מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם מסין

אריג צ'ואנג

     מחוז צ'ואנג שבסין ידוע באריגי רקמת הברוקד של תושביו והשם 'אריג צ'ואנג' הפך שם נרדף לאריג ברוקד מעולה. באחד העמקים הנסתרים שבלב הרי צ'ואנג, חיה טנפו אחת - אשה אלמנה, שחיה בבית קטן עם שלושת בניה: לם לטואי ולג'ה בן הזקונים. האשה הזו ניחנה במתת אלוה, אצבעות זריזות ולב רגיש, ואריגיה נודעו בכל הארץ. הצמחים ובעלי החיים שרקמה, ציורי הפרחים והציפורים שעיטרה בהם את האריג, היו מלאי חיים יותר מכל מה שאתם יכולים להעלות על דעתכם. אין פלא אם כך שהיו, כמו שאומרים, "הרבה קופצים על הסחורה" והאריגים שלה נמכרו במחירים גבוהים. למעשה, המשפחה כולה התפרנסה ברווחה מעבודתה של האם.

     יום אחד כשיצאה למכור כמה אריגים ולקנות קצת אורז בעיר הגדולה, הזדמנה במקרה לחנות תמונות. בין התמונות הייתה תמונה צבעונית יפיפייה ומלאת חיים שמשכה אותה בחבלי קסם. זו הייתה תמונה של ארץ מופלאה עם שדות ובתים, הרים וכרי מרעה. בחלק הקדמי של התמונה היה כפר קטן עם בתים נהדרים עטורים בצמחים ומטפסים. נהר נוצץ שזרם בין בתי הכפר סיפק מים לבריכה זכה מוקפת עצים ודשא שמימיה התנוצצו בשלל גוונים. בכרי הדשא שמאחורי הכפר רעו עדרי צאן ובקר. ברווזים הידסו בגאווה מלכותית לצד תרנגולות שמנמנות מלאות חן. הלאה יותר נראו מטעים עמוסי פרי וכרמים ירוקים ובאופק נשקפו הרים כחולים עטורי ערפל. הטנפו לטשה עיניים ולא יכלה להתיק מבטה מן התמונה. עצם ההתבוננות הציפה אותה בהרגשת אושר. התמונה ביטאה את כל מה שחשה והרגישה כאידיאל שלה עלי אדמות. היא התאהבה בתמונה ובסופו של דבר לא התאפקה ורכשה אותה מבעל החנות למרות מחירה הגבוה. ההוצאה הבלתי מתוכננת הזו אילצה אותה כמובן לקנות כמות קטנה הרבה יותר של אורז, אבל לטנפו לא היה אכפת.

     במהלך הדרך הארוכה לכפר, בכל פעם שהייתה נעצרת לנוח ופורקת את משאה מעל כתפיה, הייתה מוציאה את התמונה מעטיפתה ומסתכלת בה וחשה שוב את אותה תחושת אושר. כשהגיעה בסוף היום לכפר הראתה את התמונה לבני משפחתה וגם הם התפעלו ממנה מאוד.

     עברו כמה ימים. האם הייתה מסתכלת בתמונה בכל שעת כושר.

     "תגיד, לם" אמרה יום אחד לבן הבכור שלה, "אתה לא חושב שזה היה יכול להיות דבר נפלא אם יכולנו לחיות בארץ כזאת?"

     "נו באמת, אמא, את סתם חולמת בהקיץ!" והוא פטר אותה בתנועת יד.

     אבל הטנפו לא הפסיקה לחלום. "לטואי, כמה הייתי נותנת כדי לחיות בארץ פלאים כזאת."

     לטואי צחק: "חלומות כאלה, אמא, אולי יתגשמו בעולם הבא."

     היחיד שבאמת האזין לה בכובד ראש היה לג'ה. "אם לא אגשים את החלום שלי ואחיה בארץ כזו, פשוט אמות מרוב אכזבה." אמרה לו.

     לג'ה שתק. הוא הגה שעה ארוכה בדברים ובסופו של דבר ענה לה ברוך: "מדוע שלא תרקמי את התמונה הזו על גבי אריג? תוכלי להסתכל  עליה תוך כדי עבודה ולהרגיש כאילו את חיה בתוכה."

