשרה נערים כמו הֵרֵגְדָאי אם רק תרצה. גשו אליה מיד!"

     האיש הזקן יצא החוצה מבלי שנגע במזון שהוגש לו. הוא התיישב על ענן צבוע בכל צבעי הקשת והענן נשאו לשחקים. ללא ספק היה הוא אחד מנתיניו של ארלג חאן.

     בולדו יצא החוצה והשתחווה למקום שניצב בו קודם האיש הזקן ואז עלה על סוסו והדהיר אותו עד בואו אל נהר הנישינאי. שם נגלה לעיניו כפר קטן. אשה צעירה ניצבה בחוץ תולה כביסה.

      "אחות," פנה אליה בולדו בַּאיָן, "הגידי לי בבקשה היכן אוכל למצוא את השמאנית נִישָׁאן?" האשה חייכה והצביעה מערבה: "היא גרה שם."

     בולדו רכב לעבר המקום שהורתה לו וראה אדם זקן מעשן את מקטרתו. "אישי הטוב," פנה אליו, "אמור לי בבקשה היכן ביתה של השמאנית נִישָׁאן?" האיש השיב לו: "אותה אשה שראית תולה כביסה היא השמאנית. היא מהתלת בך!" בולדו סב על עקבותיו ורכב חזרה אל הבית שעצר על ידו בבואו לכפר. הוא ניגש לדלת וראה אשה זקנה מעשנת מקטרת בחברת אשה צעירה. בהיותו בטוח שהאשה הזקנה היא השמאנית כרע ברך לפניה.

     "אדוני, אתה טועה. האשה הצעירה שם סמוך לאח, כלתי, היא השמאנית."

     "בולדו קם והשתחווה לפני השמאנית. "שמאנית, אחות בכירה, באתי לשטוח לפניך את בקשתי. האם תוכלי לומר לי מדוע מת בני?"

     "אדוני, בַּאיָן, כיוון שבאת לכאן אנחש תחילה את סיבת מותו. היא לקחה שגאי והשליכה אותם על הארץ. אחר כך התיישב על שרפרף, נטלה לידה את התוף שלה ואת מקלות ההקשה והחלה לתופף ולשיר. עד מהרה באו לתוכה הרוחות והיא החלה לדבר: "הקשב היטב! אם דבר שקר בפי אמור לי. בן נולד לך בעת שהיית בן עשרים וחמש, והוא מת בשנתו החמש-עשרה בעת שיצא לצייד כיוון שרוח רעה נטלה הרחק את נשמתו וכך חלה ומת. כאשר הגעת לגיל חמישים, נולד לך בן שני בשם הֵרֵגְדָאי. כאשר הגיע לשנתו החמש-עשרה יצא הוא לצייד בהר הדרומי והרג חיות רבות. ארלג חאן שמע על כך ושלח רוח ליטול הרחק את נשמתו. יהיה קשה להחיותו. בביתך יש כלב שנולד באותו יום עצמו ותרנגול בן שלוש. אם זו האמת אמור לי!"

     "אכן כך הדבר, את באמת שמאנית נפלאה!" הוא השתחווה לפניה שוב, "הרשי לי להורות לאנשי להביא את כלי השאמנות שלך לביתי. אם תחזירי את בני לחיים, אתן לך מחצית מן הזהב, הכסף, המשי ומשק החי שלי!"

     אנשיו של בולדו בַּאיָן העמיסו את תופה, את בגדיה, את האונגונים שלה וכלים נוספים על גבי עגלה והשמאנית רכבה אתם אל ביתו של בולדו בַּאיָן. כאשר הגיעו נערכו כל ההכנות לטכס. האונגונים הונחו בהוימור (מקום קדוש) ובולדו בַּאיָן השתחווה לפניהם שלוש פעמים. השמאנית סעדה את לבה והייתה מוכנה להתחיל בטכס. שלושה שמאנים מכפרו של בולדו הגיעו כדי לסייע לה.

