מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם מסין

סיפורי רוחות סיניים

     מרטין בובר ההוגה היהודי המפורסם, ידוע ברבים בעיקר בזכות עיסוקו בחסידות ("אור הגנוז") ובתורתו הפילוסופית. לא רבים יודעים שבנעוריו הרבה לעסוק גם בחכמת בני יפת והיה אחד מן הראשונים שפרסם תרגומים של משלים, סיפורים וקטעים פילוסופיים סיניים. שנים מספריו שראו אור בגרמנית בתחילת המאה, בשנים 1910 ו-1911, אוחדו יחדיו בתרגום האנגלי שיצא בשנת 1991:

Martin Buber, Chinese Tales, Humanities Press International, New Jersey and London.

     חלקו השני של הספר, הקרוי 'סיפורי רוחות ואהבה סיניים', מכיל ששה עשר סיפורים שתורגמו על ידו מן הספר 'לְיַאוֹ גַ'יי", קובץ סיפורים שהושלם קרוב לשנת 1680 על ידי סופר סיני בשם פו סונגלינג, שנקרא בפי ידידיו ליו שנג – 'האחרון לבני האלמוות'.

     בהקדמתו לספר עומד בובר על המיוחד שבעולם הרוחות הסיני שאינו ניצב כממלכה לעצמה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן הקיום הרגיל ומדי פעם מתערב בו ומשפיע עליו. כאן אני מביא תרגום שלי לשניים מסיפורי הקובץ.

    

מוסיקה

     וֶון שׁוֹצ'וֹן, מלומד צעיר ממשפחה מכובדת בפרובינצית קִינְג היה מכור למוסיקה. הכלי החביב עליו היה הקִין (כלי מיתרים מחומש עשוי עץ. חלקו המעוגל מייצג את השמיים וחלקו השטוח את האדמה). הוא לא זז בלעדיו וגם בצאתו למסעות נטל אותו עמו.

     באחד ממסעותיו מצא עצמו לפני שעריו של מקדש עתיק. הוא קשר את סוסו ונכנס למקדש לפוש קמעא. בתוך המקדש נקרה על דרכו כהן אפור שער בלבוש פשוט, יושב ברגליים משוכלות, שקוע בתפילה והגות. מטלטליו המועטים היו מונחים ליד הקיר וסמוך להם היה תלוי קִין מכוסה במעטה בד צבעוני.

     בהרגישו את תאוות המוסיקה המתעוררת בו, שאל אותו וון "האם אתה יודע לנגן בו?"

     "לא כל כך טוב." השיב הכהן, "הייתי מאוד רוצה ללמוד ממישהו השולט בכלי." ותוך כדי דיבור נטל את הקין ומסר אותו לאורח.

     וון יכול היה לומר במבט ראשון על פי הדרך שהכלי נבנה, שלפניו כלי נגינה בעל איכות ושלמות נדירים. הוא צבט במיתרים. לצלילים היה טוהר נפלא. הוא ניגן מנגינה קצרה, והכהן חייך בלי התלהבות יתרה. וון ניגן בצורה הטובה ביותר שהיה מסוגל לה.

     "נחמד מאוד," אמר הכהן משועשע, "אבל לא מספיק טוב ללמד אותי."

     וון חשב שזו הייתה תגובה יהירה למדי וביקש מן הכהן לנגן אף הוא. זה האחרון הניח את הקין על ברכיו וכיוון אותו בזהירות. כאשר בקעו הצלילים, נדמה היה לוון כאילו משב רוח עדין חלף באוויר נושא עמו מאה ציפורי שיר שונות, עד שכל עץ בחצר היה מכוסה בהן וכולן זימרו. רווה עונג, ביקש וון מן הכהן ללמד אותו לנגן כמותו. שלוש פעמים ניגן הכהן את אותו הקטע ובכל פעם ספג אותו וון בקשב רב כשהוא מאזין באוזניים כרויות, ואז ביקש ממנו הכהן לנסות בעצמו. וון עשה זאת.

     "עם מה שאתה יודע עכשיו", אמר הכהן, "אין לך כבר בוודאי מתחרים בעולם."

