מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לסיפורי עם

סיפורי עם יהודיים מלוב

הסטודנטית נטע חכמון מאוניברסיטת בן גוריון רשמה בשנת 2002 במסגרת לימודיה, ארבע מעשיות לוביות מפי סבתה, ליזה חכמון.

הרושמת מציינת שכאשר הייתה המספרת בהריון היא התחייבה בפני בני משפחתה כי אם תלד בן תספר בכל לילה סיפור חדש. בן זכר אכן נולד, וסיפוריה של ליזה חכמון נרשמו על ידי בנותיה. הטקסטים עובדו על ידי הרושמת.

סיפורים אלה מהווים היום חלק מארכיון הסיפורים של מכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון ומובאים כאן באישורו.

 

שמש היפה (סמסה ז'ין)

היה הייתה אלמנה ולה שלוש בנות, שלושתן היו יפות אך יופייה של הבת הגדולה העיב על כולן. היא נקראה בשם סמסה ז'ין – שמש היפה, ויופייה  קרן והאיר את כל מה שמסביבה כשנכנסה לחצר מיד הוארה החצר מיופייה. האלמנה שלא רצתה להזדקק לחסדי אחרים, פרנסה את בנותיה מעמלה, היא עיבדה צמר, בנותיה טוו אותו לחוטים והאם מכרה את התוצרת בשוק, וכך היה לה מספיק לגדל את בנותיה, ולדאוג לצורכי הבית.

כשהגיעו הבנות לפרקן החלה האם לחשוב על שידוך לבנותיה. יום אחד שלחה את בתה הגדולה, סמסה, לרחוץ את הצמר בנהר הזורם ליד העיר, כדי להכינו ולמוכרו בשוק.

כשחלצה סמסה את נעליה, והרימה את שמלתה עד מעל לברכיה, כדי לשטוף את הצמר במים ולהוציא ממנו את הלכלוך, עבר במקום סוחר עשיר מאד עם השיירה שלו. הוא הסתנוור מלובנן של רגליה וירכיה, וכשהביט בפניה נישבה בקסמיה.

הוא פנה אל סמסה ואמר לה: "את נערה יפה מאד, ואני נשביתי בקסמיך, התאותי להינשא לי?"

על פי חזות פניו הבינה סמסה כי מדובר באיש עשיר מאוד שברשותו משרתים ועבדים לרוב, והשיירה כולה סרה למשמעתו. ענתה ואמרה: "מסכימה אני, אך במחוזותינו נהוג שכאשר גבר חושק בנערה ורוצה לשאתה, עליו לבקש רשות מהוריה".

הסכים האיש לתנאי. חזרה סמסה לבית אימה, ניקתה את הבית, והתייפתה לכבוד החתן המיועד, וכששאלה האם לפשר חפזונה, סיפרה לה סמסה את הקורות אותה בנהר. שמחה האם מאוד וכשהגיע האיש לבית האלמנה, וכשראתה האם שנאה הוא ועשיר, היא שמחה לתת את הסכמתה לנישואין.

שבעה ימים ושבעה לילות ארכה מסיבת הנישואים, החתן הוציא ממון רב על המסיבה, שחט כבשים, וקנה פרות ומשקאות, בתום שבעת הימים רצה החתן לממש את זכותו על הכלה, כשאך הסיר את ההינומה מעל פניה של הכלה, פרץ מן האדמה שד נוראי ופקד על האיש לא להתקרב אל סמסה ולא לגעת בה. משום שאין היא הכלה המיועדת לו אלא מיועדת היא לאחר, ואם יקרב אליה ימות.

כששאל האיש את השד מה יעשה, הורה לו השד להשיב את סמסה לבית אמה ולשאת את אחותה הצעירה יותר לאישה במקומה.

למחרת עשה האיש כמצוות השד, האם השתוממה, ואף התעצבה מאוד בליבה, אך כיבדה את רצון האיש, ונתנה לו את בתה השנייה לאישה.

התעצבה סמסה אל ליבה מאוד, אך חזרה לשגרת יומה. לא עבר זמן ושוב ירדה היא אל הנהר לרחוץ את הצמר, ושוב עברה שיירה ליד הנהר ובראש השיירה נסיך על סוס לבן. כשראה הנסיך את סמסה הלבושה בבגדי לבן, בגדים המעידים עליה שהיא רווקה, וראה את יופיין של רגליה ואת לובן ירכיה, פקד מיד על השיירה לעצור וציווה להביא אליו את סמסה היפה. הוא שאל את הנערה: "התינשאי לי?"

ענתה סמסה: "ברצון, אך עליך לבקש את רשותה של אימי".

מיד פנתה כל השיירה מן הדרך ועשתה דרכה לבית האם. האם שמחה ונתנה את הסכמתה לנישואי בתה לבן המלך העשיר והחתונה שהתקיימה אף הייתה מפוארת מהראשונה. אך גם הפעם כאשר ביקש הנסיך לקיים את טכס הנישואים, והסיר את ההינומה מעל פני הכלה המיועדת, מיד צץ השד האיום והנורא והזהיר את הנסיך: "אל תיגע בסמסה ואל תקרב אליה, כי אם תעשה זאת תמות".

"מדוע?" שאל הנסיך והשד ענה: "מיועדת היא לאחר. לך ושא את אחותה הצעירה ממנה".

סמסה, שזוהי הפעם השנייה שהדבר הזה קרה לה, התאוששה מהר מבהלתה, קמה והתייצבה בפני השד הנוראי ושאלה: "ואני, מה יהיה עליי?"

הניד השד בעצב את ראשו ואמר: "מר לי מאוד בתי, גורלך קשה הוא מנשוא. האיש שאליו את מיועדת נמצא הרחק הרחק מכאן. כדי להגיע אליו עלייך לבלות שלוש קבוצות נעליים מסוגים שונים: שבעה זוגות נעלי מתכת, שבעה זוגות נעלי עור, ושבעה זוגות נעלי קש. תחצי נהרות והרים, תחצי מדבריות וערים. תסבלי סבל רב, ואם תנהגי בחוכמה ותבונה בסופו של הסבל גם תגיעי לחתן המיועד לך".

זאת אמר השד ולא יסף, ומיד נעלם באדמה.

למחרת החזיר הנסיך את סמסה לאמה, נשא בחופזה את אחותה הצעירה וברח מהעיר עם אשתו הטרייה.

סמסה, שבעלת תושייה הייתה ואיתנה בנפשה החליטה שאין היא נשברת והיא לוקחת את גורלה בידיה, היא יצאה אל שוק, קנתה מן הנפח שבעה זוגות נעלי מתכת, מן הרצען  שבעה זוגות נעלי עור, וממעבד הקש, שבעה זוגות נעלי קש. לקחה צידה ומים לדרך, ויצאה לחפש את גורלה מחוץ לביתה.

שישה ימים ושישה לילות הלכה במדבר, בשעות החמות מצאה לה מסתור מוצל ובלילה הלכה וצעדה קדימה, ביום השביעי עייפה ועצרה לנוח.

בצד הדרך ראתה אבן כחולה מבריקה, ישבה ליד האבן וניקתה אותה בידיה: "הו מה יפות הן פני, אך למה זה כה מרים ימי?"

עוד היא מתעצבת אל ליבה והנה בקע קול מתחת לאבן שאמר: "הו את זו המתפעלת מיופייך, הזיזי את האבן וראי מי חי תחתיך."

נבהלה סמסה מן הקול הבוקע מתחת לאבן, אך אזרה עוז והרימה את האבן, מתחת לאבן היה חור צר שממנו נבטו אליה פני נערה יפיפייה, כבמעשה קסם התרחב החור הצר והפך לפתח רחב, שמדרגות רחבות הובילו אל פתחו של בית גדול. ירדה סמסה במדרגות ונכנסה אל הבית, ברכה לשלום את הנערה היפה ושאלה: "מהו המקום הזה? מדוע הוא כאן מתחת לפני האדמה? מי את, אדם או שד?"