     כאשר החלה נִישָׁאן להכות בתוף, תופפו עמה שלושת השמאנים האחרים. הם לא יכלו לעמוד בקצב התיפוף שלה ולא היו מתואמים עם תיפופה ושירתה. היא עצרה ואמרה: "אם הם מנגנים בצורה כה בלתי תואמת איך אוכל להגיע לעולם התחתון? הביאו לי את נארי פיאנגו מכפרי, הוא יכול לעקוב אחרי בצורה מושלמת."

     בולדו בַּאיָן הלך והביאו מיד. כאשר הגיע לבשה השמאנית נִישָׁאן את הגלימה והכיפה המעוטרת בתשע ציפורים. כאשר החלה בפעולת השמאניות עם המלווה שלה הייתה המוסיקה נפלאה. עד מהרה הגיעו הרוחות אל תוך גופה. התנהגותה השתנתה והיא החלה לדבר בחרוק שיניים. הרוחות דרשו כי התרנגול בן השלוש והכלב בן החמש-עשרה יקשרו סמוך אליה בעת שתערוך את המסע. מיד לאחר שנעשה הדבר, עזר לה נארי פיאנגו לשכב ואז המשיך לתופף עבורה בעוד היא עושה את מסעה.

     היא עופפה מעלה מעלה הרחק מביתו של בולדו בַּאיָן, ורוחות האונגונים סביבה כמו ציפורים מעופפות וחיות טרף במרוצה. היא הגיעה לנהר ושם ראתה אדם זקן עם סירה. הוא העביר אותה את הנהר בסירתו. "כלום היה עוד מישהו שעבר בדרך הזו?" שאלה. האיש הזקן השיב שלא ראה אף אחד חוץ ממונגולדאי נגטס אשר נשא עמו את נשמתו של הֵרֵגְדָאי בדרכו אל ארלג חאן. עד מהרה הגיעה נִישָׁאן אל נהר דולבור. לא הייתה כל דרך לחצותו. היא ניצבה על כן על גבי התוף שלה ובעזרתן של הרוחות חצתה את מי הנהר עד בואה אל מבואו של העולם התחתון. בצד השני חסמו שתי רוחות את הדרך לביתו של ארלג חאן. כאשר הודיעה להם מה חפצה והציעה להם חלק מן המזון שהוכן לטכס, הניחו לה לעבור. היא המשיכה הלאה בדרכה אל ביתו של מונגולדאי נגטס וניצבה שם בחוץ כשהיא מזמרת שיר שמאנים. לבסוף יצא אליה מונגולדאי.

     "מדוע את עומדת כאן, מייללת את השיר הצורם הזה? מה מביא אותך לכאן השמאנית נִישָׁאן?

     "מדוע גנבת נער חף מפשע, אדם השייך למישהו אחר ואשר טרם השלים מחזור חיים מלא?"

     "לקחתי אותו על פי פקודתו של ארלג חאן. הבאנו אותו לכאן כדי לבחון אותו. בחנו אותו ביריה בקשת והוא ירה חץ דרך חור המטבע שנישאה על גבו של מוט גבוה (במטבעות סיניים ומונגוליים יש חור במרכזן). הוא השליך ארצה שניים מאלופי ההתגוששות שלנו. מאחר והוא צעיר כה מוכשר אימץ אותו ארלג חאן לבן. אין שום אפשרות שתקבלי אותו חזרה."

     "אם כך אין זו אשמתך. ככלות הכל אתה אדם טוב לב. אני אנסה לקבל את הֵרֵגְדָאי חזרה אם רק אוכל. אם לא אצליח בכך אני מחוסלת." ובאומרה זאת המשיכה השמאנית הלאה אל ביתו של ארלג חאן. הבית היה מוקף בחומה גבוהה ובלתי חדירה. היא התרגזה ושרה שיר שמאנים נוסף. היא קראה לכל החיות והציפורים לעזרתה. לבסוף הגיע הגרודה, מלך הציפורים, ולבקשתה עופף מעל ביתו של ארלג חאן בחיפוש אחרי הֵרֵגְדָאי. הנער שיחק עם יתר הנערים בשגאי עשוי זהב וכסף. ציפור הענק עטה ממרומים ארצה ואחזה בהֵרֵגְדָאי בטפריה. כל יתר הנערים נמלטו משם בצריחות. הם באו אל אביהם ארלג חאן ואמרו: "קרה דבר רע! ציפור גדולה באה, חטפה את אחינו ונשאה אותו הרחק מכאן!"