     האם חשבה על מה שאמר לה וחיוך עלה על שפתיה. "אתה צודק. באמת אארוג את התמונה!"

     למחרת היום קנתה חוטי משי בשלל צבעים, הציבה את הנול  והתחילה בעבודה. היא ארגה בהתמדה יום אחר יום וחודש אחר חודש והזניחה את כל האריגים האחרים. לם ולטואי היו מאוד לא מרוצים. למען האמת, הם אפילו ניסו להניא אותה מהחלטתה ולהרחיק אותה מהנול.

     "אמא, את אורגת כל היום כולו, אבל כבר חודשים שלמים שלא מכרת אפילו פיסת אריג אחת ואנחנו חיים ממכירת עצים שחטבנו ביער. זו עבודה קשה ומעייפת ואין לנו כוח יותר!"

     לג'ה היה היחידי שיצא להגנתה.

      "תשמעו," אמר להם, "אני לוקח על עצמי את כל עבודת החטיבה בתנאי שתעזבו אותה לנפשה. אינכם רואים: אם היא לא תארוג את התמונה היא פשוט תמות מרוב אכזבה."

     "בסדר, אם זה מה שאתה רוצה!"

     ומאותו יום והלאה התפרנסה כל המשפחה ממכירת העצים שחטב לג'ה. קל זה לא היה. הוא נאלץ לעבוד עבודת פרך כדי לספק את הכמות הדרושה, אבל האם המשיכה לארוג. היא ארגה יום ולילה וכמעט שלא ישנה. כדי להרוויח זמן האירה את החדר במשך הלילה באבוקות עשויות מעץ אורן. האבוקות העלו עשן רב וגרמו לעיניה לדמוע, אך היא המשיכה בעבודה. הדמעות נטפו על האריג והיא רקמה אותן לנהרות בהירים ולבריכות דגים קטנות. חלפו שנתיים. מרוב מאמץ האדימו עיניה והתנפחו. לא דמעות נשרו עכשיו מעיניה כי אם נטפי דם והיא רקמה אותם לשמש לוהטת ולפרחי אודם.

     היא ארגה וארגה ובתום השנה השלישית נשלמה המלאכה. ואיזו מלאכה! מעולם לא נראתה בצ'ואנג מלאכת מחשבת דומה לאותה פיסת אריג רקומה.

     האם יישרה את גווה הכפוף ומחתה את עיניה המוצפות בדם. שפתיה נפשקו בחיוך והחיוך הפך לצחוק מלא שמחה. כל בני הבית התאספו להביט באריג שהוצג בחוץ ונחשף בפעם הראשונה לאור השמש.

     ואז לפתע נשבה רוח מערבית עזה, אחזה באריג ונשאה אותו אל מרחבי הרקיע. הלאה הלאה נישא האריג כמו עפיפון ענקי אל ההרים שבמזרח. הטנפו רדפה אחריו בניסיון נואש לתופסו כשהיא מניפה את זרועותיה וצועקת בקול, אך האריג נסחף ברוח העזה ונעלם בפאתי מזרח. האם המיואשת נפלה מתעלפת סמוך לפתח הבית ושלושת הבנים נשאוה פנימה והניחוה על משכבה. הם נתנו לה ללגום מעט מרק זנגביל ולאחר זמן מה היא שבה אט אט לאיתנה.

     "לם בני הבכור, צא לדרך מזרחה והשב לי את האריג שלי. בלעדיו לא אוכל להמשיך ולחיות!" אלה היו המלים הראשונות שדובבו שפתיה כאשר שבה לאיתנה.

     לם נד בראשו. הוא נעל את סנדלי הקש שלו ויצא לדרך. חודש תמים עשה דרכו מזרחה עד בואו אל מעבר הרים נישא. שם ניצבה בקתת אבן וסמוך לה, בצדה הימני עמד סוס עשוי אבן אף הוא. פיו של הסוס היה פעור, כאילו ביקש לנגוס בשיח פטל עמוס פרי אדמדם שניצב מולו. לפני הבית ישבה אשה זקנה כסופת שער.

     "לאן פניך מועדות, בני?"

     "אני מחפש פיסת אריג צ'ואנג רקום שהרוח נשאה והסיעה אותו מזרחה. אמא ארגה אותו במשך שלוש שנים והיא מדוכאת מאוד בגלל האבדה."