והנערה השיבה לה כדלקמן: "לא שד כי אדם אני ובת מלך אני, השד הנוראי חמד ביופיי, לקחני מבית אבי ומחזיק בי כאן במקום מושבו כמשרתת, ולא ישחררני לעולם, וזהו גורלי עד יום מותי".

הנערה היפה שאלה את סמסה לשלומה, ולנסיבות הגעתה למקום שכוח אל זה. סיפרה סמסה לנערה את הקורות אותה, את ביטול נישואיה פעמיים, את דברי השד הנוראי ואת קורות מסעה עד הנה.

 ביקשה הנערה מסמסה להמתין אתה עד הערב, ואמרה לה כי בערב כשיגיע השד המחזיק בה, היא תמצא דרך לשאול אותו מה תעשה סמסה כדי שתגיע לחתן המיועד לה.

כששאלה סמסה מה תעשה הנערה כדי להסתירה מן השד, כי ידוע ששדים לא סובלים נוכחותם של בני אדם, אם אינם משרתים אותם. אך הנערה השיבה שבזמן ששרתה את השד למדה קסם אחד או שניים, והיא תדע להסתדר. ישבו הנערות לשוחח והתרועעו, תוך כדי הכנת ארוחת הענקים לשד הנוראי. לפתע פרצה סופת ברקים ורעמים, רוח פרצים העלתה ענני אובך, וריח נוראי נישא באוויר. מיד אמרה הנסיכה השבויה לסמסה: "השד מגיע, בואי מהר ואחביא אותך."

היא סימנה לסמסה בשתי אצבעותיה סימן על שפתיה, ומיד הפכה סמסה למטאטא זרדים, אותו שמה הנערה בשירותים. לא עברו דקות ספורות והשד פרץ אל הבית פנימה. הוא פרץ בצעקות איומות: "ריח אדם עולה באפי, כל אשר בביתי יבוא ויתייצב בפני!"

החלה תזוזה בבית. כל רהיטי וחפצי הבית באו והתקבצו לפני השד, ורק המטאטא שבשירותים (שלא ידע על המנהג והציווי – כי הייתה זו סמסה בדמותה החדשה) המשיך לעמוד בפינתו.

"למה זה לא יבוא המטאטא להתייצב בפני?" הרעים השד בקולו.

כל הבית הזדעזע מאימה ומקולו של השד. התייצבה הנסיכה המשרתת בפני השד, בהכנעה ואמרה לו: "אדוני השד הנורא, המטאטא פשוט חס על כבודך, ומכבד אותך מאוד, ולכן לא בא להתייצב בפניך, כמה דקות לפני שהגעת, ניקיתי באמצעותו את השירותים, עדיין הוא מלוכלך, ולכן לא הגיע אליך."

נרגע השד, וישב מיד. כדי להסיח את דעתו הגישה לו הנסיכה את ארוחתו.

"טעימה מאוד הארוחה, בתי, אך עדיין מריח אני ריחו של אדם בבית", אמר השד.

שוב הרגיעה הנערה את השד באומרה: "אבי השד, מי בן האנוש שיגיע למקום נידח במדבר מעין זה? אין זאת כי טועה אתה."

ומיד שינתה את נושא השיחה והחלה לשאול את השד בנושא סמסה. היא שאלה את השד: "אבי השד האם מכיר אתה את סיפורה של סמסה היפה?"

מיד התעורר חשדו של השד והוא אמר: "אכן, מכיר אני, אך מנין את מכירה את סיפורה?"

ענתה הנסיכה: "לפני שהבאת אותי לביתך להיות המשרתת שלך, סיפרה לי אמי את סיפורה של סמסה היפה." והיא המשיכה כבדרך אגב: "שד נורא וגדול אם מכיר אתה את סיפורה, ודאי יודע אתה, איך תגיע סמסה לבחיר ליבה וכיצד תמצאהו?"

השד שדברי החנופה החמיאו לו, פתח מיד את ליבו וגילה את הסוד, וכך אמר הוא: "מלכנו, מלך השדים, אינו שד כי אם אדם אך קללה מוטלת עליו ולכן ישן הוא חצי שנה וער הוא חצי שנה, על פי גורלו, האשה שתעירו מחצי שנת שנתו היא שתהיה לו לאשה. האשה המיועדת למלכנו על פי הגורל היא סמסה, אך היא תהיה אשתו של מלך השדים רק אם תחכים ותפעל בחוכמה ובתבונה, ובתושייה ותצליח לעבור גם אותי השד הנורא וגם את שני אחי השדים. ממני אמורה היא לקחת אחת משערות ראשי, מאחי – מעט מזון מארוחתו השדית, ומאחי השלישי – מעט מים ממי השתייה שלו. שלושה דברים אלה יעזרו לה להתגבר על מכשולים גדולים בהמשך דרכה."

לאחר הדברים האלה הניח השד העייף את ראשו על ירכה של הנסיכה כמידי ערב ונרדם. העבירה הנסיכה את ידה בשערות ראשו של השד ושיחקה בשערותיו, אחזה בשערה אחת ותלשה אותה. מיד התעורר השד בבהלה וצעק: "מה קרה?"

הרגיעה הנערה את השד ואמר: "אדוני השד גיליתי כינה בשערותיך והוצאתי אותה."

ענה השד בצחוק: "רק כינה אחת גילית?" ותוך כדי צחוק חזר הוא לישון את שנתו, גלגלה הנערה את השערה שתלשה והחביאה בכיסה.

עם שחר, עוד בטרם תזרח הסמסה, יצא השד בסערה מהבית, מיהרה הנערה אל המטאטא ובמגע ידיה החזירה אותו לדמותה של סמסה היפה. מסרה לה הנסיכה המשרתת את השערה משערות ראשו של השד, וצרפה לשערה שקד קסום, והורתה לסמסה לפצח את השקד הקסום כאשר מצב רוחה ומצבה הכלכלי יהיה בכי רע.

נפרדו הבנות בבכי, בחיבוקים ובנשיקות, וסמסה המשיכה בדרכה. היא המשיכה לבלות זוגות נעליים בזו אחר זו, ולאחר דרך ארוכה הגיעה שוב במדבר לאבן כחולה המונחת לצד הדרך, נאנחה ואמרה: "הוי, מה יפה ומה נאה אני, אך למה זה מר גורלי?"

ומיד נענתה בקול מתחת לאבן: "הי, את מתפעלת ממראך, הרימי את האבן ותראי מי חי תחתייך".

הפעם סמסה לא נבהלה, אלא הרימה את האבן. ניבטו אליה פניה היפות של נערה צעירה שהייתה אף יפה מן הנערה הקודמת. סמסה ירדה לביתה של הנערה ושמעה גם ממנה את סיפור חייה וכי היא נחטפה מבית אביה המלך להיות משרתת לשד הנוראי, אחיו של השד שפגשה.        

סיפרה סמסה לנערה את סיפורה, והנערה הסכימה לתת לסמסה מעט מזון מארוחתו של השד, גם נערה זו למדה קסם או שניים מהשד, ולאחר הכנת ארוחתו של השד, כאשר שוב פרצה סערת ברקים ורעמים, רוחות וחול, הבינה סמסה שהשד מגיע ובקשה מהנערה להסתירה, הכתה הנערה קלות על פניה של סמסה והפכה אותה לסיכה בדש בגדה של הנערה. כשנכנס השד לביתו מיד פתח בצעקות איומות "ריח אדם עולה באפי!"

הנערה השיבה: "אין פה אף אחד מלבדי."

מיד כינס השד את חפצי הבית אליו, וכאשר הרים את עיניו, שאל את הנערה: "סיכה זו מדוע אינה מגיעה אלי?"