     ארלג חאן התמלא בזעם. הוא שלח לקרוא למונגולדאי נגטס: "אני מקווה לטובתך שאין לך יד בדבר!" אמר בקול מאיים.

     מונגולדאי השיב: "היחידה שיכלה לעולל זאת היא השמאנית נִישָׁאן. אין עוד שמאן כמותה. אני אלך עכשיו ואנסה לאתרה." הוא יצא מיד לדרך לחפש את השמאנית.

     באותה עת עצמה לקחה השמאנית נִישָׁאן את נשמתו של הֵרֵגְדָאי והפכה אותה לאבן קטנה. היא החביאה את האבן בתוך אוזנה והמשיכה במסעה הביתה. אך עד מהרה נקרה מונגולדאי על דרכה: "שמאנית, אחות בכירה, עצרי ונשוחח לרגע. בואי ונדבר על טוב ורע. האם את חושבת כי יאה הדבר להגניב מכאן את הנער באמצעות כוחותיך השמאניים? לבטח אין זה עולה בקנה אחד עם עקרונותיך לגנוב אותו מכאן בלי לשלם עבורו דבר!"

     נִישָׁאן הציעה לו לקבל ממעט מזון בתמורה, אך מונגולדאי התחנן אליה: "זה מעט מדי. ארלג חאן לא יסלח לי אם אניח לך לקחת מכאן את הֵרֵגְדָאי. האם תתני לי את הכלב והתרנגול? לאדוני אין כלבי צייד וגם לא תרנגול שיקרא ויכריז על תום הלילה."

     "שניהם יהיו לך אם תבטיח לי להאריך את חיי הנער."

     "אוסיף עשרים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו כשחוטמו עוד זב זה מעט מדי."

"אוסיף שלושים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם התיישבה עליו דעתו זה מעט מדי."

     "אוסיף ארבעים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם רכש כבוד ותהילה זה מעט מדי."

     "אוסיף חמישים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם יחכם ויהיה לתועלת לעמו זה מעט מדי."

    "אוסיף ששים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם למד לשלוט כראוי בקשת וחץ זה מעט מדי."

     "אוסיף שבעים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם למד אומנות מועילה זה מעט מדי."

     "אוסיף שמונים שנה לשנות חייו."

     "הואיל ותקח אותו בטרם הבין לאשורו מה משמעות גילו זה מעט מדי."

     "אם כך אוסיף תשעים שנה לשנות חייו, אך לא אוכל לתת לו יותר מכך. לא יפקדו אותו פגעים ומחלות עד מלאת לו ששים שנה. תשעה צאצאים יהיו לו. כל ימי חייו יוכל להשתין בעמידה ולהתפנות בכריעה."

     "תודה לך. זה מספק אותי. תוכל לקרוא לתרנגול אם תאמר לו 'אשי' ולכלב אם תאמר לו 'קאו'."

     מונגולדאי לקח את הכלב והתרנגול, הניח אותם ארצה והחליט לנסות את הקריאות: "אשי, אשי, קאו, קאו!" קרא, ושתי החיות נמלטו ממנו חזרה לנִישָׁאן. הוא רדף אחריהן עד שהיה חסר נשימה. "שמאנית, אחות בכירה, מדוע את מתלוצצת אתי? כאשר אני קורא לחיות הן מסתובבות ובורחות. אדוני לא יאיר לי פנים כלל."

