מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ושירה מהודו וסרילנקה

הבאולים של בנגל

     הַבָּאוּלִים בבנגל ממלאים תפקיד שלא ניתן להתעלם ממנו. קל מאוד להצביע עליהם ולומר: "...שכורים שוטים של אלוהים...", או "...רועי רוח ורודפי חלומות בורים..." ואף על פי כן שימשו הם לְרָבִּינְדְרָנָט טָאגוֹרֵי מקור השראה חשוב ביותר. לאמיתו של דבר רשם המשורר הגדול רבים משיריהם וכינס רבות ממנגינותיהם הנוגעות ללב בפשטותן.

     יתרה מזו: הבאולים, אף שנותרו בשולי המסורות המושרשות הגדולות של הודו, מילאו תפקיד נכבד בחיים הרוחניים שלה בהיותם אחד מן הזרמים החבויים שלא איבדו מחיוניותם במשך מאות בשנים. מקורותיו של זרם זה ראשיתם בתקופה שקדמה אף לדתות הוודיות.

     השם באולים, עם זאת, מופיע בספרותה של בנגל רק מן המאה החמש-עשרה ואילך. נראה שמקורו של כינוי זה הוא במלה בָּטוּלָה (וָוטוּלָה בסנסקריט); מלה שמשמעותה "הנסחפים ברוח", כלומר אלו הנכנעים לכל דחפיהם. מכאן ועד לשיגעון המרחק אינו רב, אך מקורו ותכליתו של שיגעון נלהב זה הוא אלוהים!

     תהיה זו טעות לזהות את הבאולים עם כת מסוימת. מאמינים (סָדְהָקַס) המקבלים עליהם עולה של מרות רוחנית והמשתייכים לכל מיני מסדרים וקבוצות דתיות, הופכים לבאולים אם כזה הוא טבעם.

     סין, שהיא כה סמוכה לאדמה, יש בה אולי את הדבר הקרוב ביותר לבאולים, והכוונה היא לחסידי הזן הלהוטים אחר פרדוקסים. סימן ההיכר הבולט המציין את הבאולים הוא חירותם הרוחנית המוחלטת שהיא כוח אורגני במלוא מובן המלה. הודות להתעלמותם הכוללת מכל מוסכמה, מתגלים הם בחיי יום יום כבעלי חשיבה חופשית באורח מובהק. אין הם קשורים לדבר.

     סימן ההיכר שלהם היה הגלימה הארוכה שנהגו ללבוש, לבוש שעם זאת לא ייצג שום מסדר דתי קיים. הם הניחו לשערם ולזקניהם לצמוח פרא. בעיניהם, האלוהי הוא חסר צורה והמיתולוגיה - דבר חסר חיים. לעולם לא תראו אותם משתחווים לא לפני תמונה ולא לפני אדם, יהיה הוא מושלם ככל שיהיה. אין הם משתייכים לשום כת.

     אין  בנמצא כתבי קודש המגדירים את השקפת עולמו של הבאול.  אין  הוא נדרש לשום מסורת. הדבר שמנחה אותו הוא האינטואיציה לבדה.

     אמצעי הביטוי היחידי של הבאולים הוא שירתם המאולתרת. באמצעותה מביעים הם את ניסיונם הרוחני הפנימי. מספרם של הבאולים ההינדים אינו נופל מזה של הבאולים המוסלמים. בהסתייגם מכל צורה של אדיקות ושמרנות דתית, חיים הם אלה לצד אלה בהרמוניה, במסגרת היחסים המאחדים מורה (גוּרוּ) ותלמיד (שִׁישְׁיָה). למעשה ידועים מקרים של גורו מוסלמים המדריכים תלמידים הינדים וגורו הינדים המדריכים תלמידים מוסלמים. קרבת לבבות זו מקורה באלוהים.

     בקרב הבאולים מצויים נזירים, פרושים ובעלי משפחות. הם נודדים מכפר לכפר ושירה על שפתיהם, ומלווים את שירתם בתוף (דּוּבְּקִי) ובכלי נגינה פשוט בעל מיתר אחד הקרוי אֶקְטַרָה.