     "הפיות מהר השמש הן שגזלו ממנה את האריג שלה" אמרה לו הזקנה, "הוא כה יפה עד שברצונן להעתיק ממנו דוגמאות אל אריגיהן שלהן. אבל הדרך לשם קשה ומסוכנת: ראשית עליך לעקור שתים משיניך ולשים אותן בפיו של סוס האבן. אם תעשה זאת, יהפוך הסוס לסוס בשר ודם וינגוס בשיח הפטל. או אז תוכל לעלות על גבו והוא יקח אותך אל הר השמש. אך תחילה יהיה עליך לחצות את הרי הלהבות שאדמתם בוערת ללא הרף. כאשר יחצה סוסך את הלהבות תצטרך לשאת את החום הלוהט בשיניים חשוקות. אם תוציא מפיך ולו גם תלונה אחת, תישרף לאפר ו..."

     מפניו של לם אזל הדם והוא חש בשיניו. גופו הצטמרר נגד רצונו.

     "מילא", אמרה הזקנה כשהיא צוחקת, "אני חוששת שלא תצלח כל כך למשימה. אולי מוטב שתיקח מידי קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל לשוב אתה לביתך ולחיות באושר."

      "כן" אמר לם "אני חושב שאת צודקת." והוא לקח ממנה את הקופסא ופנה לשוב לביתו. 'אוכל לחיות יפה מאוד עם כל הזהב הזה', חשב בדרכו, 'אבל אם אחלוק אותו עם אמי ואחי לא ישאר לי הרבה'. הוא העדיף על כן ללכת אל העיר הגדולה ולחפש שם את מזלו מאשר לשוב לביתו.

     הימים נקפו. לם לא חזר והטנדו הלכה ונחלשה מיום ליום.

     "לטואי" אמרה יום אחד לבנה השני, "לך אתה מזרחה ונסה להשיב לי את האריג שלי. זהו עניין של חיים ומוות עבורי!"

     "כן אמא." הוא נטל את סנדליו ומקלו ויצא לדרך. חודש אחר כך הגיע גם הוא לבקתת האבן שבמעבר ההרים ופגש בזקנה.

     "לאן זה תלך, בני?"

     "מזרחה. למצוא את אריג צ'ואנג שארגה אמי שלוש שנים תמימות ואשר נחטף בידי הרוח."

     "הפיות מהר השמש, הן שגזלו את האריג. אם תעקור שתים משיניך ותניח אותן בפיו של סוס האבן שלי, תוכל לרכוב עליו ולהגיע לשם. תחילה יהיה עליך לחלוף על פני הרי האש והלהבות ילחכו את גופך. אחר כך תצטרך לעבור מעל ים הקרח הסוער והקור יחדור עד לשד עצמותיך. אם ירעד גופך, או אם תשמיע אנחה, תיפול למים וזה יהיה סופך..."

     לטואי קימט את מצחו. רק המחשבה על מה שצפוי לו בדרך גרמה לו צמרמורת שהרעידה את כל גופו.

     "לא" צחקה הזקנה, "ללא קורצת מן החומר המתאים. מוטב שתיקח ממני קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל להתפרנס ממנה בכבוד יחד עם כל בני משפחתך.

     לטואי קיבל את ההצעה בחפץ לב, נטל את הקופסה והפך פניו לחזור לביתו. 'זהו הון נכבד' אמר לעצמו 'אבל אם אצטרך לחלוק אותו עם אמי ואחי, לא יוותר ממנו הרבה. מוטב שאקח אותו כולו לעצמי.' גם הוא כאחיו שם פניו אל העיר הגדולה ולא שב לביתו.

     הטנפו חיכתה לו עד בוש. היא הלכה ורזתה מיום ליום. שעות על גבי שעות הייתה יושבת בפתח הבית, צופה מזרחה ובוכה. מרוב בכי חדלו עיניה המאומצות לראות והיא הייתה לעיוורת.

     "אמא" אמר לה לג'ה באחד הימים, "משהו קרה לשני אחי. הניחי לי לצאת ולחפש את האריג. אני אביא לך אותו."

     "טוב, בני. רק שמור על עצמך. השכנים ידאגו לי בזמן שתעדר."