     נִישָׁאן צחקה ואמרה: "התלוצצתי די. אתה יכול לקרוא לתרנגול אם תגיד: 'גו, גו' ולכלב אם תגיד: 'ארי, ארי'." מונגולדאי קרא להם כפי שהורתה לו והפעם נענו החיות לקריאתו ובאו אליו. הוא יצא לדרכו ושתי החיות הלכו בעקבותיו. התרנגול מנדנד בראשו והכלב מכשכש בזנבו. בעת שנִישָׁאן המשיכה לצעוד במורד הדרך היא ראתה את בעלה המת לצד הדרך, מחמם קדירה גדולה של שמן על גבי מדורה.

     "אשה קלת דעת שכמותך, באת להחיות אחרים, אך לא אותי, אישך שכה אהב אותך מנעוריך? החיי אותי עכשיו או שאשליך עליה את סיר השמן הרותח!" הוא התקדם לעברה באיום.

     "בעל, הקשב לי! גופך כבר נרקב לפני זמן רב. אין שום דרך בה אוכל להחיותך. אני משגיחה על אמך ודואגת לה. חשוב על כך, בעל יקר, והנח לי לעבור!"

     "קלת דעת וחסרת רחמים את שמאנית נִישָׁאן, זלזלת בי עוד כאשר הייתי בחיים. את יודעת זאת בתוך לבך. את דואגת לאמי רק בגלל שאת מרגישה כך. או שתכנסי לתוך הקלחת או שאשליך אותך לתוכה!"

     השמאנית התמלאה חימה ואמרה: "הקשב לי! כאשר מתת, מה השארת לי? השארת אותי עם אמך הזקנה בתוך בית עלוב, אבל אני דאגתי בכבוד לכל מחסורה ושירתתי אותה בנאמנות. חשוב על כך! אני אשה נדיבה." אחר כך נשאה קולה בשיר שמאנים וקראה לרוחות ולעגור הענק: "קחו איש זה למקום מרוחק שממנו לא יוכל לעולם לשוב ולהתגלגל עלי אדמות!" הציפור חטפה אותו ונשאה אותו הרחק משם. נִישָׁאן שרה אז: "ללא בעל אחיה באושר, ללא גבר אחיה בגאווה. בין קרובי האם אחיה בהנאה, אקדם פני השנים ואחיה באושר. ללא ילדים אמשיך לחיות, ללא משפחה אחיה באהבה. בהולכי בעקבות נעורי שלי, אחיה כאורחת." כשהיא מזמרת בדרך זו רצה בדרך במהירות כמו רוח סופה. בהמשיכה בדרכה ראתה מגדל לצד הדרך מוקף בעננים רבי צבעים ונשמר על ידי שומרים חבושים בשריונות זהב ומזוינים באלות ברזל.

     "מה המקום הזה?" שאלה.

     "זהו ביתה של אומאי, האלה הגורמת לעלים להיפרש ולשורשים להתפשט." אומאי היא האלה האם המעניקה נשמת חיים לכל היצורים החיים בהוולדם. נִישָׁאן שאלה אם תורשה לבוא לפני אומאי ולהביע לפניה את רגשות הערכתה. השומרים השיבו שהיא יכולה לעשות כן. כאשר ניכנסה אל תוך המגדל גילתה שהוא מלא בערפילים מופלאים בשלל צבעים. שתי נשים לבושות בגדים יפייפיים ואוחזות בבזיכי קטורת ניצבו בפתח המוביל לחדרה של האלה. אחת מהן הכירה את השמאנית: "כלום אין את השמאנית נִישָׁאן, המתגוררת על נהר הנישינאי בארץ החיים?"

     "מי את? מדוע אינני מזהה אותך?"

     "הייתי אשתו של נארי פיאנגו, מתתי מאבעבועות שחורות שנתיים ויומיים לאחר שנשאתי. היינו שכנות."

     נִישָׁאן נזכרה: "כמובן, איך יכולתי לשכוח!"

