מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי לכלוכית

 

סיפורי לכלוכית

 

סמידה רמידה ההורסת מזלה במו ידיה

מקבילה יהודית מרוקאית

סיפרה: פרחה חפותה

רשמה: חיה בר-יצחק

מספר בארכיון הסיפור העממי בישראל על שם דב נוי (אסע"י): 16446

(הסיפור הועלה לאתר ברשותה של הרושמת)

מקבילות נוספות באסע"י: 8595, 14566-14565.

 

‏אומר לך, אלוהים היה בכל מקום אבל היה בידינו ובידי המאזינים, ביתנו משי וכותנה ובית המוסלמים יחרב וכל המוסלמים יאבדו ביום אחד.

הייתה, אומר לך, אשה אחת. ובוא אל אותה אחת – היו לה רק בן ובת בכל העולם. הבת הולכת עם חברותיה מדי יום: הולכת אתן לבית-הספר, יושבת ומסתרקת אתן, משחקת אתן וצוחקת אתן.

יום אחד מימי אלוהים אמרה לה השכנה, אמן של הכנות: "הוי, למה דבקת בנו בדבקות כזאת, את אל בנותי? אמך אינה שמה לב אליך, ואינה אוהבת אותך ואינה עושה דבר בשבילך, את צריכה להרוג אותה."

אמרה לה: "כיצד את רוצה שאהרוג את אמא? למה?"

אמרה לה: "מה תעשי? הביאי צפע ושימי אותו בכד החמאה." (נמשיך, חביבתי, ובכן, [פניית המספרת למאזינות] אמרה לה הבת: "איך אהרוג את אמא?"

אמרה לה: "הביאי את הצפע ושימי אותו בכד החמאה והתחלי ויישני, ואמרי לה: 'אמא, הכיני לי מעט ברקוקש' [מאכל מסולת ומחלב, שמגישים חם בתוספת חמאה].

ואם תאמר: 'יקום, הוי אחיה, הוצא חמאה', אמרי לה: 'ידיו לא נקיות'.

'יקום, הוי אביה',

אמרי לה: 'ידיו שעירות'.

‏'קומי, הוי המשרתת',

‏אמרי לה: 'ידיה שחורות. קומי את, אמא'.

וכאשר תקום אמך ותלך להביא את החמאה היא תמות, ואז יבוא אביך, יישא אותי לאשה, ואת תהיי לי היקרה בעולם."

טוב, כך עשתה הנערה המסכנה. הלכה לאמה ואמרה לה: "היום איני הולכת לבית-הספר".

"מדוע, הוי בתי?"

"חולה אני, חולה, אמא".

אמרה לה: "בתי, מה אעשה למענך?"

אמרה לה: "אני רוצה לישון'.

היא ישנה, והאמא המסכנה הציעה לה את המיטה באהבה והשכיבה אותה לישון.

"הוי, אני כפרתך", אמרה לה. "מה אעשה למענך, הוי בתי?"

אמרה לה: "עשי לי רק מעט ברקוקש".

והיא כבר הניחה את הצפע בפתח כד החמאה, שלא תדעו מצרות.

הבת ישנה והאם רצתה להכין לה מעט ברקוקש.

"קום, הוי אחיה, הוצא את החמאה".

אמרה לו: "ידיך מלוכלכות".

"קומי, הוי המשרתת".

"ידיה שחורות".

"קום, הוי אביה".

"לא, אבא ידיו שעירות. קומי את, הוי אמא, רחצי ידייך".

טוב, קמה, רחצה ידיה, המסכנה, שלא תראו צרות. רק נכנסה, המסכנה, למרתף הארור כדי להוציא את החמאה, והצפע התנפל עליה. מתה האם, שלא תראו אתם צרות ושלא תראו רע. מתה, המסכנה.

טוב, חלפו שבעה ימים, חלפו שמונה ימים, חלף זמן.

אל תאמרי, [ביטוי קישור אופייני] באחד הימים קמה הנערה והלכה עם בנותיה של השכנה כמנהגה: הולכת אתן, מתרחצת, מתקלחת ומתלבשת.

אמרה לה: "כעת, שאביך לבד אתך ועם אחיך, לכי אמרי לו, לאביך, שיתחתן אתי, ואת תהיי לי היקרה בעולם".

טוב, הלכה לאביה, אמרה לו: "הוי אבא, חיינו אלה אינם טובים. האם תישאר ללא אשה? הנה שכנתנו, חביבתנו, משלנו היא. התחתן אתה ותשגיח עלינו':

‏אמר לה: "הוי בתי, יש זמן לחתונה".