     במועדים מסוימים ובמקומות מתאימים נפגשים הבאולים מפעם לפעם ביריד הגדול (מֶלָה) ושם לא חדלים השירים והמחולות יום ולילה במשך כל זמן המפגש. בהזדמנויות אלה אין מקיימים שום טקסי פולחן או לימודים, כיוון שמשוררים מיסטיים אלה מייחסים חשיבות רק למה שמרטיט את הנשמה ולא לשום דבר זולתו.

     התורה הרוחנית של הבאולים ממוקדת בעבודת האדם והכינוי שאלוהים זוכה לו הוא מַנֶר מַנוּשׁ, או "זה שחי בתוך הלב". לאל זה יש רק תכונה אחת: הוא כולו אהבה. אין הוא מופיע כאן בתפקיד בורא עולם או משחיתו.

     אחת הצורות לעבודת האל היא לשים מבטחך בגורו שהופך להיות החוליה המגשרת בין האדם לאלוהים. הנה כי כן זוכה הגורו להערצה ולכבוד, אך מורה ותלמיד שומרים איש איש על חירותו בלא שיקבלו עליהם תנאים של נאמנות או ציות ובלא שיכפפו עצמם לכל התחייבות או אחריות.

     תורתו הרוחנית של הבאול כל מהותה היא בפריחה של הישות הפנימית, של הנוכחות המתמדת של אלוהים שאינה נשענת על ערכים חיצוניים. מסיבה זו עצמה מכריזה תורה זו, שמתחילה בגוף, כי גוף זה המשמש ככלי קיבול, חייב להישאר טהור לחלוטין בהיותו "מקדש אלוהים". "בתוך גוף זה חי האדם, אם תקרא לו יענה לך..."

     לאמיתו של דבר זוהי טכניקה לחיפוש אלוהים בתוכך תוך שימוש בכלי של הגוף שאלוהים העניק לנו. "אלוהים יצר את האדם בצלמו. באדם המושלם שהוא הגורו מתרומם האדם ולפיכך יכול האידיאל האלוהי להיות מושג בתוך גופנו שלנו. עבודת הבאול היא בסיכומו של דבר הומניזם רוחני.

     עמדתו הרוחנית של הבאול מצאה בבנגל קרקע נוחה עד מאוד לקליטה ולהפצה  של שלושת הרעיונות השליטים בפילוסופיה שלו.

     הרעיון של אלוה-אהבה קיבל תמיכה מכל חסידי הַבְּהָקְטִי-יוֹגָה וְהַוַואִישְׁנַוָה שקרישנה הוא בעיניהם "זה השוכן בתוך הלב".

     הרעיון של גורו כאדם מושלם המשיג את המטרות הנעלות ביותר בלא שיחרוג מן התחום האנושי, הוא תרומה ישירה של האיסלאם. למעשה בהינדואיזם הגורו הוא גדול יותר מכל האלים ומקודש בעצמו. מבחינתו של הבאול, הדבקות וההתמסרות לו, שורשיהן נעוצים בהסטוריה העתיקה של בנגל שהכירה בדבקות זו זמן רב לפני הופעתו של הבודהיזם, כלומר בפולחן הַסִּידְהַס. מה שצמח בתקופתנו מפולחן הסידהס, מן הבודהיזם ומן האיסלאם הוא תרכובת הרמונית חליפית שהבאולים באים בה לידי מגע עם המוחלט באמצעות האהבה הדבקותית.

     הרעיון של הגוף כמקדש אלוהים הוא תרומה ישירה של פולחן נָטְהָה העומד בבסיס ההטה-יוגה. למעשה מכירים הבאולים מדע מושלם של הגוף הקרוי דֵּהָטָטְבָה (שאינו אלא מדע הַקּוּנְדָלִינִי וְהַשָּׁקְרָה של ההטה-יוגה) ואשר הינדים ומוסלמים מתרגלים אותו באותה מידה.