     וון המשיך להתאמן והפך לראש וראשון באומנות הנגינה על קין. ערב אחד בשובו ממסע, בעת שהיה מרוחק לא יותר מחמש ליגות מביתו, עיכבה אותו סערת ברקים. שיחק לו מזלו והוא עבר אותה שעה בכפר קטן. בלי לחשוב פעמיים נכנס לבית הראשון שנקרה על דרכו. בפרוזדור לא היה איש, אך שנייה אחר כך נכנסה נערה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, בעלת יופי אלוהי. היא נרתעה למראהו ונסה בחיפזון מן החדר. וון לא היה עדין מאורס, כיוון שכך הסעירו הרהורי אהבה את דמיונו. בינתיים נכנסה לחדר אשה מבוגרת ודרשה לדעת מי הוא. הוא סיפר לה ושאל אם יוכל לשהות בבית עד חלוף הסערה.

     "כן" השיבה, "אתה יכול, אבל אין ברשותי מיטה מיותרת. אם תסתפק במזרון חציר אשמח מאוד לפרוש אותו עבורך."

     היא הביאה לו נר ובמבט ידידותי ערכה את משכבו. וון שאל אותה לשמה. היא אמרה לו ששמה שַׁאוֹ. וון המשיך ושאל אותה מי היא הנערה.

     "זוהי פַּנְגְ-יָנְג, בתי החורגת."

     "בהנחה שאינך חושבת אותי לאדם חסר ערך", אמר וון, "הייתי שמח מאוד אם היינו מתאחדים יחדיו, היא ואני. מה את חושבת?"

     אותות מבוכה ניכרו על פניה של האשה כשהשיבה לו: "לא אוכל להסכים לכך."

     הוא שאל אותה מדוע לא. התשובה היחידה שהצליח למלט מפיה הייתה שהיא אינה יכולה לספר לו.

     מאוכזב, וויתר וון על מאמצי החיזור שלו. לאחר שהלכה הבחין וון כי המזרון כה לח עד שבלתי אפשרי היה לישון עליו. במקום זה התיישב וניגן בקין שלו כדי להעביר את השעות השקטות של הלילה. מיד כשחדל הגשם עזב וון את הבית.

     בעיר מושבו של וון חי יועץ מדיני לשעבר בשם גּוּ שהיה חובב אומנות נלהב. פעם אחת, כאשר ביקר בביתו, הפציר בו גו לנגן לפניו. אף שנשות המשפחה האזינו לנגינתו מאחורי פרגוד, לכד מבטו של וון את דמותה של נערה מקסימה בעלת יופי נדיר. הייתה זו ליאנ-גונג, בתו של גו ששיריה זכו להערצה בקרב חוגים רבים. וון גילה כי הוא מאוד נמשך אליה. כאשר שב לביתו סיפר על כך לאמו. היא שלחה שדכן אל גו, אך זה האחרון לא החשיב את וון למספיק אציל ועל כן דחה את ההצעה.

     מיום ששמעה ליאנ-גונג את וון מנגן, היה לבה שייך לו והיא המשיכה לקוות שיזדמן לה לשמוע בעתיד הקרוב את נגינתו הנפלאה, אך מיום שבקשתו הושבה ריקם לא שב וון לבקר בביתו של גו.

     באחד הימים יצאה ליאנ-גונג לשוח בגנה. מבטה נתקל בפיסת נייר המונחת על גבי האדמה והיא הרימה אותה. על גבי הנייר היה רשום שיר שכותרתו "קינה למבשרי האביב". וכך נאמר בשיר:

          "אחז בי דיכאון קודר, הגיגים, הו הגיגי -

           הרהורים של אהבה הם, לבבי יסעירו;

           שושנים שיכורות ובדי ערבות מבכים את האביב,

           את תחושותי חשים הם, כואבים את כאבי.

           כאב ישן נמסך לתוך כאב חדש,

           כנועים השניים בי עולים כמו עשב צץ אחר קציר.

           מעיקים עלי שמים בחשרת עבים כבדה,

           לילות יורדים, בקרים עולים, ואנוכי כאן לבדי,

           כמו נצרים קלועים - רגע מתרפים, משנהו נמתחים,

           להשליכם ניסיתי מעלי לשווא.