‏הפצירה בו, המסכנה, והוא התחתן אתה. התחתן עם השכנה.

‏אל תאמרי, בלילה הראשון מה עשו שבע בנותיה? באו מעל זקן אביהן, אביה, ועשו את צורכיהן, במטותא מכם. מילאו לו את זקנו, את בגדיו.

‏קם המסכן: "הוי אלוהים, מי עשה לי את הדבר הזה?"

‏אמרה לו: "אבכה עליך ועל בתך (במחילה מכבודכם") [התנצלות המספרת לפני דיבור בלתי מנומס], הן היא שקמה ועשתה את אשר רצתה".

"באלוהים, בתי לעולם לא תעשה דבר כזה, לא היא ולא אחיה. אסור לכם לומר זאת".

אמרה לו: "ומה נעשה לה? נלין אותה בחדר האפייה ותראה מה היא עושה".

תפסו והלינו אותה שם. למחרת התעורר האב בבוקר באותו מצב, וכך מדי יום ביומו עשו לאביה. הבנות היו הולכות אל פתח הגג, מעל לתנור, ועושות את זה.

קמים השכנים: "באלוהים, הוי בתי, אתם מוצאים דופי בבת הזו של הבעל? והלא היא יוצאת מחדר האפייה, עושה את צרכיה וחוזרת. וחדר האפייה נעול עליה, המסכנה".

אל תאמרי, יקירתי, זמן הולך וזמן בא, ובן-המלך הוציא כרוז בכל המדינה, רוצה לשאת אשה. לא נשאר בבית לא מתופף ולא מחצצר ולא מי ששורט פניו בחתיכות חמר לוהטות. [כלומר שכל תושבי המדינה הגיעו, אפילו המסכנים והמכוערים שבהם]

אל תאמרי, יקירתי, אביה של הנערה חסרת-המזל, הסגורה בחדר האפייה, רצה לנסוע למאראקש.

הבנות אמרו לו: "הבא לי מטפחת".

וזאת "נעלי-בית".

וזאת "שמלה!"

‏קם ואמר לאשתו: "הוי בתי, אלך ליתומה ואשאל גם אותה מה היא רוצה".

"שב, שב", אמרה לו, "שב לך. היא מכוסה כולה פיח וצואה, אין לך סיבה ללכת ולשאול אותה".

אמר לה: "לא, כי אלך אליה, המסכנה".

בא אליה לחדר האפייה, אמר לה: "הוי בתי, אני נוסע למאראקש לערוך קניות. בן-המלך הכריז כי הוא רוצה לשאת אשה, ובנות אשתי הורו לי מה להביא להן. וכעת, מה תרצי שאביא לך?"

אמרה לו: "אל תביא לי, הוי אבי, אלא שבעה אגוזים".

אמר לה: "טוב, הוי בתי".

טוב, נסע למאראקש, קנה וקנה, אך שכח את שבעת האגוזים האלה, המסכן, בדרך נזכר וחזר למאראקש. מה קנה? קנה שק מלא אגוזים. אך בשק הזה היה חור – הוא הולך ואגוזים נופלים, ער שנשארו בשק שבעה אגוזים בלבד.

חזר, הביא לה אותם. אמר לה: "קחי, הוי בתי, הנה שבעת האגוזים שנתן לך אלוהים ומזלך. הבאתי לך, הוי בתי, שק, וכעת..."

אמרה לו: "תן, הוי אבא. די בשבעת האגוזים האלה, אשר בהם יימצא המזל – אלוהים יביאו".

טוב, לקחה את שבעת האגוזים והחביאה אותם.

עשה בן-המלך חתונה. [הכוונה לנשף בחירת הכלה]

לקחה האם החורגת, שלא תראו צרות, כל מה שחרשה המחרשה – מן השעורה, מן החיטה, מן התירס – הכל, וערבבה אותם בחדר כאחד ונעלה את החדר עליה.

אמרה לה: "אם לא תמייני ותשימי כל דבר במקומו, אחתוך את עפר רגלייך". [ביטוי שפירושו: "לא אתן לך מקום לעמוד עליו", היינו אגרום למותך]

הכניסה את המסכנה לחדר ההוא כשהיא בוכה, אך מנגבת עין אחת – נרטבת עינה השנייה.

שברה את האגוז הראשון – מצאה אותו ריק.

שברה את השני, יצא סמסם-קמקם. בא השד – הופיע מזלה.

"מה שתרצה גבירתי שייעשה – ייעשה!"

אמרה לו: "הלא רואה אתה את מצבי".