     היא הובלה בחגיגיות אל תוך החדר הגדול. במרכז החדר ישבה אשה זקנה לבנת שער מוקפת בבני לוויה אשר השגיחו על תינוקות רבים רבים, נשמותיהם של אנשים שטרם נולדו. כולם היו עסוקים בהשגחה על הילדים. נִישָׁאן כרעה ברך והשתחוותה תשע פעמים לפני האלה. אומאי שאלה: "מי את אשר באה למקום זה בפזיזות כה רבה? "

     "אני הקטנה ידועה כיום בשם השמאנית נִישָׁאן. מאחר ואני בדרכי מן העולם התחתון באתי לבקר את האלה המקודשת, האם הגדולה ולהשתחוות לפניה."

     "איך יכולתי לשכוח?" אמרה אומאי, "כאשר באה שעתך להוולד, לא רצית ללכת. אני היא זו שהניחה את כיפת השמאן על ראשך והעניקה לך את התוף. על פי רצוני הובאת הלום כדי שאראה לך את תוצאות הטוב והרע כך שתוכלי לקחות עמך את התורות האלה חזרה אל עולם החיים. כאן נקבע מראש מי יגיע לשם: שמאנים, מלומדים, אבות, אנשים מכובדים, אלו הרשעים ואלו העשירים או העניים, מקבצי נדבות, שודדים, כוהנים, שיכורים, מהמרים, הטובים והרעים. צאי לסיור עם המשרתת שלי והיא תראה לך הכל."

     אשה ליוותה אותה בדרכה מתוך המגדל והראתה לה את עץ הערבה הגדול של העולם. עליו ופרחיו ליבלבו בעוז בחמישה צבעים. ואז הגיעו למקום אחר מלא בכל מיני חיות: חיות בית, חיות בר, ציפורים, חרקים, דגים וכל מיני יצורים חיים, עדרים עדרים לאין ספור. "כאן המקום שבו אנו מעניקים חיים לכל היצורים החיים." נאמר לה. בהמשך הראו לה את אלה-גורן, המקום שנשמותיהם של הרשעים הגדולים ביותר נשלחות אליו כדי שיושמדו במקום שיורשו לחזור ולהתגלגל מחדש בעולם. היא שמעה את צעקות הייאוש האיומות שהשמיעו הכלואים שם.

     המקום הבא דמה לבית משפט. זה היה המקום בו נקבע גורלן של הנשמות על ידי ארלג חאן. הוא זה שחרץ דינן של הנשמות וקבע היכן ומתי ישובו אל האדמה על פי מעשיהן בגלגולים קודמים. לאחר שהייתה עדה לכל זאת חזרה אל אומאי. האלה פקדה עליה: "עתה משלמדת כל זאת עליך לספר על כך בשובך אל ארץ החיים!"

     נִישָׁאן המשיכה בדרכה אל נהר דולבור, שם עלתה פעם נוספת על ראש התוף שלה ועופפה מעל המים חזרה אל ארץ החיים. נארי פיאנגו, אשר המשיך כל העת לתופף, ידע שהיא חזרה לארץ החיים והחיה אותה בהתיזו מים על פניה. בעודה תחת השפעת הטרנס החלה לספר את קורותיה: "אתם כולכם, בולדו בַּאיָן, הקשיבו לדברי! בנך הובא חזרה על ידי הגרודה ואני לקחתי אותו הרחק משם ולפתתי אותו מתחת לזרועי. החזרתי את החיים לגופו המת. שטחתי תחינתי לפני האלים להעניק לו חיים ללא מחלה וחולשה. תשעים שנה נוספו לחייו והוא יזכה להביא לעולם תשעה ילדים. לארלג חאן אשר לקח אותו מכאן נתתי את הכלב והתרנגול. כאשר השתחוותי לפני אמא-אומאי, ביקשתי ממנה להעניק צאצאים רבים לבנך. אודיע לעולם כולו כי כל המכבד את אמא-אומאי ביראה ובטהרה - להם יהיו פרחיה של אומאי טובים. אלה הפועלים רעה, עונשים מכל הסוגים יהיו גמולם. ראיתי כל זאת בבירור. כאשר ביקש ממני בעלי להחיותו אמרתי לו שיהיה זה קשה להחיותו כיון שבשרו כבר נרקב. הוא התמלא חימה ורצה לטגן אותי בשמן רותח, אך אחד מעוזרי הרוחות אחז בו ונשא אותו אל אלה-גורן. לעולם לא יחזור לשכון בגוף אנושי."