           בהקיץ אחלום ואין תנומה לעפעפי,

           שמיכתי, כמו חלומי תרעד.

           טיפות הזמן בטפטופן את נשמתי ירעידו,

           על לילות, לילות בדידות, הם לי ישיחו.

           כל טיפה חמישה לילות שימורים תכיל היא;

           חמישה לילות, חמש שנים - כך אל מותי אדהר.

 

     ליאנ-גונג קראה את החרוזים שוב ושוב ומצאה אותם נוגעים מאוד ללב. היא העתיקה אותם והניחה את העותק על שולחנה. כאשר שבה לחדרה רגע אחר כך, נעלם הדף ואיננו. היא הניחה שהרוח העיפה אותו. לאמיתו של דבר מה שקרה הוא שאביה עבר בחדר והבחין בשיר. הוא נחפז להסיק ממה שקרא כי ליאנ-גונג חיברה את השיר וברוב רוגזו על קלות דעתה העלה את הדף באש בלי ידיעתה.

     לאחר המקרה הזה גמר גו בדעתו להשיא אותה מיד לאיש. במקרה ארע שבאותו זמן היה בנו של ליו, שר האוצר, מחזר אחרי ליאנג-גונג. גו הזמין אותו לביקור. בגדיו המרשימים וגזרתו הנאה מצאו חן מאוד בעיני גו, אך לאחר שקם ליו הצעיר ממקום מושבו ופנה ללכת, נמצאה מתחת לכיסאו נעל של אשה. גו ראה בכך אות להוללותו של האיש הצעיר. הוא קרא לשדכן והראה לו את הראיה המרשיעה. ליו הצעיר הכחיש כל קשר לנעל, אבל גו לא אבה לשמוע וביטל את ההתקשרות.

     לגו היו בגנו חרציות ירוקות שעליהן הייתה גאוותו. הוא שמר עליהן בקנאות ולא נתן לאיש ולו גם ניצן אחד. ליאנג-גונג טיפלה בהן בקפידה. יום אחד למרבה הפלא, שינו פתאום חרציות אחדות בגנו של וון את צבען לירוק. חבריו שמעו על כך ובאו לחזות בפלא. וון חיבב אותן מאוד. בוקר אחד כאשר בא להתבונן בהן בעין מעריצה, מצא מונחת על הערוגה פיסת נייר ועליה רשום השיר "קינה למבשרי האביב". אף שקרא את השיר פעמים אחדות, לא היה לו כל מושג מאין יכול היה להגיע לגנו, אך מכיוון שהבחין כי המילה צ'ון, כלומר אביב, דומה לשם משפחתו, תהה עליו לא מעט. הוא התיישב על יד שולחנו ורשם בשוליו כמה הערות מבדחות. באותו זמן הגיע לאוזנו של גו השמועה על החרציות של וון ששינו צבען לירוק. הוא היה כה מופתע עד שבא לבקרו כדי לחזות בפלא במו עיניו. כאשר ראה את השיר מונח על השולחן, הרים אותו והתחיל לקוראו. בוש על הערותיו ההיתוליות, חטף ממנו וון את הנייר וקימטו. גו קרא רק את התחלת השיר, אך מספיק כדי לזהות אותו כשיר שמצא בחדרה של בתו. מיד התעוררו בו חשדות כבדים שהחרציות הירוקות הן מתנה שנתנה ליאנג-גונג לוון.

      כאשר שב לביתו סיפר הכל לאשתו ודרש ממנה לחקור את בתם. ליאנג-גונג התייפחה מרה ואמרה שהיא מבקשת נפשה למות. מה שסיפרה אשתו לא היה בדיוק מה שגו קיווה לשמוע, אך הוא נואש מן האפשרות שיגיע אי פעם לשורש הדבר

 

לשורש הדבר. יתרה מזו, האם חששה כי הסיפור יתפרסם ברבים והם החליטו להניח לליאנג-גונג להינשא לוון. גו שלח להודיע לוון את הבשורה, וזה האחרון קיבל אותה בשמחה שלא ניתן להביעה במלים.