     תכונות אופייניות אלו של הבאולים, שבימינו מקשרות הינדים ומוסלמים, הן תוצר מובהק של בתי הספר הבודהיסטים העתיקים הבועטים במוסכמות, שהעניקו חשיבות עצומה לשאיפות המטאפיסיות: "מהי האמת הראשונה?" (שׁוּנְיָה), ולניסיון הטהור: "מה נולד בתוכי?" (סַהָגָ'ה). מושגים אלה הם תמיד חיים אצל הבאולים המדברים בחופשיות רבה וברצון רב על סהג'ה. הניסיון הטהור הוא הטעם והמניע הגדול של חייהם. כך יוצר המיסטסיזם הבלתי אורתודוקסי של הודו של ימי הביניים את הרקע לבאולים המודרנייים וכך קורה שהקדושים של צפון הודו, דוגמת קָבִּיר וְדַדוּ, הם באולים במלוא מובן המלה.

     אם חוזרים אנו אחורה, גבוה יותר במעלה הזרם, יכולים אנו לקשר את הבאולים ישירות לפולחן המסתורי של וְרָטְיָה בָּאַטְהַרְבָה-וֶודָה.

     מרבית הבאולים אינם יודעים קרוא וכתוב והם באים מקרב המעמדות הנמוכים ביותר של החברה, אך נלווים אליהם גם מלומדים ברהמינים שסולקו מן הקסטה שלהם ומוסלמים שנודו על ידי הממסד האורתודוקסי. סופים רבים הפכו לבאולים מחשש רדיפות באומרם: "אנו בורחים מן האורתודוקסיה (שַׁרְיָת) כדי ללכת בעקבות האמת (חַקִיקָת).

     באולים אלה נפוצים על פני כל הארצות. לא מכבר הגיע באול מוסלמי אחד עד להרי אלמורה. הוא פרט על האקטרה שלו בחזרו בכל נשימה על השמות הקדושים של ראמה, אללה, קרישנה ובודהא. למראה סימני ההפתעה על פניהם של המאזינים החל הוא לשיר:

 

          "כל השמות הללו חד הם -

           האל החי בתוך הלב.

           הו אחי, על מה תריבו?

           הן אחד בכל מקום הוא

           זה שאין לו שם..."

 

     ואחר כך הוסיף בנימה אירונית: "עכשיו אספר לכם מה מתרחש בעולם הרחב..." ובו במקום חיבר פזמון סטירי שנון הלועג לחדשות הפוליטיות של היום!

     "מדוע שר אתה תמיד?" נשאל, וזו הייתה תשובתו:

 

          "כיון שאנו ציפורים - לשיר נולדנו,

           לא נדע לפסוע על פני האדמה,

           פרושי כנפיים בשמים נעופף..."

_______________________

נכתב ע"י שְׁרִי אָנִירְבָן ותורגם לצרפתית בידי ליזל ריימונד.

המאמר ושירי הבאולים שלהלן תורגמו על ידי מתוך הספר:

Lizelle Reymond, La vie dans la vie,  Mont-Blanc, Geneve, Suisse

 

לֹוטוֹס הַלֵּב                                               

       הַרְחֵק מִכָּאן פּוֹרֵח                                

חָבוּי בְּעִדָנֵי הַזְּמַן,                                        

       טָמִיר וְנֶעֱלָם.                                      

הֵן לוֹ נִכְנָע אַתָּה כְּעֶבֶד                                 

וְאַף אֲנִי, הוֹ אֲהוּבִי!                                     

 

לוֹטוֹס זֶה פּוֹרֵחַ                                          

       שׁוּב וָשׁוּב,                                                

בְּלִבְלוּב אֵין קֵץ.                                

צוּף שֶׁמִּתּוֹכוֹ קוֹלֵחַ,                                     

בִּמְתִיקוּת אוֹתוֹ מַקִּיף.                                  

