מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ופולקלור בדווי

בין השמש לירח

המספר: אִבְּרַהִים קְוֵידֵר סְבֵּיחַאת משבט רֻמַאנֶה-סְבֵּיחַאת, בשמת טבעון (ישוב בדווי סמוך לקריית טבעון). הרושם: יואל פרץ. תאריך:  2.9.1982. תרגום עברי: ברוריה הורוביץ.

 

היה אמיר ערבי ונולד לו בן אחד. כמה היה גאה בו, והוא אמיר ערבי. הביא לו מורה בית-ספר פרטי, החל ללמד אותו.

באחד הימים אמר לו המורה: "הו, מוחמד - אללה יברך את הנביא מוחמד – אם תראה חלום ותשמח בו, אל תספר אותו לאיש, לא לאמך ולא לאביך ולא לי!"

אמר לו: "מדוע, אדוני?"

אמר לו: "כשם שתראה אותו בחלום – תראה אותו במהלך חייך, אם לא תספר אותו. ואם תספר אותו – יעלם. יותר לא תראנו."

לילה מן הלילות ראה חלום: [ראה עצמו] ישן בין השמש ובין הירח. שמח בו מאוד.

כאשר אמו העירה אותו, כעס על אמו כי החלום נעלם כאשר קם ופקח עיניו.

כאשר קם הילד כועס, ניסתה [לשכנעו]  להתרחץ –לא רצה להתרחץ. ניסתה [לשכנעו] לשתות תה, לשתות קפה – לא רצה. לקח את ספרו והלך לבית הספר כועס.

הלכה ואמרה לאביו בדיוואן (מדור האורחים). אביו שלח לקרוא לו. הביאוהו.

אמר לו: "מה לך כועס? מדוע לא התרחצת? מדוע לא שתית תה ולא שתית קפה?!"

לא ענה.

השביעו: "אם לא תאמר לי מה יש לך, אמכור אותך ל[מישהו] רחוק!" – כמו עבדים. פעם היו מוכרים עבדים. מיקח וממכר.

הילד המשיך להתעקש, לא רצה לומר לו.

נשבע עליו ומכרו. מסרו לעבד שלו ואמר לו: "הרכב אותו מאחריך על הסוס ולך, למשל, לג'נין, [נוהג רגיל הוא אצל מספר עממי להשתמש בציוני דרך מן הסביבה הקרובה המוכרת לו ולשומעים] ומכור אותו. אך מכור אותו והחזירנו שוב. לא תמכרנו לאבו ח'ליל וישאר מכור. בגלל שבועתי –נשבעתי בגירושין מאמו. מכור אותו לאבו ח'ליל והחזירנו שוב!"

העבד לא ענה על הדברים האלה.

אבו ח'ליל לקחו וחזר לארצו, הלך לארץ [רחוקה].

אבו ח'ליל מרוצה מהילד. הילד כתפוח ומנומס.

באה אשתו של אבו ח'ליל ואמרה לו: "בני, אתה אין לך לא אב ולא אם?"

אמר לה: "יש לי אם ואב [שאם לא כן] מהיכן נוצרתי אני?"

אמרה לו: "כיצד מכרוך?"

אמר לה: "ראיתי חלום ולא רציתי לספר להם עליו, ומפני שלא רציתי לספר להם עליו – מכרוני. אבי נשבע עלי בגירושין מאמי, ואני לא רציתי לספר לו, וכמובן מכרוני."

החלה להתחנחן לפניו כדי שיספר לה.

אמר לה: "את טובה יותר מאמי ואבי? אמי ואבי – לא סיפרתי להם, אז לך אני אספר?"

כעסה עליו והתלוננה עליו וכאשר בא בעלה אמרה לו: "הילד – או שתגרשנו או שתמכרנו!"

אמר לה: "מדוע, פלונית?"

אמרה לו: "עליוניו ותחתיו" [פוקו ותחתו (=מעליו ומתחתיו). ביטוי לא ברור – אולי במובן של "אין תוכו כברו" ואולי הכוונה היא שהוא מבולבל ולוקה בנפשו] הכניסה לראשו (שכנעה אותו).

העיקר, היה לו חבר לאבו-ח'ליל, אמיר ערבי, כמו שאומרים – ראש מדינה. היה לו כמובן [לאבו ח'ליל] חברים במקומות אחרים. כאשר בא לשוק כדי למוכרו, ללא הערה, והנה בן חברו עורך מסע לארצו. קנה את הילד. כאשר קנה אותו – הלכו. היו מרוצים ממנו.