וגם הנערה החכמה זו השיבה לו: "הסיכה חסה על כבודך, ומפאת כבודך אינה באה אליך. רגע לפני שהגעת, השתמשתי בסיכה כדי לשלוף קוץ שנתקע באצבעי, והסיכה התמלאה במוגלה מן הפצע ומכיוון שהתלכלכה התביישה הסיכה להגיע אליך"

צחק השד צחוק גדול: "אוכל אני נבלות וטרפות מכל הסוגים והמינים. מעט מוגלה אינה עושה עלי כל רושם. בכל מקרה רעב אני מאד, הגישי נא לי את ארוחתי."

הביאה הנסיכה את האוכל שהכינה יחד עם סמסה, והשד שקע בזלילה וסביאה. תוך כדי אוכלו, הפסיקה אותו לפתע הנסיכה ואמרה: "המתן לרגע", הושיטה ידה ולקחה מעט מהאוכל שהשד אוכל.

"מה קרה?" שאל השד.

"זבוב נפל לתוך האוכל והוצאתי אותו" ענתה הנסיכה.

"זבוב!" שאג השד, "הרי זבובים אינם מפריעים לי כלל!"

"סלח לי השד," ענה הנסיכה, "אבל פשוט נגעלתי ולכן הוצאתיו ממזונך".

סיים השד את ארוחתו וכמנהגו שם את ראשו על ירך הנערה ונרדם. למחרת בבוקר, עם עלות השחר, יצא השד לדרכו, והנערה צררה את המעט מהארוחה שנטלה מארוחתו של השד, החזירה את סמסה לדמותה הקודמת, ושלחה אותה לדרכה בבכי ובנשיקות, לאח השד השלישי בצרוף שקד קסום, והוראה לפצח את השקד רק כאשר תהיה במצב רוח קשה ובמצב נואש.

המשיכה סמסה בדרכה, עלתה הרים וירדה בקעות והנעליים המשיכו להתבלות וכשעייפה מן הדרך הקשה, נחה בצד הדרך שוב ליד אבן כחולה מבריקה.

"הוי, מה יפות פני, אז מדוע זה ברח ממני חתני?"

מיד נענה קול מתחת לסלע ואמר: "הוי, זו המתפעלת מיפי עצמה, הרימי את האבן ראי מי נמצא שם בצרה עצומה".

הרימה סמסה שוב את האבן, וכמו מתחת לשתי האבנים הקודמות, מצאה מתחתיה נערה, יפה אף משתי קודמותיה, סיפרה לה סמסה את סיפורה וגם הנערה הזו סיפרה שהינה בת מלך שנשבתה בידי השד להיות משרתת לו כל ימי חייה, אך היא הסכימה לעזור לסמסה להשיג מים ממימיו של השד. 

הכינו השתיים את הארוחה, וכאשר הגיע השד הפכה הנערה את סמסה לסמרטוט מלוכלך בפינת החצר. עד מהרה הגיע השד, הריח ריח בני אדם בבית ומיד פקד על כל חפצי הבית להתייצב בפניו. כל החפצים הגיעו מלבד הסמרטוט. "מדוע אין הסמרטוט מתייצב בפני? שאל השד את הנערה המשרתת. "הסמרטוט חס על כבודך." השיבה, "רגע לפני שהגעת ניקיתי אתו את לול התרנגולות ולכן הוא מלוכלך מאוד ומלא צואה. הסמרטוט התבייש ולכן לא התייצב בפניך."

צחק השד ופקד על הנערה להגיש לו את ארוחתו. כאשר התכוון השד לשתות מכוסו, חטפה הנערה את הכוס מידו והוציאה חלק מן המים."

"מדוע עשית זאת?" שאל השד.

"שערה נפלה לתוך הכוס ולא רציתי שתבלע אותה."

כך השיגה הנערה מעט מים ממי השתייה של השד עבור סמסה.

בבוקר החזירה הנערה את סמסה לדמותה הקודמת, נתנה בידה את מעט המים, ושקד קסום וכמו אחיותיה לפניה נפרדה ממנה בבכי ובנשיקות.

סמסה יצאה לדרך שנית, השד השלישי, שחשד בנערה שב לביתו ושמע מפי השכן שאכן הייתה בבית בת אנוש ומיד יצא לרדוף אחריה. הוא שילח בעקבותיה להקת כלבי פרא טורפים כדי שיתפסו אותה, אך הנערה הוציאה מתיקה את האוכל שנתנה לה המשרתת של השד והשליכהאותו לכלבים. הכלבים  אכלו את האוכל, נרגעו והלכו לדרכם. השד ראה שאינו מצליח להשיג את הנערה ועל כן יצר בקסמיו ים מלאכותי שחסם את דרכה של סמסה, אך סמסה השתמשה במים הקסומים ממימי השתייה של השד ומיד נחצה הים לשנים, והיא עברה אותו בבטחה. אך צרותיה לא תמו. לאחר שחצתה את הים, הבחינה בשד המתקרב במהירות לעברה. מיד זרקה סמסה את השערה שהייתה ברשותה והשד נלכד בשדה קוצים פלאי שלא אפשר לו להמשיך בדרכו ולרדוף אחריה. הוא התייאש ושב על עקבותיו.

סמסה המשיכה בדרכה אך הייתה כבר עייפה ועצובה. היא שפכה דמעות כמים וברוב צערה החלה לאסוף את דמעותיה בכד. לא עברו ימים רבים והכד התמלא בדמעות עד גדותיו. יום אחד פגשה סמסה בשיירת גמלים ובראש השיירה עמד בן מלך. בן המלך היה כה צמא עד כי איבד את הכרתו.

סמסה לא היססה כלל, שלפה את כד הדמעות, השקתה את בן המלך והחיתה את נפשו. בן המלך בתמורה נתן לה שפחה יפיפייה חלקת לשון וחכמה אך בעלת נפש רעה.

סמסה, שימים רבים נדדה בגפה על הרים וגבעות מדבריות, שמחה מאד בחברתה של השפחה וסיפרה לה את כל הקורות אותה, וגם את סיפורו של מלך השדים סיפרה היא למשרתת.

במהלך נדודיהם הגיעו סמסה והמשרתת אל עירו של מלך השדים ולסמסה נותר הזוג האחרון של נעלי קש אחרונים. היא חשה על כן שהנה היא מגיעה לסוף דרכה, אך צרותיה לא תמו. כשהגיעו לשער העיר היה השער סגור, סמסה התעייפה ושכבה לנוח עד שיפתח השער. היא ביקשה משפחתה להביא לה מים לשתות. השפחה מהלה סם מרדים במים, וכאשר שתתה סמסה מן המים, נרדמה ולא התעוררה בבוקר עם פתיחת השערים. זה קרב בדיוק ביום שבו התעורר מלך השדים מתרדמתו החצי שנתית, וכאשר פקח את עיניו ראה מולו את השפחה היפיפייה. זו החרונה הציגה את עצמה כסמסה המיועדת להיות אשתו.

סמסה, שהתעוררה מאוחר מאוד, רצה לשער הארמון אך שם כבר המתינו לה השומרים, ובפקודת המשרתת אסרו עליה להיכנס לארמון המלך. אבלה וחפוית ראש, אחרי שכבר עברה את כל התלאות והגיעה ממש עד הבאר, אך לשתות מן המים אינה יכולה, החלה לבכות בכי מר. ואז נזכרה בשקדים הקסומים שקיבלה במתנה ממשרתות השדים. היא פתחה את השקד הראשון ובתוכו מצאה מערכת בגדי מלכות מפוארים. סמסה פיתתה את השפחה לאפשר לה לשהות לילה אחד בחברת המלך, בתמורה לבגדי המלכות. המשרתת הסכימה, אך הערימה על סמסה ועל המלך והשקתה את המלך במשקה מרדים. כאשר הגיעה סמסה אל המלך והנה הוא רדום ואינו מגיב לקריאותיה ולליטופיה. סמסה החלה להכות את המלך בכל גופו.