דְּבוֹרָה שֶׁתִּטְעָמֶנוּ,                                       

       שׁוּב לֹא תּוּכָל לָעוּף.                             

הֵן לוֹ נִכְנָע אַתָּה כְּעֶבֶד                                 

       וְאַף אֲנִי, הוֹ אֲהוּבִי!                                     

                                         

לֹא אַתָּה וְלֹא אֲנִי נֹאבֶה                                      

לְהִנָּתֵק מִלְּפִיתָתוֹ!                                       

לֵךְ אֵלָיו אִם אַךְ תּוּכָל, הוֹ אֲהוּבִי!                           

                             

                      בִּישָׁה בְּהָמַטִי                                                                  

 

 

בְּעִקּוּל הַנָּהָר

 קְרִיאָה מְהַדְהֶדֶת,

בַּת קוֹל נַעֲלָמָה:

"עֲצוֹר שַׁיָּט,

הַטֵּה אֶת סְפִינָתְךָ לַחוֹף,

מְצָא לְרֶגַע קַט מַרְגוֹעַ..."

 

"הוֹ לֹא! לְהֵעָצֵר הֵן לֹא אוּכַל,

נוֹשֵׂא אוֹתִי הַזֶּרֶם הָלְאָה הָלְאָה..."

 

בְּתוֹך מַסָּע שֶׁאֵין לוֹ קֵץ

מַה נִגְזַר עָלַי לִהְיוֹת?...

הַמְּעַרְבֹּלֶת סְפִינָתִי סוֹחֶפֶת

וּבְתוֹכִי שׁוֹקֶקֶת הַקְּרִיאָה...

הוֹ אָדוֹן, תְחִנָּתִי נָא הַאֲזֵנָה

לְיָדְךָ אֶת הֶגֶה סְפִינָתִי תִּטֹל!

 

זִיגָה שֶׁלְּךָ בַּחֲרָדָה טוֹבֵע

מִמְּצוּקָתוֹ אוֹתוֹ חַלֵּץ

רִבּוֹן...

                                זַ'גָה הַשַּׁיָּט

 

סָמוּךְ עַד מְאֹד לְבֵיתִי                                   

עִיר שֶׁל בְּדֹלַח נִצֶבֶת.     

שָׁם מְקוֹם מִשְׁכָּנוֹ

שֶׁל שְׁכֵנִי הַנֶּעֱלָם.

 

בְּזִיווֹ הַקּוֹרֵן לֹא חָזִיתִי,

לֹא רָאִיתִי פָּנָיו מֵעוֹלָם.

 

אִם שְׁכֵנִי זֶה

אַךְ פַּעַם אַחָת בִּי יִגַּע,

חֶרְדָּתִי מִן הַמָּוֶת

תִּהְיֶה כְּלֹא הָיְתָה.

 

אַךְ הוּא וַאֲנִי, לָלָן הַמִּסְכֵּן,

הֲגַם שֶׁאוֹתוֹ רָקִיעַ עַל שְׁנֵינוּ חוֹפֶה,

מֶרְחַב אֵין קֵץ בֵּינֵינוּ פָּרוּשׂ,

מְקוֹמוֹת לִרְבָבוֹת.

אֲהָה, תַּחַת אוֹתָם שָׁמַיִם

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת...

 

 

הוֹ! אִישׁ מֵעוֹלָם לֹא גִּלָה,

   מִי הוּא זֶה

   - מְטֹרַף אֱלֹהִים -

   שֶׁמִּדֶּלֶת אֶל דֶּלֶת נָע וָנָד...

   לָלָן פָקִיר - קַבְּצַן אַהֲבָה -

   שֶׁמִּדֶּלֶת אֶל דֶּלֶת נָע וָנָד...

 

                       אנונימי

 

אִם אֶל תּוֹךְ כְּלוּבִי

צִפּוֹר נַעֲלָמָה

מֵאַיִן בָּאָה - לֹא אֵדַע

לְאָן תֵּלֵךְ - לֹא אֵדַע

יַד גּוֹרָל תַּנְחֶה

לֹא אַנִיח לָהּ לַחֲמֹק

                מִתוֹךְ יָדִי

   אֹחַז וְלֹא אַרְפֶּה

   לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי

   לְאָסְרָהּ

            בַּעֲבוֹתוֹת זָהָב

                     אֶל לְבָבִי.