     לאחר שעוזריה עישנו אותה עם ערער, התעוררה ניסאן מן הטראנס שהייתה נתונה בו. היא לקחה את מניפת השמאנים ונופפה חזרה את נשמתו של הֵרֵגְדָאי אל תוך גופו. לפתע התגלגל הנער על צידו ואמר: "תנו לי בבקשה ספל מים." לאחר ששתה אמר: "ישנתי וחלמתי עת רבה." הוא למד אז לדעת שלא היה זה חלום. נִישָׁאן אכן הביאה אותו חזרה מן העולם התחתון. כאשר נודע לו כל זאת השתחווה לפני השמאנית והודה לה על חסדה. אביו אמר: "את אכן שמאנית נעלה. גברתי, לולא החזרת אותו לחיים היה השורש נשבר. הוא נטל את גלימתו והניחה על כתפיה ונתן לה יין בכוס בדולח. הוא ציווה אז לחלק את כל זהבו, כספו ועדריו לשני חלקים שווים ולמסור מחצית אחת לשמאנית נִישָׁאן. אחר סעדו הכל את לבם ושתו יין עד שהשתכרו.

     למחרת היום חזרה נִישָׁאן לכפרה כשהיא אשה עשירה. בעקבות מה שהראתה לה אומאי, היא חיה חיים הגונים וצודקים והייתה דוגמא לכל כיצד על אדם לתכן את מעשיו. שמועות מחוויותיה במהלך מסעה הגיעו אכן לחותנתה והיא נמלאה חימה בגלותה שנִישָׁאן סירבה להחזיר לחיים את בנה. היא האשימה את כלתה: "הרגת את בעלך פעם שנייה. אינני יכולה לשאת את המחשבה שכך נהגת!"

     למעשה החליטה החותנת לנקום בשמאנית נִישָׁאן. היא נסעה לסין וסיפרה לשליט מה עשתה נִישָׁאן. הם נועצו יחדיו להפילה בפח. נִישָׁאן הוזעקה לחצר המלוכה הסיני ונאמר לה שהקיסרית על ערש דווי ורק היא תוכל להצילה. כאשר הגיעה נִישָׁאן לחצר המלוכה נהגה כבעבר ויצאה למסע אל העולם התחתון בחיפוש אחר נשמתה של המלכה. בעודה נתונה בטראנס כבלו אותה בשלשלאות. כל כלי השמאנות שלה נצררו בצרור קשור ברצועות ברזל והושלכו בתוך חומה. עם זאת הם לא הרגו את השמאנית נִישָׁאן אלא קברו אותה חיים עמוק באדמה ליד העיר היילאר שבמונגוליה הפנימית. מאות שנים לאחר שקרה הדבר עדין אפשר לראות שנים מקצותיה של השרשרת שבה נכבלה ואנשים העוברים בדרך כאשר הם רואים אותם מושכים בהם ומקרבים אותה  מעט קט אל פני האדמה. יום אחד בעתיד השמאנית הגדולה ביותר שחיה אי פעם תגיע לפני השטח ותשוב לפעול בעולם החיים. הֵרֵגְדָאי חי חיים ארוכים ונולדו לו ילדים רבים בדיוק כפי שהבטיחו מוגולדאי ואומאי. צאצאיו של שבט הביאר הם רבים וכולם בורכו בעושר. סיפור זה מספר על החוק הגדול של העולם, אך גם כיום אנשים רבים הולכים אחרי תורות מוטעות ועושים מעשים רעים. מי יתן ויתגברו כולם יסורו מרע וישובו לדרך הישר!