למחרת פיתתה סמסה את המשרתת להסכים שתשהה לילה נוסף בחברת המלך, בתמורה לתחולת השקד השני – מערכת איפור ובה חומרי איפור מהנדירים בעולם. אך גם בלילה זה הושקה המלך ביין המכיל חומרי הרדמה וישן שנת ישרים. כשהגיעה סמסה וראתה אותו ישן, הכתה אותו נמרצות  מרוב תסכול.

כשקם המלך בבוקר, חש שכל גופו כאב הוא אסף את חבורת יועציו, ובהיעזרם בהעלאה באוב ובקסמים, הוברר להם שהמלך הושקה במשקה עם אבקת שינה, והם יעצו לו שבלילה הקרוב לא ישתה דבר ממה שיוגש לו. והנה באותו לילה פיתתה סמסה את המשרתת לאפשר לה לשהות לילה נוסף אחד עם המלך, בתמורה לתכולת השקד הקסום השלישי – מערכת תכשיטים מלכותית מפוארת.

עם בוא הערב הגישה המשרתת למלך את משקהו, אך הפעם שלא כדרכו, לא שתה המלך את המשקה אלא שפך אותו לעציץ והשים עצמו ישן. כשיצאה המשרתת הורשתה סמסה להיכנס לחדר.

סמסה נכנסה אל החדר, ופגשה את המלך כשהוא ער לחלוטין. מיד סיפרה לו מי היא וכיצד הגיעה אליו, ועל כל התלאות שפקדו אותה בדרך., היא גם סיפרה לו כיצד המשרתת שהתחזתה לה ויתרה על שהייה בחברת המלך בתמורה למתנות חומריות של מלבושים, איפור ותכשיטים.

מיד הורה המלך להרוג את המשרתת, לקחת את כל רכושה ולמסרו לידי סמסה. הוא נשא את סמסה לאישה ונרפא מהקסם שהוטל עליו, ומאז חיים השניים באושר ועושר עד עצם היום הזה.    

 

מספר בארכיון: 00031

שם הסיפור: שמש היפה ( "סמסה ז'ין")

מקור: טריפולי, לוב

שפת ההיגוד: עברית

המידען: ליזה חכמון

הרושמת: נטע חכמון (ואחיותיה ללא ציון שמות)

תאריך: 2002

מלות מפתח: תרדמה מאגית, סנדלי ברזל, חיפוש הבעל

 

בת הסוחר והשד החתולי

חדארי חדארי – אש ז'ייבק אל דארי. זיתק עלא ג'מירה נאר יא כביר אדאר.

לאב אחד הייתה בת יחידה חכמה וטובה. נאלץ האב לנדוד לרגל עסקיו. התייעץ עם בתו כיצד יוכל להניחה לבדה. הרגיעה הבת את אביה שלא ידאג לה בימי נדודיו הרחק מהבית, רק בקשה אחת ביקשה – לקנות לה חתול שיארח לה לחברה.

קנה האב לבתו את כל צרכיה למשך ימי הנדודים, מגפרור וגחלים ועד קמח, סוכר ותבלינים. באר הייתה לה בחצר הפנימית וכך לא היה עליה לצאת מהבית כלל.

הלך האב לשוק ופגש אדם שהכריז על חתול פלאי בעל תכונות של אדם: מדבר, משחק ושומע. קנה האב את החתול הפלאי לבתו. "נאמן אהיה לבתך, אספר לה סיפורים, אארח לה לחברה", אמר החתול "אף בתנאי אחד עליה לעמוד: עליה לחלוק אתי כל מזון שיבוא אל פיה." הסכים האב והסכימה הבת, שמחה הבת בחתול לפני שיצא האב הזכיר לה להיזהר לא לאכול דבר מבלי לתת מחציתו לחתול, אטם את הבית כדי ששום זר לא יפגע בתומתה ויצא לדרכו הארוכה.

עברו הימים, נעים היה לשניים ביחד, ספרו סיפורים, התבדחו, אכלו יחדיו ולא היה קץ לאושר הבת, עד שיום אחד, כשניקתה הבת את הבית מצאה חמצה קטנה קלוייה, חמצה קטנה שבקטנות. בלי לחשוש דחפה אותה לפיה ולעסה ובלעה, והנה רעש, אש וגופרית, החתול זינק עליה, שרט אותה ונשך ואמר: "את אכלת ולא נתת לי חצי". ביקשה הבת סליחה, התחננה והבטיחה שלא עוד, אך החתול הפך את תכולת הבית, השתין על הגחלים והגפרורים וברח.

נשארה הבת כואבת וחבולה. ירד הלילה ואין לה במה להאיר את הבית, קר לה ואין לה במה להדליק אש, להכין דבר מה חם לנפשה. בקושי רב, הצליחה לטפס על גג הבית, עברה מגג אל גג עד שפגשה בענק מכוער. היה זה החתול השד שהפך לענק, אך היא לא ידעה זאת. ברכה אותו לשלום והוא ענה בכעס: "לולי ברכת שלומך, היו ההרים שומעים רק שקשוק עצמותיך! מה באת לבקש?"

"באתי לבקש גחלת אש, אדון הבית הכי גדול שיש"

חתך השד את קצה אצבעה ואמר: "זהו מחיר הגחלת שאני דורש." לקחה הילדה את הגחלת הבוערת, ודמה הנוטף סימן את מסלול הליכתה עד ביתה. הלך השד בעקבות הדם עד שהגיע אל הבית ונהם: "על מה עלמתי, למה הביאך לביתי?"

ענתה הבת בקול חלש: "באתי לבקש גחלת אש, אדון הבית הכי טוב שיש" והוא נהם נהימה איומה, והבטיח שעוד תיכשל בלשונה והוא יטרוף אותה באחד הימים.

יום יום היה מגיע השד, יום יום קיבל תשובה מחניפה על שאלתו ומסתלק. הילדה הלכה ונחלשה, וממש כשהגיעה לסף המוות חזר האב. הוא פתח את הבית ונדהם לגלות את בתו רזה, כאובה וחלושה. ספרה לו הבת את כל מהלך חייה עם החתול הרע ואחר כך על אודות השד הנורא בעל הגחלת. הבטיח האב לפתור את בעיותיה. כרה בור גדול ועמוק בחצר, הבעיר בו עצים וגחלים רבות, חיכה עד שהאבנים בו התלבנו והתלהטו, כפה עליו כלי וחיכה לערב.

בערב, כשהגיע השד ושאל שוב את שאלתו, ענתה לו הבת בחוצפה: "די הטרדת אותי על גחלת עלובה אחת שנתת לי".

נהם השד נהמה איומה ואמר: "היום יבוא קיצך"

אך היא המשיכה להתגרות בו: "אינני פוחדת ממך, את הגרוע מכל כבר גרמת לי, מה עוד ביכולתך לעולל?"

השד השתולל מזעם, קפץ כדי להרוג את הילדה אך נפל לתוך האש הבוערת ונתכלה. שמחה הילדה, שמח האב, אף שהצטער על סבל בתו בעת העדרו ומאז לא נפרד ממנה עד נישואיה לבעל נאמן וישר.    

 

מספר בארכיון: 00032

שם הסיפור: בת הסוחר והשד החתולי

מקור: טריפולי, לוב

שפת ההיגוד: עברית

המידען: ליזה חכמון

הרושמת: נטע חכמון (ואחיותיה ללא ציון שמות)

תאריך: 2002

מלות מפתח: חתול מכושף, סימון דרך בדם, כישוף 

 

ג'מילה וג'מיל

שתי נשותיהם של שני אחים, האחד מלך והשני ווזיר, הועידו מרחם את ילדיהם זו לזה. לבן הנולד לאשת המלך קראו ג'מיל (יפה), לבת שנולדה לאשת הווזיר קראו ג'מילה (יפָה), והם גדלו באהבה הדדית זה לזה.