כמו שקרה אתו פה קרה אתו שם. האשה ניסתה [לשכנעו] שיספר לה, והוא לא רצה לספר לה.

אמרה לבעלה: "מכור אותו. איננו רוצים אותו, התנהגותו אינה טובה!"

בא, העניש אותו, עינה אותו והכניסו לכלא. הביאו לכלא – יום, יומיים, עשרה, עשרים – אללה יודע. שכחוהו.

הילד – כמה [זמן] נמשך והוא גווע מרעב ומצמא. החל צווח ובוכה וקורא לאללה, ישתבח ויתעלה שישחררו מיגונו. יצא [נחלץ] ממנו. אך הבית גדול, רחב – ארמון. והארמון, יש בו בת מלך. בת ראש המדינה. החל לברוח, בא אל המטבח, בא אל האוכל [והוא] מהביל. אכל ושתה וחזר למקומו.

בת האמיר או המלך, הסתכלה על האוכל. לא לקחו את האוכל [והנה] אכלו ממנו. סיפרה לאמה.

אמרה לה: "השפחה רעבה. הוסיפי אוכל ושימי לב לשפחה."

החלה שמה לב שחסר אוכל כל יום. אכלו ממנו. החלה לארוב למי שאוכל את האוכל – זו השפחה או מישהו זולתה?

נתקלה בעבד הזה אחרי שאכל ורצה לחזור למקום שהוא בו. העיקר, אחר כך תפסה אותו.

אמרה לו: "אתה בן אדם, או שד?"[ בערבית: "אִנְתֶ אִנְס וְלַא גִ'ין?"]

אמר לה: "אני בן אדם."

אמרה לו: "מה קרה לך?"

אמר לה, סיפר לה את סיפורו. השאירה אותו אצלה. ניסתה [לשכנעו] שיספר לה.

אמר לה: "לא אספר לך!"

"טוב, אין דבר." אמרה לו: "על כל פנים, אשאירך אצלי כאן. אין אצלי איש זולת אללה."

נשאר אצלה כמובן. האוכל שהחלה להביא לה אמה הספיק לשניים.

יום אחד אבו ח'ליל הביא לאבי הבת זוג סוסים – אחד סוס משא ואחד –אציל. אך השניים מסוג אחד וצבע אחד ואורך אחד – אין אחד עולה על השני לא בגובה ולא בגודל.

אמר לו: "אני רוצה שתזהה לי את האציל ואת סוס המשא. אם תזהה אותם תזכה בשניים ואתן לך גמול כספי כך וכך. אם לא תזהה אותם, תחזיר אותם ותשלם מס כך וכך."

בא אל האמיר אשר אצלו הילד הנידון הזה.

הרכיב עליהם פרשים, הלכו למגרש המרוצים – הגיעו ראש אל ראש – סוס המשא לא זוהה מהאציל. התקדמות אחת, צבע אחד וגודל אחד.

כעס והלך לבתו לארמון.

אמרה לו: "מה לך, אבי?" אני רואה שאתה לא מרוצה."

אמר לה: "שתקי, בתי. מלך פלוני הביא לי זוג סוסים – צבע אחד וגובה אחד וכך וכך, כדי שנזהה מי סוס המשא ומי האציל, ואנחנו לא מזהים – המומחים אינם מזהים והפרשים אינם מזהים. במרוץ – מהירות שווה. אחד לא מצליח יותר מהשני!"

על כל פנים הלכה אל הנער, אמרה לו: "הבעיה כך וכך."

אמר לה: "אני אפתור אותה."

הלכה לאביה, אמרה לו: "העלם ממני לעשרים וארבע שעות. אני אשיב לך תשובה!"

נעלם ממנה.

אמר לה [הנער]: "הלינו כל סוס במקום [נפרד] והניחו להם לרעוב. סוס המשא – ירחק מכם השומעים, [כאשר המספר מזכיר משהו מאוס או מגונה הוא אומר לשומעיו: "ירחק מכם השומעים" כשם שהמספר העברי משתמש בביטוי "לא עליכם"] יתחיל לאכול את צואתו. האציל ימשיך לעמוד, לא יאכל את צואתו, לא יריח אותה, על רגל אחת ימשיך לעמוד האציל. ההוא [סוס המשא], יתחיל להלך ולאכול את צואתו."

ואומנם, כאשר קשרו אותם זה היה נכון: סוס המשא – מלא יותר משובע, אוכל את צואתו, והאציל, עומד על רגל אחת, דק גו.

זיהה אותו. נתן לו [סימנים] וזכה בהם.