     באותו ערב הזמין וון את ידידיו. הם התבוננו בהתפעלות בחרציות. אחר כך הקטיר וון קטורת וניגן בקין שלו. הם חגגו עד שעה מאוחרת ואז עלה וון על משכבו. באמצע הלילה שמע אחד ממשרתיו את הקין מנגן. תחילה סבור היה שמשרת אחר חומד לו לצון, אך עד מהרה גילה ששום יצור אנוש לא היה מעורב בדבר. הוא מיהר להודיע לאדוניו. וון נכנס לחדר על ראשי אצבעותיו. קולות הנגינה ההססניים נמשכו, כאילו ניסה מישהו לחקות את אופן נגינתו של וון, אך לא היה מסוגל לכך. וון מיהר להביא אור, אך איש לא היה בחדר. וון נטל את הקין עמו לחדרו ובאותו לילה נותר הכלי שקט. הוא ניחש שמדובר בשועל שרוצה ללמוד ממנו כיצד לנגן. כיוון שכך ניגן וון כל ערב שיר כלשהו ואז הניח את הכלי לרשות התלמיד הבלתי נראה. הוא נהג כמורה לכל דבר. לילה אחר לילה האזין לנגינה. לאחר ששה או שבעה לילות רכש הנגן הבלתי נראה שליטה מסוימת בכלי ושוב לא היה זה בלתי נעים להאזין לו.

     כאשר התמקם וון בביתו החדש עם ליאנג-גונג רעייתו, סיפר לה על אודות השיר. שניהם הבינו אז איך התממשו צפיותיהם, אך לא יכלו להבין מה מסתתר מאחורי כל זאת.

     ליאנג גונג חשבה את סיפור הקין המנוגן ביד בלתי נראית למאוד לא רגיל. אחרי שהאזינה לנגינה אמרה:

     "אינני חושבת שמדובר בשועל. הקטע המנוגן הוא עצוב ומשרה אווירה של רוחות."

     וון לא השתכנע. בבית הוריה שמרה ליאנג-גונג ראי עתיק שבעזרתו יכול אדם לחזות בדמותן של רוחות בלתי נראות. למחרת היום היא הביאה אותו, חיכתה לרגע שהנגינה תתחיל, ואז לקחה את הראי לידה ובאחזה בידה השניה במנורה, פסעה אל תוך החדר אפוף התעלומה. היא הבחינה בראי בדמותה של נערה שזחלה נבוכה אל פינת החדר. שם לא יכלה עוד להחביא את עצמה. וון הסתכל בה מקרוב וזיהה בה את פנג-יואנג ממשפחת שאו. מופתע מאוד החל לחקור אותה.

     "שיחקתי את תפקיד השדכן ביניכם." אמרה לו כשהיא מתייפחת, "מה עוד אתה רוצה ממני?"

     וון ואשתו מיהרו לכסות את הראי בבגד וכך הרגיעו את הנערה, ואז סיפרה להם הנערה את סיפורה: "הייתי בתו של שופט ומתתי לפני מאה שנה. בעודי בחיים הדבר היקר ביותר ללבי היה נגינה על קין ועל ציטר. התאמנתי בנגינה על ציטר, אבל את אומנות השליטה בקין לא הצלחתי לרכוש. על כך הצטערתי תמיד צער רב בהיותי בעולם התחתון. כאשר שמעתי אותך מנגן חשתי בלבי תשוקה עזה אליך, אך מכיוון שאני משהו אחר לא יכולתי להיות שלך. זו הסיבה שרקמתי בסתר את פרשת אהבתך לליאנג-גונג מתוך כוונה להרעיף עליך אושר. הנעל של האשה והשיר היו מעשי ידי. גמול כזה למורה - איש לא יתייחס אליו כאל דבר שפל."

     וון ורעייתו חשו כלפיה הכרת תודה גדולה וקדו לה קידה עמוקה.

     בפנותה עתה אל וון אמרה פנג-ניאנג: "עד עתה רכשתי רק מחצית מאומנותך. חסר לי עדין עומקה המלא. אני מבקשת ממך לנגן למעני פעם נוספת.