ביום שלפני חתונתם, יצא החתן המיועד לקנות את כל הדרוש לביתו החדש והכלה החמודה יצאה עם חברותיה לקושש עצים. היא מצאה מקל חציו זהב חציו כסף ועליו כתוב: "הלוקח אותי יתחרט והמניח אותי יתחרט"

התלבטה הכלה, ולבסוף קשרה אותו עם העצים שקוששה. אך כל קשר היה מותר באורח פלא. התעכבה הכלה בקשירות והבנות התרחקו ממנה, שבו הביתה, והיא נותרה לבדה בשטח הפתוח.

והנה, כאשר פגע המקל היפה באדמה, צמח ועלה ענק איום, העמיס את הכלה על כתפו ונעלם לשני שליש מן הריק (למקום מאוד רחוק ומבודד).

החתן חזר מקניותיו, שאל על הכלה וכולם בצער הודיעו לו שהיא נעלמה ואיש אינו יודע לאן. בכה החתן מרה, בוטלה החתונה, קבר נכרה ונסגר ללא גופה. ישב לידו החתן ממאן לאכול, לשתות, ולהתלבש.

בינתיים, בעובי המדבר הנורא, במגדל גבוה התלוי על בלימה, הנחית השד (עו'ל) את ג'מילה, שבחכמתה הרבה כבשה את אמונו, ולא לאט אף סיפר לה סודות קסמיו ולימד אותה לבצעם. הוא אמר לה שכל שערה משערותיו יכולה על פי צבעה לעשות אחד הפלאים: להפוך לשרפת ענק, להפוך לים גועש ולהפוך לשדה קוצים. 

עוד סיפור לה, שאם תנסה לברוח, כל כלי ביתו יעוררו ויכריזו בקול על הבריחה, אך החול האדום מתחת למצודה שלו הוא חינה, ואם תמרח החינה על כלי היא תשתיק אותו.

שמרה ג'מילה את הדברים בליבה, ובשלוש הזדמנויות שונות תלשה שלוש שערות שונות מראש השד והחביאה אותן. בכל בוקר היה השד יוצא לעסקיו, וג'מילה ניקתה, בישלה והתכוננה לבואו בערב.

ביום אחד מוזר שמעה פתאום ג'מילה קולות דיבור של בני אדם, התכופפה מהמגדל ואמרה להם: "בשם האל, אתם רוכבי הסוסים התקרבו אלי ושמעוני ללא הסוסים, לכו לג'מיל ונחמו אותו, כי חיה עדין כלתו, במצודה גבוהה במדבר הנורא בידי השד הגדול."

נדהמו הסוחרים והנודדים והבטיחו לספר על כך. הגיעו לבית המלך והודיעהו מה ששמעו.

מיד לבש החתן השבור את בגדיו ורכב אתם, הראוהו המקום והלכו להם. קרא ג'מיל לג'מילה, יצאה ולשמחתה לא היה קץ, רק דבר אחד ביקשה ממנו: להביא בכיסיו מהחול האדום, שמתחת למגדל. הוא טיפס למצודה בעזרת צמתה הארוכה. היא סיפרה לו כל קורותיה, וכשהגיע עת שיבתו של השד, הפכה אותו בקסמיה לסיכה בבגדה, ואת סוסו שניצב למרגלות המצודה הפכה לזרד לניקוי הבית. כשנרדם השד שרגיל היה להניח את ראשו כל הלילה על ברכיה, העבירה בזהירות את ראשו אל מעל לאבן רחיים. ערבלה במהירות את החול במים ומרחה בו את כל הבית, אך שכחה את אבן הרחיים שמתחת לראשו.

יצאו ג'מיל וג'מילה חזרה אל האושר, אך אבוי, הרחיים הכריזו על הבריחה, ועוררו את השד מתרדמתו.

עד שהתאושש והתחיל לחפש אחריהם הספיקו ג'מיל וג'מילה להגיע קרוב למקום יישוב. בשלב מסוים הסתובבו השניים וראו אותו מתקרב לכיוונם פעם בגודל סיכה, ופעם בגודל חתול, וכשהגיע לגודל שיח זרקה ג'מילה את השערה הראשונה, והנה לפניו שדה קוצים.

הדף השד בקושי רב את הסבך עד שיצא ממנו. בפעם השנייה זרקה ג'מילה שערה שנייה שהפכה לים. השד הצליח במאמץ רב לשתות אותו, ופלט אותו, אך אז זרקה ג'מילה את השערה השלישית והיא הפכה לאש נוראה.

בכוחות אחרונים הגיעו ג'מיל וג'מילה לעיר, שמחה גדולה ומחולות היו, וכבר התכוננו לטקס החתונה. את הכלה צריך היה להושיב באפריון על גב הגמל. ג'מילה התעקשה לבדוק את הגמל, וסירבה לרכוב על גמל לבן יפה עיניים, כי הכירה שזהו השד הנורא. היא נאותה בסוף בתנאי שיתנו לה בתוך האפריון חמישה סלעים כבדים.

כשהתקדם האפריון לכיוון בית החתן והכלה בתוכו, הבחינה ג'מילה מיד, כי הוא נוטה מהדרך ומנסה להתרחק אתה כדי להשיבה למגדל. פיזרה ג'מילה החוצה אבן אחר אבן, השד לא הרגיש, ואז הורידה את עצמה, ובכוחות אחרונים שבה בריצה לבית המלך. שמחו כולם לקראתה, המשיכו את החתונה, ובבוקר ים המחרת חיפש החתן כבש יפה בשוק הכבשים והביא את היפה מכולם. שוב הכירה הכלה את עיני השד והתנגדה אפילו לטעום ממנו, היא ביקשה שיישחט הרחק מביתה, אך טיפה מדמו נחתה בפתח ביתה ומיד צמח דקל ירוק ועמוס פירות מתוקים. כולם נהנו מהפרי אך היא לא טעמה אותו אף פעם. יום אחד, כשניקתה את ביתה מצאה תמר אדום ונוצץ. הגישה אותו אל פיה. נתקע התמר בגרונה והיא נפלה כמתה על האדמה.

כשהגיע ג'מיל מעבודת יומו מצא אותה מוטלת על האדמה. חבל היה לו על יופייה שייבול בקבר. הוא בחר ארגז זכוכית, הניח בתוכו את הגופה, הניח אותו על גב הגמל ואמר לו: "עליך לשאת את הגופה עד אשר מישהו שיצעק 'הו, כמה מרים החיים בעולם' מאז פטור אתה ממשימתך. תוכל להשליך את הארגז וחופשי תהיה."

כך היה עד שעובר אורח ראה את הגמל עם משאו הכבד.אותו עובר אורח היה נשוי לשלוש נשים, אחת טובת לב והשתיים האחרות מרשעות מרושעות. יום אחד בראותו את הגמל עם משאו נאנח ואמר: "הו, כמה מרים החיים בעולם!" מיד שמט הגמל את הארגז מעל גבו והלך לו. האיש ניגש לארגז וראה עלמה יפיפייה, הבין שסיפור מסתתר מאחוריה, והביא אותה לשלוש נשותיו. הראשונה הסתכלה בעלמה ואמר: "הייתי רוצה שלפני שתיקבר, תשמש לי גופתה שולחן לארוחתי החמה!"

השנייה אמרה: "הייתי רוצה רק לצבוט לה בכל הכוח בלחי היפיפייה שלה!"

והשלישית אמרה: "לי אין שום צורך בכלום, רק לדעת מה הביא נערה יפה כל כך להפסיק לנשום."