הביא לו גם זוג אבני חן. אמר לו: "אם הכסף שלך יהיה שקול לאבן זו אתן לך את בתי, שמש!" – בתו שמה שמש, והבת של זה שאצלו הילד – ירח. "אתן לך את בתי ואשלם לך מס כספי כל חיי, כלומר אהיה תחת חסותך. ואם לא תפתור זאת, תיתן לי את ירח ואתה תהיה תחת חסותי כל הזמן, כלומר, בן חסותי, תשלם מס כספי."

אמר: "יחרב ביתו – רחוק ממני – כמה הוא טיפש! אבן חן זו, כל כספי וכספי הממשלה לא יהיו שקולים לה? הביאו לנו חופן זהב."

שמו אותו במאזניים. נשארו [אבני החן] דבוקות למאזניים והזהב התרומם. כל מי שיש לו כסף וכל מי שאצל משפחתו כסף – הביאו, זהב טהור, לא מטבע, רק זהב. לבסוף כאשר התבלבל – לא נשאר אצל משפחתו – לא זהב לנשים ולא זהב אצלה – זה אשר שמו במקביל לאבני החן, אין בו תועלת.

היה כעיוור [מגשש באפלה]. הלך ואמר לבתו.

אמרה לו: "העלם ממני לעשרים וארבע שעות."

הלכה אל הנער. הנער אצלה מוחבא בארון. כאשר בא אביה, מחביאה אותו. אמרה לו: "בוא, הבעיה כך וכך."

אמר לה: "התנאי [הוא ש]ברצוני את השמש והירח."

אמרה: "כיצד יסכים לדברינו אלה?"

אמר לה: "אמרי לאביך: 'יש אצלך אסיר שאתה טפלת עליו אשמת שווא ואסרת אותו מתאריך זה. פתח עליו ובקר אותו [פקוד אותו]. אם הוא חי – יפתור אותה, ואם הוא מת – פירושו שתישאר כל הזמן תחת חסות המלך הפלוני!', ואני, כאשר אפגוש אותו נערוך אני והוא חוזה. אם יסכים, ייתן לי את השמש והירח, ואני אפתור אותה. אם לא אפתור אותה, יסיר את ראשי!"

אמרה לו: "הגיוני."

אמר לה: "הכיני לי מִדּ [מִדּ = מידת יובש] שעורה כדי שתרתיחי אותו ואתרחץ בו כדי שגופי יהיה צהוב, כלומר, יחלה."

סופו של דבר טוב טוב! [המספר פונה אל שומעיו ומרגיע אותם: אל תדאגו!]

כאשר בא אביה, אמרה לו: "ראיתי חלום שבו [יש] אצלך נער בבית הסוהר והוא אשר יפתור אותה אם עדין הוא בחיים."

ההוא שַׁכְחו. הכה כף על כף והחל הולך. קרא לסוהר ואמר לו: "הנער אשר אסרת אותו – להן הולכת אותו?"

אמר לו: "שמתי אותו במקום פלוני."

אמר לו: "אתה מאכיל ומשקה אותו?"

אמר לו: "אני, באלוהים, שכחתי אותו. מה אתה רוצה – מרוב זמן!"

הלכו, מצאוהו במצב של גסיסה – התרחץ במי השעורה ועשה עצמו מת. הביאו רופאים והחלו להאכילו וכגון זה. אחרי כמה ימים הבריא, שכן, כמובן, לא היה לו דבר.

לבסוף ערכו חוזה, הוא אתו. אמר לו: "תן לי חוזה בכתב וחתום עליו כדי שאפתור אותה."

אמר לו: "מה אתה רוצה? אני מוכן לתת לך."

אמר לו: "אני רוצה את השמש והירח. יותר מזאת אינני רוצה ממך, ואני בן פלוני ממקום ֹפלוני."

חתם ונתן לו.

"תנו לי את אבני החן ותנו לי את המאזניים ותנו לי כמה חתיכות זהב."

אמרו: "אה, מה זה?" הוזירים [אמרו:] "מה זה, זה רוצה לפתור אותה?"

כאשר הביאו את המאזניים והזהב, שמו את האבן בצד [אחד] ושמו כמה חתיכות זהב בצד [השני] והביאו קצת עפר, אדמה. ושם אותה על אבן החן. השתוו [אבני החן והזהב].

אמר לו: "[אבני החן הן כמו] העין של בן אדם – זו מוקבלת לעין בן האדם, ועין בן האדם איננה שבעה אלא מהאדמה!"

קם, הצטרף לשמש ולירח, התחתן אתן וחזר לאביו.