מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי לכלוכית

סיפורי לכלוכית

גרסאות ערביות שנרשמו מפי מידענים ערביים 

     הסטודנט עלי זאהר מאוניברסיטת בן גוריון רשם בשנת 2000 במסגרת לימודיו, חמש גרסאות ערביות ובדוויות של סיפור לכלוכית.

      גרסאות אלה מהוות היום חלק מארכיון הסיפורים של מכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון ומובאות כאן באישורו.

 

לילה (לכלוכית)

"כאן יא מאכאן פי קדים אלזמאן" לפני שנים רבות חיה משפחה: אב, אם, בתם, ובנם, בכפר אחד על גבעות הר שצמחו עליו פרחי הבר ברוב ימות השנה. המשפחה חיה באושר ועושר. בעל הבית עבד ביער בתור כורת עצים ומוכר לאנשים שגרים בכפרים רחוקים, על מנת שיוכלו לבשל בעזרת העצים. האימא הכינה את האוכל בבית לבעלה ולילדיה, שהיו הולכים לפעמים לאביהם ולרוב משחקים מחבואים בין העצים, עד שהיו חוזרים בגלל שהיו רעבים או בגלל שנתקלו בקוצי הסברס בידיהם או בקוצי ה"חורפיש" ברגליהם, אבל עם כל זה הם חיו באושר.

יום אחד חלתה האם במחלה קשה עד שמתה ממחלתה. העצב ריחף מעל בני הכפר, ימים ולילות ולא יצאו הילדים מביתם, הבעל לא יצא לעבודה כדי לשמור על ילדיו, ובסופו של דבר החליט להתחתן עם שכנתו הגרושה, שעזרה לו כל הזמן לטפל בילדיו לאחר מות אשתו. אך לפני מות האם קנאה באם ובילדיה כל הזמן, כי גם לה היו שתי בנות, שלא היו יפות כמו בתה של האישה שמתה, וכך התחתנו האלמן והגרושה.

בימים הראשונים של החתונה הילדים של האימא החורגת אהבו את דודתם "אשתו של אביהם", אבל ימים אחר כך שנאו אותה כי כל הזמן נתנה לנערה, שלילה שמה, ללכת להביא מים מהבאר, לנקות את הבית, לשטוף את הכלים, ולנקות את הבגדים ואפילו לסדר את חדריהן של אחיותיה החדשות. וכך זה נמשך תקופה ארוכה, עד שיום אחד נשמעה הודעה בכפר שבנו של אחד מעשירי האזור רוצה לעבור בבאר, במקום שהבנות ממלאות מים, והוא ייקח לו לאישה את הילדה הכי יפה בעיניו.

באותו יום התלבשו כל בנות הכפר יפה, כמו כן התלבשו בנותיה של האם החורגת הרשעה, אבל לילה לא התלבשה, כי היא יכלה להתלבש בתנאי אחד, שהיא תספיק לרדת לכפר הסמוך ולקטוף סברסים מהעצים ותחזור לנקות אותם מהקוצים כי אורחים באים לבקר אותה היום, אמרה האם החורגת: "ובכך תספיקי תחזרי ותבואי לבאר. אוי ואבוי לך אם אבוא ולא אמצא את הסברס מוכן", והכוונה של האימא החורגת הייתה שלילה לא תלך לבאר, ובכך לתת לאחת מבנותיה את הסיכוי להיות נסיכת הכפר. והיא שלחה את לילה להביא קוצים בשעות הצהרים, בזמן שהקוצים עפים, ובכך ייקח ללילה הרבה זמן להוציא אותם מגופה ועד אז החתן כבר יעזוב את המקום.

וכך היה, לילה הלכה להביא סברס והתמלאה בקוצים, ובדרך חזרה הביתה התחילה לבכות, והיא עצרה והלכה לקבר של אימא שלה, וסיפרה לה את הסיפור, ופתאום שמעה את קול אמה אומר לה:

"אל תבכי בתי!!! אל תבכי בתי!!!"

פנתה לילה לאחור וראתה את הסברס נעלם ובמקומו היא מצאה שמלה ירוקה (בצבע הסברס) עם נקודות אדומות במקום הקוצים. לבשה לילה את השמלה, אך לא הייתה יכולה ללכת לבאר מפני שלא היו לה נעליים. אך גם זה היה כשקליפת הסברס הפכה לנעליים יפות והקוצים שעל הקליפה הפכו לשרשרת וצמיד יפה, וכך הלכה לה לילה אל הבאר במהירות כדי להספיק להגיע אל הנסיך, ובדרך שמעה קול שאמר לה: "עם שקיעת השמש – הכל חוזר לקדמותו עם השקיעה.."