היא דחפה את אצבעה לגרונה של ג'מילה, קפץ התמר התקוע מגרונה והיא נאנחה חלושות: "ייתן האל חיים למי שהחייני!"

נרתעו שתי הנשים ובקשו סליחתה. והאישה השלישית, אחר ששמעה את סיפורה של ג'מילה, יצאה אתה לבית אביה.

שוב חזרה השמחה לבית המלך והווזיר. שבו ג'מילה וג'מיל להיות זוג. הלך ואבד לנצח השד הנורא. זהו קצו של כל הרוע שבעולם.

 

מספר בארכיון: 00033

שם הסיפור: ג'מילה וג'מיל

מקור: טריפולי, לוב

שפת ההיגוד: עברית

המידען: ליזה חכמון

הרושמת: נטע חכמון (ואחיותיה ללא ציון שמות)

תאריך: 2002

מלות מפתח: שערות קסם, שד, כלה כלואה במגדל, מקל קסמים, תרדמה מאגית, ארגז זכוכית, שלגייה

 

ירק הסיסבון

היה היה מלך, ואין מלך אלא אללה, ולו שתי נשים, אחת לבנה ואחת שחורה, כושית. אהב המלך את יופי הלבנה, אהב המלך את חכמת אשתו השחורה ותמיד התייעץ אתה בעתות קשות. היו לאישה הלבנה שני בנים, ולאישה השחורה בן אחד.

היה המלך טוב ונדיב לנתיניו והיה אהוב על כל בני ארצו. לילה אחד, בעודו ישן במיטתו שמע והנה קול מדבר אליו אומר: "אדוני המלך דאג לך ליורש חכם כי מחר כשתתעורר לא תראה עוד אור יום. עיוור תהיה!"

נחרד המלך מהידיעה, ונתעורר בבהלה. שאלה אותו אשתו הלבנה: "מה לך?"

והוא סיפר לה את ששמע בחלומו.

"שטויות," הרגיעה אותו האישה הלבנה, "חלומות שווא ידברו, חזור למיטתך ובטוחני שתתעורר מחר בריא עם מאור עינייך."

הלך המלך בלב כבד למיטתו, נרדם והנה חוזר הקול ונשנה: "אדוני המלך, דאג ליורש לכיסאך, כי מחר עיוור תהיה!"

שוב קפץ המלך ממיטתו והנה חלום. הלך המלך הפעם לאשתו השחורה.

שאלה אותו האישה: "מה לך נפעם? דאגה בלב איש ישיחנה."

סיפר לה המלך כי פעמיים שמע בחלומו קול המזהירו שמחר יתעוור, ואינו יודע מה עליו לעשות.

אמרה לו האישה ברוב חכמתה: "עלינו לחשוב על שתי האפשרויות, ונקדם קודם את האפשרות הקשה ביותר. חזור למיטתך ישן, והיה אם תשמע שוב את הקול, שאל אותו מה תהיה התרופה לעיוורונך, ואז נדע גם כיצד לרפא אותך".

שמח המלך על טוב שכלה של אשתו וחזר רגוע למיטתו. כאשר נשנה אליו הקול בשלישית ענה המלך אל הקול בשאלה: "ומה תהיה התרופה לעיוורון?"

והקול השיב: "ירק הסיסבון."

שוב נעור המלך, כתב על דף את שם הירק וחזר למיטתו. כשהתעורר בבוקר היו לידו נשיו וילדיו, הם ראו במו עיניהם כי החלום התגשם.

קם הבן הבחור, בן האישה הלבנה ואמר: "אבי היקר, אני הבכור באחים, ותפקידי הוא לדאוג לתרופתך, צווה וימלאו לי שקים של כסף וזהב, ילבישוני בגד מלכות, ישימוני על סוס מלכותי, וחמוש ברובה אלך לבקש לך התרופה".

ציווה המלך ונעשה, ויצא הבן הבכור לדרכו. כשהגיע לקצה העיר ופניו אל הכפר ראו עיניו צריף קטן ודל מבודד בשממה. עייף היה וצמא מן הדרך והשמש, ושמח שמצא מקום מוצל להניח תחתיו את ראשו, דפק בדלת. את פניו קדמה אישה זקנה. אישה זו הייתה מרשעת גדולה, וכשראתה את עושרו ובגדיו של הבחור חמדה אותם וזממה לקחתם לעצמה.

קידמה הזקנה את פני הבחור בחיוכים חיבוקים ונשיקות, אמרה לו שהיא דודתו האבודה, אחות אביו, ושהיא מנסה להגיע אליהם מזה זמן רב, רק לא השיגה ידה. התפלא הבחור, אך בעייפותו שמח להאמין ולזכות בפינוקים אליהם התגעגע מאז יצא מבית אבא. ערכה הזקנה לפניו סעודה עשירה וטעימה, ויין רב השקתה אותו, עד שהשתכר, נרדם כאבן ולא הרגיש שהפשיטה אותו הזקנה מבגדי המלכות, ובבגדיו התחתונים לגופו, הכניסה אותו לשק, סגרה את פתחו, העמיסה על גב הסוס, לקחה עד פתח העיר הבאה, והשליכה אותו ברחוב וחזרה לביתה.

בבית הזקנה נותרו הבגדים, הסוס, הרובה, והכסף. רועד מקור התעורר הבחור בבוקר, השתחרר בקושי רב מן השק, והבחין כי הוא כמעט ערום. התקין בגד לגופו מן השק, ויחף ורעב הלך אל העיר לחפש לו ארוחה להשקיט רעבונו.

ריחם עליו מוכר הסופגניות והבטיח להאכילו מידי יום בתנאי שיסכים להיות המטגן ליד המחבתות. בלית ברירה הסכים, כי מה יעשה ואין לו פרוטה בכיס לפורטה?

בבית המלך חיכו שבוע ועוד שבוע והחלו לדאוג. ניגש הבן השני גם הוא בן האישה הלבנה ואמר: "רואה אני כי אחי מאחר ואפילו ידיעה ממנו לא הגיעה אלינו, מוטב ואלך אני בעקבותיו. אם זקוק הוא לעזרה, אעזור לו, ואם אבוד הוא, אמלא אני את מקומו ואביא את התרופה לאבי. לקח ממון ובגדים ורובה וסוס כאחו ויצא לדרכו.

גם הוא שם פעמיו אל מחוץ לעיר, וכאחיו נלכד ברשתה של הזקנה המרשעת. עם בוקר, הצטרף לעבודת אחיו כמטגן סופגניות. ושוב נתכנסה המשפחה המלכותית והפעם נפל הפור על הבן הצעיר, בן האישה הכושית. הציעו לו כסף ובגדי מלכות, וסוס אביר ורובה כאחיו, אך הוא סרב. רצה הוא להיות קל תנועה ולכן נסע עם בגדיו לעורו ומזון ליום אחד, ונשקו האישי הצמוד למותנו מוסתר מעין רואה. הגיע גם הוא אל הצריף הדל, הציץ מבעד לחלון וראה את בגדי אחיו תלויים על הקיר, גם את נשקם הכיר. הביט מסביב לצריף והכיר את שני סוסי אחיו רועים מוזנחים, הבין כי רומו האחים וכי יש להשתמש בתבונה במקום אליו הגיע.

ניגש לפתח הדלת ונקש, ואת פניו קידמה הזקנה המוכרת לנו. מהחכמה שקרנה על פיו הכירה בו כי בן מלך הוא, וחשבה בליבה שרב הכסף שברשותו מזה שברשות אחיו הקודמים, כי נראה שהוא ערמומי מהם. קיבלה הזקנה את הנסיך בסבר פנים יפות, חייכה, וחיבקה, ונשקה, סיפרה כי היא יודעת שהוא הולך למצוא תרופה לאביו, שאחיה הוא, ואיחלה לו הצלחה רבה בחלקלקות לשונה. קיבל הבחור את הברכות בתודה, אך הכין לה מלכודת גדולה מזו שהיא הכינה לו.