טוב, עבד עד שמיין לה כל דבר, זה בשק וזה בשק וזה בשק. תפר את השקים עד שהיה החדר מזהיר כולו, והוא הלך ונעלם.

שברה, המסכנה, את האגוז השלישי, הופיע אחד על סוס ירוק וכפייה ירוקה, ושמלה ירוקה וחרב ירוקה, הכל תואם.

אמר לה: "כל שתרצה גבירתי שייעשה – ייעשה!"

אמרה לו: "מה שרוצה גבירתך שייעשה וייעשה? – רצונה שתילקח מכאן לחתונה של בן-המלך".

לקח אותה, הרכיב אותה והפך אותה לנערה מקסימה (כך ייתן עליכם אלוהים בלי סיפור ובלי מעשייה. ילבין אלוהים את מזלכן ויחיו לכן בעליכן) [ברכת המספרת למאזינים]. הפכה נערה זוהרת, הרכיב אותה על כתפיו ולקח אותה לחתונה של בן-המלך.

הבנות מתווכחות בצד ואחת אומרת: "אמא, אמא, אמא, זו אחותנו. הנה היא באה".

אמרה לה האם: "שקט, זוהי בת-המלך". כך אומרת האם החורגת, לא עליכם. "זו," היא אומרת, "בת-המלך, והמסכנה ההיא סגורה בחדר חשוך".

טוב, האנשים צוחקים ואוכלים ושותים. ערכו שולחן מלכים לנערה והיא יושבת, אוכלת, שותה בבית המלך, בית החתונה.

טוב, נגמר המשתה והלכו להם האנשים ונשארה רק היא. שברה אגוז ראשון, מצאה אותו רקוב, השני – רקוב, עד שהגיעה לאגוז האחרון, השביעי, שברה אותו, הופיע אחד על סוס אדום וכפייה אדומה, הכל תואם.

"מה רוצה גבירתי שייעשה – וייעשה!"

‏"תילקח כעת מכאן ותושם בחדר האפייה, במקום ששמה אותה אשת אביה".

והחדר מסודר ונקי ואין בו דבר.

והנה נפלה לה בדרכה נעל אחת מרגלה. נעל כזו לא הייתה אף לאחת ולא מצא אותה אלא בן-המלך שרצה לשאת אשה.

אמר: "נעל זו לא תתאים אף לאחת".

הביאו לו את כל בנות המדינה, כולן. לאחת הנעל גדולה, לאחת – קטנה.

קמו ואמרו לו: "ניסינו את כולן. נשארה רק אחת המוחבאת בחדר האפייה".

אמר להם: "הוציאו אותה".

אמרה לו האם: "לא ייעשה כן, הוי אדוני. היא מכוסה בצואה ובפיח, ואין לשם מה להוציא אותה".

אמר להם: "הוציאו אותה, תהיה כפי שתהיה".

הוציאו לו אותה. נעל לה את הנעל המקסימה על הרגל, התאימה לה בדיוק.

אמר לה: "את זו אשא לאשה".

"הוי אדוני, לא תתאים לך..."

אמר לה: "בזו אני רוצה".

טוב, לקחו אותה המשרתות על כפות ידיהן לבית-המרחץ, הלבישו לה שמלה שתואמת את פניה. לקחו אותה, רחצו אותה, הלבישו אותה והביאו אותה אל בן-המלך.

ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים, שכך ייתן אלוהים עליכם ועלינו.

אל תאמרי אלא, האשה הארורה, אשת אביה, קינאה בנערה. מה עשתה? הנערה הרתה לבן-המלך. כרסה בין שיניה, המסכנה.

אל תאמרי, קמה אשת אביה ואמרה לבנותיה: "קומו, בואו, נלך לבקר את אחותכם ונראה מה נתן לה אלוהים".

(הקנאה!) [הערת המספרת]

אל תאמרי, הלכו אליה, בדקו אותן והכניסו אותן.

אמרו האנשים: "אשת אביה ואחיותיה?" [בלעג]

טוב, הכניס אותן בן-המלך. יושבות ומדברות אליה: "בואי ניקח אותך ונעודד קצת את לבך..."

לקחו אותה עד שהגיעו לפתח באר אחת והשליכו אותה. ובבאר ההיא שוכנים אריות ושדים. השליכו אותה לבאר ההיא, והיא נפלה על גב הלביאה.

מה עשו האחיות? מה עשתה האם? לקחה את בתה, אחת שעינה עיוורת, ייפתה אותה, הלבישה אותה והכניסה אותה אל בן-המלך.