                                                                                                                                                                                      אנונימי

                                                                                        

 

בְּנִשְׁמָתִי

אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל קוֹרֵא לִי

מִי הוּא זֶה - יוֹקֵד מִקֹּצֶר רוּחַ,

אֶת יָדַי הַשְּׁתַּיִם מְלַטֵף?

מִי הוּא זֶה - אוֹתִי בְּרֶמֶז עַיִן,

מְבַקֵּשׁ לִלְכֹּד וּלְלַפֵּף?

 

לִבִּי נִפְעָם

אֵינִי יָכֹל יוֹתֵר לָנוּעַ.

כָּאן הִנֵּהוּ, זֶה שֶׁלִּי קוֹרֵא...

וּקְרִיאָתוֹ אוֹתִי מַסְעֶרֶת

לְלֹא הֶרֶף עַל שִׁירוֹ חוֹזֵר:

"אָנָה זֶה תֵּלֵךְ, הוֹ אַחָא?

בּוֹאָה, בּוֹאָה, בּוֹא אֵלָי..."

 

לְשִׁירוֹ אָזֱנַי אָטַמְתִּי

וָאֶבְרַח...

אַךְ כְּעִוֵר דַרְכִּי שֵׂרַכְתִּי

- עֲרָפֶל

בְּאֹפֶל לֵיל צוֹעֵד נִשְׁכָּח...

עַל עִקְבוֹתַי אָחוֹר נְסֻבֹּתִי,

שָׁם, בְּתוֹךְ לִבִּי                                                     

נוֹכַחְתִּי כִּי חִכָּה לִי         

נָכוֹן לִקְרַאת שׁוּבִי

 

                         מָן מוֹהָן בָּאוּל

 

 

בָּרוּך אֲנִי

אִם עוֹלָמוֹת שְׁלוֹשָה הֵם חֲלִילֶיךָ!

אֲנִי הָרוּחַ שֶׁבָּהֶם מַכֶּה

מַשַׁב שֱׂפָתֶיך.

מָה רָעָה תְּבַהֲלֵנִי

      אִם בְּכָל תָּו אֲנִי גּוֹוֵעַ!

      אֶצְבְּעוֹתֶיךָ פּוֹרְטוֹת עַל נִימֵי נִשְׁמָתִי

טוֹב וָרַע בִּי רוֹנְנוֹת

     נוֹסְכוֹת בִּי אֹשֶׁר וּכְאֵב.

אֲנִי הֶמְיַת הַשַׁחַר וְנִיגוּן עַרְבִית

     שִׁירַת לֵילוֹת גּוֹוְעִים.

אִם אַךְ יִנְעַם לְךָ לִשְׁמֹעַ

          אוּכַל לָשִׁיר גַּם

חִיוּכֵי אָבִיב וּבִרְכוֹת מָטָר.

אִם כְּלִי נָגֵן אֲנִי לָשִׁיר תְּהִלָּתֶךָ

מָה עוֹד אֶחְפֹּץ בַּחֶלֶד?

מָה רָעָה תְּבַהֲלֵנִי

אִם בְּכָל תָּו אֲנִי גּוֹוֵעַ!

 

           אִישַׁן ז'וּגִי הָאוֹרֵג

  

 

וְהַבָּאוּלִים בָּאוּ

הֵם חוֹלְלוּ

הֵם שָׁרוּ

וְנֶעֶלְמוּ בַּאֲפֵלָה

וְרֵיק נוֹתַר הַבַּיִת

רֵיק נוֹתַר...

בַּאֲפֵלָה...

                                                                                    שיר שלחש שְׁרִי רָמָקְרִישְׁנָה

   זמן מועט לפני מותו