כאשר ערכה לפניו את הסעודה הרגילה עם המשקאות המשכרים, הכריח הוא אותה לשתות אתו, הקפיד להשקותה את מלוא כל הכוסות אך את תוכן הכוסית שלו שפך אל תוך עציץ שעמד לידו. בסוף אותו הערב הייתה הזקנה מוטלת שיכורה בפינת החדר. מצא הנסיך את השק וסוגרו. הכניס את הזקנה לתוכו, הובילה לאן שהובילה, השליכה היכן שהשליכה, חזר לצריף, סגר אותו ואת המפתח שם בכיסו.

עם בוקר המשיך הנסיך בדרכו על סוסו הקל נחוש בהחלטתו להציל את אחיו ולהשיג תרופה לאביו העיוור.

בצהרים הגיע עד שער עיר אחת, על השער ריחף נשר ענקי שסטה מעל לשער כשביקש לעבור, ומה התפלא הבחור כשעבר את סף השער, נפרשה לעיניו העיר – עיר מתה וחשוכה, לא צמח בה צומח ולא שמש בה זורח.

צמא היה הבחור ורעב, ניגש אל פתח אחד הבתים, דפק בדלת וביקש כוס חלב לרות צימאונו ורעבונו. הסתכלה עליו האישה בפליאה ושאלה אותו: "חלב אתה מבקש, הריה צאן הולך וכלה בעיר, הטלאים מתים אחד אחד, באין עשב צומח. מעלינו מרחף הנשק הענק הנורא, הגוזל מאתנו את אור השמש ואינו מרשה לאיש לעבור את השער ולרעות הצאן, הטרם תראה כי אבודים אנחנו?"

כעס הבחור על רוע ליבו של הנשר, בקש מן האישה לתת לידיו את שני הכבשים שלה, ואמר לה כי הוא יצא אתם וירעה אותם מחוץ לשער העיר, כי הוא אינו מפחד מן הנשר.

עשה הבחור כך שבוע ימים תמים, ואחרי שבוע, זרם חלב עסיסי ומתוק מעטיני הכבשים. מילאה האישה כד מן החלב ושלחה אותו מתנה למלך. כשראה המלך את החלב צווה להביא לפניו את האישה. סיפרה האישה על הבחור הגר בביתה מזה שבוע ימים, שהנשר מכבד ואינו מפריעו מלצאת את שער העיר, והוא קורא: "ה' מלך לעולם".

וכשהגיע הבחור, השתחווה לפני המלך ובקשה אחת בפיו: "לא אוכל לראות את העוול הנורא שנעשה לכם, רוצה אני רשותך להלחם בנשר ולהרגו."

ניסה המלך למנוע את העלם ממעשה נועז זה, אך דבר לא עזר. בסוף הפגישה ניתן לבחור סולם גבוה מאוד וחרב חדה. עם בוקר, נערך קרב האדירים. ניסה הנשר לדבר לבחור לומר לו: "הנח לי, כי אינני רוצה ברעתך, יודע אני שמותי שלי ומות אחי יבוא מידך. לך לך לדרכך והנח לי בעיר זו כי כל אנשיה – שלי גורלם."

אך העלם לא נענה, רצה לעקור את העוול משורשו, ובעוז נפשו הכריע את הנשר, והשליך את נבלתו אל מחוץ לעיר. אור השמש הציף את העיר. יצאו האנשים במחולות בחוצות העיר והמלך הכריז: "חצי מלכותי נתונה לך העלם, וגם בתי, אשתך תהיה לעד."

הודה הבחור על המתנות, הבטיח שיבוא לקחת אותן, אך התנצל שעליו לצאת לדרך למשימה חשובה, וביקש: "אם באמת אתם רוצים לעזור לי, חפשו אדם שיודע היכן אוכל למצוא את ירק הסיסבון."

הכריז המלך שכל מי שיביא ידיעה על ירק זה לבן המלך יקבל סכום עצום של כסף.

שבוע ימים עבר, אך שום ידיעה לא הגיעה. נפרד הנסיך מאשתו העתידה ומאביה ומשפחתו ויצא לדרכו.

הולך הוא בדרך והנה לקראתו צועדת נערה יפיפייה, קערה מלאה תבשיל מהביל על ראשה ובעיניה דמעות.

ניגש הבחור וברך את הנערה לשלום, והיא לא ענתה לו, עיכב אותה וניסה לשאול אותה, אבל היא באחת – עסוקה בבכי על מר גורלה. היא סיפרה כי במעין המפרנס את העיר שולטת מפלצת בת שבעה ראשים. היא מוכנה לשחרר זרימת מים אל העיר במשך שעה אחת בכל חודש, באותה שעה אוספים אנשי העיר מים למשך חודש כולו וזאת בתמורה לנערה. אחת לחודש זוללת המפלצת אחת מנערות העיר ומקנחת בתבשיל חם וטעים. היום הגיע תורה של היפיפייה שהיא גם בתו של מלך העיר.

הכריח הבחור את הנערה להוריד את הקערה מעל ראשה, ולארח לו חברה בארוחה שיאכל הוא מהקערה. ישבו השניים ואכלו, וחזק ומאושש יצא העלם להלחם במפלצת.

ביקשה המפלצת להימנע מהמאבק, אמרה לו שדי לו בזה שהרג את אחיה הנשר, למה לו להתנכל גם לה, מוכנה היא לשחרר את הנערה וגם להזרים מים לעיר, ובל יסור מדרכה, אך הוא סרב ובקרב נועז קטע את שבעת הראשים השטניים.

המומים הביטו אנשי העיר במים הזורמים ששטפו שעה ועוד שעה ועוד שעה עד שהגיע הזוג והסביר להם על התשועה השלימה.

נתן המלך את הבת הניצולה למצילה, לאישה, וגם חצי מלכותו רצה לשקול בידו, אך בן המלך אמר כי ממהר הוא למצוא את התרופה לאביו, וטוב יעשה המלך אם יבקש מאנשי עירו לספר לו מניין ישיג את ירק הסיסבון.

שבוע ימים עבר ושום ידיעה לא הגיעה, יצא בן המלך והבטיח לחזור ולקחת את שהובטח לו. הלך והלך עד שהגיע לשפת ים גדול. מולו ממרחק נראה אי ענקי. שחה הבחור אל האי, התעייף, רבץ ונרדם על החוף.

הוא התעורר אחרי כמה שעות לקול צפצוף גוזלים. צפצוף מתחנן וקורא לעזרה. קם הבחור והתקרב למקור הקולות. לעיניו נגלה מחזה נוראי. נחש ענקי ניצב ליד קן מלא גוזלים ומאיים לטרוף אותם. במחי מכת חרב כרת הנסיך את ראש הנחש, והנה משק עז של כנפיים נשמע באוויר. אם הגוזלים הגיעה. חשבה האם שלפניה עומד רוצח גוזליה מזה זמן רב, וחשבה לטורפו, אבל הגוזלים הסבירו בקול צעקה לאמם שלפניה עומד מצילם ולא אויבם.

סיפרה האם לבחור שמזה שנים רבות, מידי שנה נרצחים גוזליה על ידי מישהו והנה היום חשבה שמצאה את הרוצח, עכשיו ברור לה שזהו הנחש המפלצתי והרע. הודתה הציפור, שהיא מלכת הציפורים, לבחור, ואמרה לו שהיא מוכנה להגיש לו כל עזרה שיבקש. והבחור אחת ביקש – לדעת היכן נמצא ירק הסיסבון.