     וון נענה לה וניגן באופן מושלם. פנג-ניאנג הייתה מאוד מרוצה ואמרה: "עכשיו קלטתי זאת." היא קמה על רגליה והתכוונה ללכת, אבל ליאנג-גונג שניגנה היטב על ציטר ושמעה מפיה שגם היא שולטת בכלי, הפצירה בה לנגן, והיא אכן עשתה זאת. טכניקת הנגינה שלה והצלילים שהפיקה, לא היה דבר שישווה להם עלי אדמות. נגינתה כה הרעידה את נימי נפשה של ליאנג-גונג עד שביקשה ממנה לחלוק עמה אחדות מנעימותיה. פנג-ניאנג רשמה עבורה שמונה עשרה מהן ואז קמה על רגליה ללכת. וון וליאנג-גונג השתדלו מאוד לשכנע אותה להישאר, אך היא השיבה מלאת צער: "אתם נועדתם איש לרעותו, בעוד שגורלי שלי לא שפר עלי. אין לי מזל. מכל מקום אם ההשגחה העליונה תסתכל עלינו בעין טובה עוד נשוב ונתראה פעם."

     היא הושיטה לוון מגילה ואמרה לו: "הרי לכם תמונתי. אם אינכם רוצים לשכוח את חלקי כשדכנית, תלו אותה בחדר השינה שלכם. בזמן שמחה הקטירו לפניה מעט קטורת ונגנו לי שיר. על כך אהיה אסירת תודה." והיא נעלמה.  

 

הנערה שבכותל

     מֶנְג לוֹנְגְטַן, תושב זְ'יַנְגְשִׁי, חי בבירת הפרובינציה בביתו של רב אומן בשם ז'ּו. באחד הימים, כאשר שוטטו השניים להנאתם, הובילו אותם רגליהם במקרה למקדש שלא היה מרשים בפנימיותו ושלא היו בו תאים מתאימים למדיטציה. איש לא היה שם מלבד כהן זקן לבוש בגדים בלויים. כאשר נפל מבטו של הכהן על המבקרים, יישר את לבושו וקם לקדם את פניהם. הוא סייר עמם במקדש והראה להם את הפסלים של בני האלמוות.

     הקירות משני הצדדים היו מכוסים בציורים נחמדים וראליסטיים של אנשים וחיות. על הקיר המזרחי צוירה קבוצה של פיות וביניהן ניצבה נערה שתלתליה הפזורים שטרם נאגדו לתסרוקת של אשה בוגרת, העידו עליה שהיא עדיין רווקה. היא הייתה עסוקה בליקוט פרחים. שפתי הדובדבנים שלה דומה היה שנעו והלחלוחית בעיניה הבריקה בחיות.

     ז'וּ התבונן בה זמן רב במבט בוחן, בלתי מסוגל להסיר מבטו ממנה, עד שהכל סביבו, להוציא התמונה, נעלם ואיננו. לפתע מצא את עצמו צף באוויר כאילו הוא רוכב על ענן, וכך קרה שעבר דרך הקיר אל מקום שביתנים ואוהלים שונים מאלה של בני תמותה היו סדורים בו בשורות. כהן זקן מוקף בעדת מאזינים צפופה דרש שם את חוקי בודהא. ז'וּ הצטרף להמון. לאחר זמן מה נעשה מודע לכך  שמישהו מושך בעדינות בשרוול כותנתו. בהסבו את מבטו ראה את הנערה מן הציור מתרחקת ממנו כשהיא צוחקת. ז'וּ לא היסס לרגע וצעד בעקבותיה. הם התקדמו לאורך מעקה והגיעו לדירה קטנה. ז'וּ נעצר ולא העז להיכנס פנימה, אך הנערה הציצה לאחוריה ונפנפה בצרור הפרחים שבידה ברומזה לו להמשיך. הוא ניכנס ומצא עצמו לבד בחברתה. הוא מיהר לחבקה, והיא לא גילתה כל התנגדות למעשהו.

     ימים אחדים חיו שם השנים יחדיו עד שמלוותיה של הנערה חשדו שמשהו לא כשורה וגילו את ז'וּ במקום מחבואו. הן צחקו וקינטרו אותה: "חמודה, עכשיו שאת עומדת להפוך בקרוב לאם, איך זה שאת מסדרת עדיין את שערך כמו עלמה לא נשואה?"