בא בן-המלך לדבר אתה, והיא לא רוצה לענות לו.

אמר לה: "מה יש לך בעיניך?"

אמרה לו: "מה יש לי בעיני? אחי לקח אותי וניקר לי אותה".

אמר לה: "ומה את רוצה שנעשה לאחיך?"

אמרה לו: "מה נעשה לו? נשחט אותו, ונשימו בכיכר לחם ונשלח אותו לביתנו".

אמר לה: "טוב, הוי בתי".

והאח המסכן שמע הכל. בא אל פי הבאר ההיא, כשהוא בוכה, המסכן. אמר לה:

אחותי, הוי אחותי,

הוי בתם של אבא ואמא,

התנורים מתחממים

והסכינים מושחזים.

קמה, המסכנה, ועונה לו:

אחי, הוי אחי,

‏הוי בנם של אבא ואמא,

הריני בין הארי והלביאה,

ושרוול המלך בין ידי,

ובנות הנשים מה שיחקו בי.

‏(כשאני מספרת את הסיפור הזח, זולגות הדמעות מעצמן. קורע את הלב).

‏טוב, עבר שם בן-המלך ומצא את הנער יושב על פי הבאר ובוכה ומתחנן, והיא עונה לו.

אמר לו: "חזור על דבריך, הוי ילדי. חזור על דבריך. מה בפיך, חזור על דבריך!"

‏ישב ואמר לה:

אחותי, הוי אחותי,

הוי בתם של אבא ואמא,

הסכינים מושחזים

והתנורים מתחממים.

והיא קמה ועונה לו:

אחי, הוי אחי,

‏הוי בנם של אבא ואמא,

הריני בין הארי והלביאה,

ושרוול המלך בין ידי,

ובנות הנשים מה שיחקו בי.

אל תאמרי, יקירתי, אמר לו: "יפה".

הלך אל החרטומים, אל גדול מן הגדולים ואמר לו: "הוי אדוני, נער אחד מתחנן ליד הבאר ומישהי עונה לו מתוך הבאר, ואיני יודע מי היא".

את שתומת-העין השאירה האם, מתחבאת בתוך הארמון ואינה רוצה לדבר אתו.

אמר לו גדול החרטומים: "לך, שחט שבעה שוורים, שחט אותם והשליכם לפי הבאר ההיא".

טוב, כך עשו.

"הוי, מי עשה לנו את הטובה הזו? מי עשה לנו את הטובה הזו, ונגמול לו?"

הופיעה הנערה, ירדה מעל הלביאה והילד בידיה.

היא ילדה, המסכנה, ילדה בבאר.

יצאה עם הילד בידיה, ובן-המלך חטף אותה.

‏"הוי בתי, מי עשה זאת?"

אמרה לו: "בוא, בוא, בוא ושתוק. הסכינים שהושחזו לאחי (שלא אזכה לראות מחזה כזה אצל אחי), [הערת המספרת] והתנורים המתחממים יתחממו בשביל העיוורת, והיא תישלח לביתנו בשק".

טוב, לקח אותה, את המסכנה. עליה אמרו האנשים: "סמידה רמידה, שהרסה את מזלה במו ידיה".

אל תאמרי אלא, כך עשו: הוציאו את העיוורת, לקחו אותה השוטרים, שחטו אות וחתכו אותה, וחיממו את תנור הלחם ותנור הבשר, ולקחו את הראש העיוור והחביאו אותו למטה, ושמו רצועות הבשר בעין ואת הלחם בעין והעמיסו על אתון צולעת, ואמרו לה: "לכי, בדרך שבאת בה תשובי".

"הוי", שמחה האם, "בתה שלחה לה מתנה, בתה שלחה לה מתנה, טוב לה".

הוציאה את השק וחילקה לכל אחר לחם ורצועת בשר.

"הרי לך, קחי את זה".

אל תאמרי, הוי יקירתי, עד שהגיעה לראש, והכירה את ראש בתה, וקוננה: "הוי, כל מי שאכל אתי לחם, שיבוא ויזיל אתי דמעה (אלוהים ילבין לכן מזלכן ויחיו ילדיכם ויחיו בעליכן). [ברכת המספרת למאזינים]

והנערה הלבין מזלה וחזרו וערכו חתונה גדולה, אבל גדול הוא רק האלוהים.

והסיפור זרם עם הנהר, ואנחנו נשארנו עם המכובדים. יצאו שבעה תפוחים, את אכלת אחד והאחרת – אחד, והאחרת – אחד, ומה שנשאר לקח אברהם. טוב, השארתי את אברהם, אולי הוא קידש אותה.