כינסה מלכת הציפורים את כל העופות שבאזור, ציוותה שאפילו העופות הזקנים ביותר יגיעו לאסיפה, ובאסיפה שאלה אותם על הירק המבוקש. אף אחת מן הציפורים לא שמעה על הירק, חוץ מציפור אחת זקנה מופלגת שזכרה כי הירק גדל על אי בודד בקצה העולם ששמו 'נקב'. הוא נמצא בתוך ארמון מבוצר, הסגור במנעול מתוחכם, הנפתח רק בירייה מדויקת, ירייה אחת מתוך שלוש יריות אפשריות.

שאלה מלכת העופות: "מי מסוגל להטיס על גב את הנסיך?"

אמר אחד העופות כי הוא מוכן לעשות זאת בתוך שנה. אחר אמר שיעשה זאת בתקופה של שישה חודשים, שלישי אמר שהוא החזק, יכול לעשות זאת בתוך חודש ימים, אך לבסוף נתקבלה הצעת העוף שהבטיח ששבוע ימים יספיק לו. אך תנאי אחד העמיד העוף: בכל יום, תוך כדי תעופה, רוצה הוא לקבל את כמות הבשר היומית שלו ישירות אל פיו. הכינו לבחור שש מנות בשר, וברכו את העוף ונוסעו לשלום.

נסע הבחור על גב הנשר ומידי יום הגיש אל פי העוף את מנת הבשר. והנה ביום השישי כשרצה להגיש המנה לפי העוף נחתה המנה וצנחה לאדמה. לא רצה הבחור לאכזב את העוף, חתך מנת בשר מירכו והגישה אל פי העוף.

בסוף היום נחת העוף על האי וציווה על הבחור לעמוד על רגלו. נתקשה הבחור וניסה לצלוע לעמידה. אך העוף אמר לו: "בן חיל אתה, לא רצית לאכזב אותי, ידעתי את גבורתך. לא אכלתי את בשרך".

ניגש, הדביק החתיכה למקומה ובריא קם הבחור על רגליו.

הראה העוף את שער הארמון לבחור ואמר לו: "בעוד עשרים וארבע שעות אבוא לקחתך. אני הולך לצוד לי בינתיים צידה לדרך חזרה."

הגיע הבחור לשער והנה הוא נעול, לידו רצפת שיש עשויה מרצפות תכולות, ועל השער כתוב בזאת הלשון: "בידך שלוש הזדמנויות לפצח המנעול בירייה, בהחטאה הראשונה תשקע באדמה עד מותניך, בהחטאה שנייה תשקע עד צווארך, ובשלישית תהפוך לאחת המרצפות התכולות! אך אם תפצח את המנעול יפתח לפניך הארמון. בפתח הארמון חיות רבות שתפקידם לשמור על הפתח, כל יושבי הארמון ישנים שישה חודשים וערים שישים חודשים אם הגעת למקום בזמן הערות, נחתם גורלך למות אך אם נקלעת בזמן השינה, תוכל לנסות את מזלך בהמשך דרכך. היכנס חדר לפנים חדר עד שתגיע לחדר השביעי, הפנימי. על מיטה מלכותית ישנה המלכה, ליד מיטתה צומח עץ 'ירק הסיסבון'."

אזר הבחור את כל מרצו, ניסה להתרכז ככל שיכול וירה לעבר המנעול, ושקע עד ברכיו, נשא עיניו בתפילה למרום, ירה ירייה שנייה, ושקע עד צווארו. דמעות נצנצו בעיניו, ובפיו ביקש מהאל שיעזור לו למען אביו להגיע לתרופה. ירה ירייה שלישית והנה יד נעלמה שלפה אותו מן האדמה ופתוח ניצב מולו השער.

נכנס אל הגן והנה מלא הוא בכל טוב, פירות נפלאים וכלים מפוארים. על המדרגות לצדי הפתחים היפים רבצו ישנות חיות ממינים שונים. אריות ונמרים, קרנפים וחזירי בר. נכנס חדר אחר חדר, עד שהגיע לחדרה של המלכה. שם שלף את טבעתה מפיה וענד לה את טבעתו, עליה כתוב שמו ועירו, את טבעתה ענד על אצבעו שלו, קטף אגודה של ענפי "ירק הסיסבון" ושם בכליו. יצא את הגן, רכב על גב העוף והגיע אל האי ומשם לארצו, עבר דרך ארמון המלך, לקח את הנערה שהציל מיד המפלצת, ואת מחצית המלכות, הלך אל המלך מארץ הנשר, לקח את הכלה ומחצית המלכות והמשיך בדרכו עד הגיעו לבית האישה הזקנה. הוא לקח את רכוש האחים והמשיך בדרכו. הגיע אל עיר קרובה לעירו. נכנס לחנות סופגניות לאכול דבר מה שם והתפלא בהכירו את שני אחיו עובדים בטיגון סופגניות מלוכלכים ועייפים. שילם לבעל הבית את מחיר עבודתם, השיב להם את בגדיהם, כספם וסוסיהם, ושלושתם יצאו לדרך הביתה.

סיפר להם האח בדרך כי את שתי הנשים רוצה הוא לתת להם. הודו לו האחים, אך בסתר ליבם בערה הקנאה באחיהם שהצליח יותר מהם. באמצע הדרך נעמרו השלושה ליד באר. ביקשו האחים לשתות, והאח הצעיר מוכן היה לרדת את הבאר ולדלות מים לאחיו. קשר עצמו בחבל והשתלשל עם דלי בידו אל תוך המים. הגיש להם מאמצע הדרך את הדלי.

לקחו האחים את הדלי וחתכו את החבל הקושר את האחר. נפל האח אל תוך הבאר. לקחו האחים את הנשים, הכסף, הסוסים והנשק, וגם את הירק לקחו, ומיהרו והגיעו אל עיר אביהם. הזהירו האחים את הנשים לבל יגלו את דבר סודם זה.

שמחה רבה שררה בבית המלך, וסעודה חגיגית נערכה לכבוד האחים שהביאו את הירק בו נרפא המלך. לכולם סיפרו האחים איך בדרך גבורה ואומץ הביאו השניים את התרופה.

עודם יושבים והנה יריות נשמעות מכוון שער העיר – בת המלך מארמון "ירק הסיסבון" קוראת מלחמה על עיר המלך. מבקשת היא לראות את מי שהצליח להגיע למיטתה.

באו לפניה שני האחים אך לא מצאה אצלם את מה שחיפשה, ולכן נתנה פקודה להמשיך בהרעשת העיר.

בינתיים הצליח האח הצעיר לחלץ עצמו מן הבאר ולהגיע בכוחות עצמו אל שער עיר אביו. הלך לכיוון הרעש, הכיר את המלכה, קרב אליה והראה לה את הטבעת. מיד נפסקה האש, ובקול בוטח אמרה המלכה למלך: "לא שני אלה הם שהביאו לך את  התרופה אלא זה!"

הודו האחים בפשעם, אך האח לא רצה לעונשם, סלח להם ואפילו כשירש את מקום אביו, עדיין הטיב עם אחיו. התחתן עם מלכת הטבעת ולשני אחיו נתן את שתי הנשים האחרות. התערב עושר עם עושר, התמזגו ממלכות עם ממלכות ועל כולם שלט המלך הנדיב בן האישה הכושית והמלך הטוב.

אוי לו לפועל רעות, חורש מזימות ומאמץ שקרים! בסופו של דבר, יתגלה הצדק לעין כל והאמת תצוף כשמן.

 

מספר בארכיון: 00034

שם הסיפור: ירק הסיסבון

מקור: טריפולי, לוב

שפת ההיגוד: עברית

המידען: ליזה חכמון

הרושמת: נטע חכמון (ואחיותיה ללא ציון שם)

תאריך: 2002

מלות מפתח: תרופה, טבעת, נשר, חיפוש תרופה, מפלץ הסוכר מי מעיין, מפלץ בעל שבעה ראשים  

שם התלמיד: נטע חכמון