     הן הביאו לה את הסיכות והקישוטים המתאימים ודחקו בה לקשור את שערה, דבר שגרם לה להסמיק. אך היא לא אמרה דבר. ואז אמרה אחת מהן: "אחיות, בואו ונצא מכאן, אחרת נביך אותם מאוד." בעודן מצחקקות יצאו משם ועזבו אותם לנפשם.

     ז'וּ החליט שהדרך החדשה שקשרה את שערה עשתה אותה ליפה עוד יותר. השיער והסיכות המעטרות אותו הלמו את פניה בצורה מושלמת. הוא נטל אותה אל בין זרועותיו, חיבק אותה ושאף לתוכו את ניחוחה המתוק.

     בעוד הם שוהים יחדיו בסמיכות אינטימית ואושרם מקיף אותם כמו נצח, נשמעה לפתע המולה כשל מצעד מגפיים מסומרים מלווה בצלצול שלשלאות ומילות גנאי. מפוחדת קפצה האשה הצעירה על רגליה, ושניהם, היא וז'וּ, הציצו החוצה. מבטם נתקל בכרוז לבוש שריון מוזהב, פניו שחורים כלילה, נושא פטיש בשתי ידיו ומוקף על ידי כל הנערות. הם שמעו אותו מכריז: "האם כולכן כאן?"

     "כולנו כאן." השיבו לו.

     "אם אתן מחביאות כאן בן אנוש, אמרו לי מיד, ולא - תצטערו על כך עד סוף ימיכן!"

     הן חזרו והשיבו לו שאין שם איש. הכרוז השים עצמו כאילו בכוונתו לערוך חיפוש. הנערה ניצבה נטועה במקומה, חיוורת כאפר. בקול חרד אמרה לז'וּ להסתתר מתחת למיטה, בעוד שהיא עצמה נעלמה מבעד לדלת גנובה נמוכה. ז'וּ נהג כפי שהורתה לו ובקושי העז לנשום. לאחר זמן מה שמע הלמות מגפיים הנכנסים אל החדר ושבים ויוצאים ממנו. הקולות נחלשו יותר ויותר. דבר זה הרגיע אותו מעט, ועם זאת עדין קלטה אוזנו את המולת היצורים הצועדים בחוץ הלוך ושוב. לאחר ששהה זמן רב במקום מחבואו הצר החלו אוזניו לצלצל כאילו היו צרצרים בראשו, בעוד שעיניו צרבו כמו אש. בקושי עלה בידו לשאת זאת. אף על פי כן נשאר במקומו וחיכה לשובה של הנערה מבלי לתת דעתו לסיבה או למטרה של מצבו הקשה.

     בינתיים הבחין מֶנְג לוֹנְגְטַן בהעדרו של ידידו. מיד עלה בדעתו שבוודאי ארע לו דבר מה, והוא שאל את הכהן היכן הוא.

     "הוא הלך לשמוע את הדרשה על אודות החוק." השיב לו הלה.

     "היכן?" שאל מֶנְג.

     "הו, לא רחוק מכאן."

     הכהן הזקן הקיש על הקיר וקרא: "חבר ז'וּ, מדוע זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

     באותו רגע הופיעה דמותו של ז'וּ על הקיר כשאוזנו כרויה כמי שמאזין לקריאה.

     "הכהן המשיך: "חברך מחכה לך!"

     ז'וּ הזדרז לרדת מן הקיר וניצב לפניהם כאילו נדקר על ידי כלי חד, עיניו בורקות ורגליו רועדות. מֶנְג נרתע לאחוריו, אך שאל אותו בשקט מה קרה. מה שארע היה זה: בעוד הוא שוכב תחת המטה שמע ז'וּ רעש חזק ומיהר החוצה לראות מה קרה.

     עתה הבחינו הכל כי לנערה הצעירה שבתמונה הייתה עכשיו תסרוקת של אשה נשואה. ז'וּ היה המום. הוא שאל את הכהן מה פירוש כל זאת. זה האחרון השיב לו:

      "פנים מקבלות את הבעתן מאלה המתבוננים בהן. איזה הסבר אחר אוכל לתת לך?"

     תשובה זו לא כל כך סיפקה את ז'וּ, וגם ידידו הדואג לא הבין דבר. הם ירדו במדרגות המקדש והלכו לדרכם.