___________________________________________

התרגום מבוסס על תרגומה של מרגרט נוואק (Margaret.Nowak) כמו גם תיאורים מתוך גרסאות מדאגור ומונגוליה החיצונית כפי שהובאו על ידי קרולין המפרי (Caroline Humphrey) בספרה "שמאנים וזקני העדה" (Shamans.and.Elders) ופרטים מתוך מחקריה של סראנגרל אודיגאן (Sarangerel.Odigan) על השאמניזם המונגולי והבוריאטי. תרגמתי את היצירה לעברית על פי חומרים שהתפרסמו באתר אינטרנט שבינתיים כבר הוסר מן הרשת.

חומרים על נושאים קרובים תוכלו למצוא באתרים:

http://buryatmongol.org/

http://www.face-music.ch/bi_bid/historyoftengerism.html

 

 

     אני מוסיף כאן תקציר באנגלית על הנושא שמצאתי באינטרנט

                                                                             (י.פ.)

 

INFERNAL UNDERWORLD SHADOW SHAMANESS

     A powerful female Shaman of an Udagan (Bear/Fire woman) renowned of in Mongolia called Nishan is remembered in epic tale. She is of the Khara Kam (Black Shaman) Psychonaut technicians whom are highly versed in the Dolbor ritual to journey into the underworld retrieving lost tortured Souls, which is practiced among the Buryats and other Siberian peoples. Many of the Mongolian myths to have intertwining Shamanic symbolism but the epic of Nishan, is one of the very few myths specifically about a Female Shaman.

The epic of Nishan is widespread among the Mongol and Tungus peoples to have even spread into Japan. The peoples of the Dagur whom migrated from Buryatia to inner-Mongolia in the seventeenth century perceive the epic of Nishan as being originally that of a Mongolian story. The only recorded version in writing is found among the Manchu who are related to the Evenks of Buryatia and Northern Siberia whom copied down the Nishan epic from the oral tales into their dialect of the Evenk language using the old Mongolian alphabet. The Dolbor ritual is still practiced today and is considered to be one of the most difficult and exceedingly dangerous Trance journeys the Spirit of a Shaman to take, which should only be done by the most skilled Shamans.

The Nishan epic to relate that the journey Infernal is full of dire dangers where Nishan her self risks the loss of her own souls in the process; a modern parallel of story with the Nishan epic is encapsulated in the Surreal film of masterpiece entitled ‘The Cell’, which recounts a modernised tale of a Female Shaman as psychiatrist who has the ability to access the Infernal underworld depths of the Quantum Dream so that to gain ingress into the Dreams of her patients in order to heal them of their deepest Traumas, which tortures their Souls.

     Her specialty as depicted in the film is that of primarily working with Children but is then called upon by the police to utilise her ability to gain ingress into the Dream of a Rapine Serial killer in order to find out where he has imprisoned his latest female victim before she is duly dispatched. ‘The Cell’ of underworld tale surreal is somewhat akin to a dark version of Alice in Wonderland in many respects to give one some idea what the Dolbor ritual entails as to accessing another persons Infernal reality of subconscious mind via the Quantum Dream.

     It is said that Nishan to have travelled to China when the Chinese Emperor called upon her hearing of Nishan’s great powers of accessing the Dreamscape of others but he to secretly fear that she to access his own Dreams in order to find out his deepest and darkest secrets. The Emperor asked Nishan to save the Soul of his ailing wife but it was just that of a trick in order to trap her, whereupon while Nishan was in Deep Trance the Emperor had her physical body bound in chains to then be placed into a lead casket with all her Shaman implements secured with iron bands.

     The casket in which Nishan lay in Trance heavily bound was then thrown down a deep well to be buried alive near the ancient city of Hailar in inner-Mongolia. The Mongolians believe Nishan to be one of the greatest Shamans that ever lived and she to be there still under earth after many hundreds of years to one day awaken to pull her self back to the surface amongst the living.

     The Grimoire of the ‘Goetia’ to list Nishan under the name of the fourth Spirit of ‘Samigina’ whom appears out of a hole in the ground whose first form of manifestation when invoked is that of a Mare of the Steppe to then take on human appearance teaching much of the Khara Kam Dolbor Ritual!

 

 

 

זכויות התרגום העברי שייכות ליואל פרץ