     לג'ה נעל את סנדלי הקש שלו, זקף קומתו ובצעדים מהירים ורחבים עשה דרכו מזרחה. שבועיים בלבד נדרשו לו כדי להגיע למעבר ההרים. הזקנה חכתה לו בפתח הבקתה.

     "בני, אחיך היו כאן וקיבלו ממני, איש איש קופסת ברזל מלאה זהב טהור. גם אתה תוכל לקבל קופסה כזו אם תרצה."

     "לא. אני חייב להחזיר את האריג ויהי מה!"

     הסבריה של הזקנה לא הרתיעו אותו. ללא היסוס עקר שתים משיניו ושם אותן בפיו של הסוס. הסוס התנער, נגס בשיח הפטל, ולג'ה עלה על גבו ואחז במושכות. הסוס הרים ראשו, צהל בקול והחל לדהור מזרחה. שלושה ימים אחר כך הגיעו השנים להר הלהבות. לשונות אש אדומות התנשאו לקראתו וצרבו את בשרו. לג'ה נצמד לגב הסוס וחשק את שיניו. משחלף על פני הר הלהבות נגלה לעיניו ים הקרח. גלים מקציפים של מים קרים עם רסיסי קרח ניתזו עליו. הוא חש איך כל גופו הולך וקופא, אך גם הקור הנורא לא מילט אנחה מפיו. לבסוף לאחר שחש כי עוד רגע יכרע תחתיו ויתעלף, העבירו הסוס אל מעבר לים הקרח. השמש הזורחת מסכה חמימות באבריו הצוננים ועד מהרה חדל לג'ה לרעוד וכוחותיו שבו אליו. מתוך טירה נהדרת על פסגת ההר שלפניו נשמעו צחקוקים עליזים וקולות זמרה של נערות. לג'ה לחץ את עקביו אל סוסו, והסוס נענה לו ובאפס זמן נישא כסער במעלה ההר והביאו עד לפתח הטירה.

     לג'ה זינק מגב סוסו ומיהר להיכנס אל הבית. אולם גדול נגלה לעיניו ובו המון פיות יפיפיות שישבו ורקמו. במרכז האולם היה מונח אריג הצ'ואנג של אמו, והפיות העתיקו ממנו דוגמאות לרקמתן.

     כאשר פרץ פנימה חדלו כל הפיות ממלאכתן והביטו בו נסערות.

     "גזלתן את האריג של אמי!" אמר להן לג'ה "ואני באתי להחזירו."

     "טוב ויפה" השיבה לו אחת מן הפיות, "אנו נסיים הלילה להעתיק ממנו את הדוגמאות שרצינו, ואתה תוכל לקחת אותו אתך מחר בבוקר. האם תסכים לתת לנו ארכה קצרה זו ולהיות אורחנו עד מחר?"

     לג'ה נענה להצעה. הפיות הביאו לו פירות נפלאים למאכל והוא אכל אותם ברעבתנות. הוא היה כה מותש עד שלאחר שעה קלה פשוט נרדם בכיסאו ושקע בשינה

עמוקה.

     כאשר שקעה השמש תלו הפיות במרכז האולם פנינה גדולה שנצצה והאירה כמו מנורה, כדי שתוכלנה להמשיך במלאכתן גם בלילה. אחת מן הפיות לבשה בגד אדום שהלם אותה מאוד. הייתה זו פייה צעירה ויפת תואר וניכר בה שהיא נבונה וזריזת אצבעות. היא הייתה הראשונה שסיימה את מלאכתה. היא ניגשה אל האריג של הטנפו ונוכחה לדעת שמלאכת הרקמה הייתה עדינה ומלאת חים הרבה יותר מזו של הפיות: השמש האדומה והזוהרת, בריכות המים הצלולות כמו גביש, הפרחים שנראה היה כאילו הם מתנודדים ברוח הקלה ועדרי הצאן והבקר שהיו מלאי חיים. כל אלה עוררו את הערצתה של הפייה.

     'כמה נפלא היה'  לחשה לעצמה 'לו יכולתי לחיות בתוך האריג הזה.' ומכיוון שיתר הפיות טרם סיימו את מלאכתן, נטלה הפייה חוטים צבעוניים ורקמה בתוך האריג של הטנפו את עצמה ניצבת על שפת הבריכה ומתבוננת במרבד הפרחים האדומים.

     כאשר התעורר לג'ה משנתו כבר עלה עמוד השחר. הפיות סיימו מלאכתן זה מכבר ושכבו לישון במטותיהן. מתחת לפנינה הנוצצת היה מוטל האריג של אמו. 'מה אעשה אם יסרבו להחזיר לי את האריג וירצו להמשיך ולהחזיק בו?' חלפה מחשבה בראשו, 'מוטב שאצא לדרך ולא אתעכב עוד. אמי היקרה בודאי חולה מרוב געגועים וצפייה.'

      הוא נטל על כן את האריג, קיפל אותו בזהירות והצפינו על לוח לבו. בצעדים מאוששים יצא החוצה, זינק על גב סוסו ודרבן אותו לדהרה עזה. קלופ, קלופ, קלופ... סוס האבן נישא בדהרה לאור השחר העולה. שוב היה עליו לצלוח את ים הקרח ואת הרי הלהבות, אבל גם לתלאה הזו בא סוף סוף הקץ והוא מצא עצמו במעבר ההרים.

     שם ציפתה לו הזקנה וחיוך על שפתיה: "ברוך בואך, בני. רד מעל הסוס והנפש."

     הזקנה ניגשה אל הסוס וחילצה מפיו את שתי שיניו של לג'ה והסוס חזר והיה לסוס אבן הפוער פיו מול שיח הפטל. הזקנה החזירה את השיניים לפיו של לג'ה ומסרה לו זוג נעליים עשויות מעור צבי. "חוש לביתך, לג'ה, והבא את האריג לאמך בטרם תגווע!"

     לג'ה נעל את נעלי הפלא ובשבריר שניה מצא עצמו לפני פתח הבית. האם שכבה על משכבה חלשה וחסרת אונים, כמו ערימת נעורת חסרת חיים. דומה היה שהיא גוועת.

     "אמא, אמא!" לג'ה גחן על מיטתה, הוציא את האריג שהיה מונח על חזהו ופרש אותו על פניה. האור שבקע מן האריג היה כה עז עד שמאור עיניה שב אליה באחת. היא קמה ממשכבה, ניצבה על רגליה ועיניה הבריקו באושר למראה האריג שכה אהבה. ושעמלה עליו שלוש שנים משנות חייה.

     "הו בני, בני הצעיר!" קראה "החדר כאן אפל מדי. בוא ונוציא את האריג החוצה אל אור השמש."

     האם ובנה אחזו בשני קצות האריג, הוציאוהו החוצה ופרשו אותו בידים אוהבות על פני האדמה. והנה - פלא על גבי פלא: רוח קלה אחזה באריג ופרשה אותו עוד ועוד עד אין שעור, והאריג הלך והתרחב עד שכיסה את כל הארץ. הבקתה הדלה שגרו בה, נעלמה אף היא בתוך האריג ובמקומה התנוסס בנין אבן מפואר ולצדו בתים רבים נוספים, מטעים וכרי מרעה בדיוק כפי שנרקמו על גבי האריג.

     לפתע הבחינה הטנפו בנערה באדום ניצבת ליד הבריכה הזכה ומתבוננת בפרחי האודם. הייתה זו הפייה שרקמה את דמות עצמה אל תוך האריג.

     "ברוך בואך" אמרה לה האם "הצטרפי אלינו וגורי במחיצתנו. יש לנו עתה בית גדול ורחב ידים."

     גם את השכנים שדאגו לכל מחסורה וסעדו אותה בחולייה, הזמינה הטנפו לגור בארץ רקמתה. לג'ה נשא לאשה את הנערה באדום ושנים של אושר נכונו להם.

     ומה עוד נותר לי לספר לכם? יום אחד הגיעו לשערי המדינה היפיפייה שני פושטי יד. היו אלה לטואי ולם שבזבזו את הכסף שקיבלו מן הזקנה ועתה ירדו לשפל המדרגה. כאשר ראו את האם, את לג'ה ואת רעייתו יפת התואר חפרו פניהם מבושה. הם לא העזו להיכנס מבעד לשער. הם נטלו את מקלות נדודיהם ואת צרורותיהם הדלים וחמקו משם באין רואה ושוב לא נראו עוד.

_______________________________      

סיפור עם סיני מתוך הקובץ:

 The peacock maiden,  Forein Languages Press, Beijing