לילה הבינה את המסר ורצה לבאר לפגוש את הנסיך, ושם ראתה את כל בנות הכפר יושבות להן, וראתה גם את הנגנים שמלווים במוסיקה את הנסיך שמחפש את נערת חלומותיו. ופתאום כל הבנות שעמדו ליד הבאר וגם החתן נדהמו כשראו את הנערה היפה ביותר מבין הנמצאות המקום, כולם נעצו מבטים בנערה במשך דקות אחדות. הזמן היה זמן השקיעה. הנסיך רץ לעבר הנערה, וכאשר הגיע אליה והסתכל על פניה נדהם מיופייה, אך הנערה לא נתנה לאושר הזה להימשך ורצה לקבר אמה. החתן ניסה לרוץ אחריה, אך לשווא. הנערה הספיקה להגיע לקבר אימה בדיוק בזמן, ואז הכישוף פג, והכל חזר לקדמותו, ולילה חזרה במהירות לביתה וישבה בוכה בבית למראה דודתה, בוכה מהקוצים שמילאו את ידיה, והבנות סיפרו כל הזמן על הבחורה היפה שהופיעה עד ששכחו את הנער שכולן הלכו למענו, ולילה שומעת אותן ללא תגובה.

הנסיך הכריז שכל הבנות יגיעו עוד פעם לבאר למחרת, וכך היה. כל הבנות חזרו אבל הנערה לא הופיעה, וכולם חיכו לה, עד שלפתע אותה נערה חזרה וגם כן לפנות השקיעה, בדקות אבל היום דיברה עם החתן וגם שמעו ביחד את שירת החתונה, הנהוגה אז. וכך גם שכחה לילה את עניין השקיעה והשתלבה עם החתן ולפתע נזכרה וקמה ממקומה, והתחילה לרוץ, וכשנעלמה מהחתן הכל חזר לקדמותו, הסברס והקוצים חזרו לידיה של לילה, חוץ מהנעלים שהורידה לילה כדי שתרוץ מהר, וזה מה שנשאר לחתן, ובכך ננסה לזהות את הנערה. הוא חיפש בין העצים, מאחורי הסברס, אבל לשווא, ולא נשאר לו אלא לצוות  על עוזריו לעבור בכל בית ולבדוק למי הנעל מתאימה ולנערה שהנעל תתאים לה יביאו אותה לארמון והוא יתחתן איתה.

וכך יצאו לחפש בכל מקום ולא מצאו עד שהגיעו לקצה הכפר, לביתה של ליילה ואחיותיה. בהתחלה מדדו את הנעל לרגלן של האחיות של לילה, אך הנעל לא התאימה מפני שהרגליים של האחיות היו גדולות מאוד, מרוב שהן אכלו ולא עבדו. וכשיצאו המשרתים מן הבית ראו נערה שעומדת ליד הבית בוכה ומנקה את הקוצים מידיה.

האם החורגת אמרה: "אל תמדדו לה את הנעל כי היא משרתת את הבית ומנקה."

אך המשרתים התעקשו עד שהסכימה האם החורגת, והם מדדו ללילה את הנעל והנעל התאימה לה בדיוק.

רק אז לקחו את הנערה לעשיר, ושם לילה סיפרה לו את הסיפור, אחר כך הם התחתנו וילדו בנים ובנות חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

 

מספר בארכיון: 00016

שם הסיפור: לילה (לכלוכית)

מקור: ערבי

שפת ההיגוד: ערבית

המידען: אלעמראני חדיג'ה מכפר כאוכב אבולהג'ה שבגליל התחתון. נולדה בשנת 1911 בכפר אלדאמון

הרושם: עלי זאהר

תאריך: תש"ס 

מלות מפתח: לכלוכית, אם חורגת, חפץ מאגי

הערות:   AT 510

 

סומייה פרח הכפר (לכלוכית)

כאן יא מאכאן פי קדים אלזמאן

לפני עשרות שנים גרו בכפר קביה שלוש מאות תושבים שכולם במשפחה אחת עובדים ביחד, אוכלים ומטיילים ביחד, ובמהלך השנים הגיעו מירושלים שתי משפחות עם ילדיהן וחיו בכפרנו השליו. שכנתי, אום אחמד, הייתה התופרת של הכפר, היא שהכינה בגדים ושמלות לכל הכלות של כלות הכפר. עד שיום אחד דקר אותה מחט שהיה חלוד, וכנראה היה מורעל, וגרם לאום אחמד מחלה קשה מאוד, שכל הרופאים לפני התרופה המערבית לא ידעו לרפא אותה. החמיר מצבה של אום אחמד ונפטרה אחרי שלוש שנים של סבל וכאב. וכך היא השאירה מאחוריה את בתה סומייה ואת בעלה. הכפר עצוב. אפילו הכלות ששימחה אותן אום אחמד גם עצובות. כל השכנים רצו את סומייה לטפל בה, אבל האב לא רצה להעמיס על שכניו, כי כל אחד יש לו את הבעיות שלו.

כעבור שנה החליט אבו אחמד להתחתן. כולם יעצו את שכנתו הגרושה, שהגיעה מירושלים, עם שתי בנותיה השמנות, וכך היה. התחתן אבו אחמד עם האישה הגרושה. בתחילת תקופת הנישואים שידרה האישה הגרושה שהיא כל כך אוהבת את סומייה, וכל כך רוצה בטובתה, וכולנו שמחנו לשמוע זה.

אבל זה השתנה עם הזמן, אחרי שגדלו הבנות, סומייה, ואחיותיה החדשות, וכל בחורי הכפר, התחילו לדבר על סומייה. אז התחילה האם החורגת להעסיק את סומייה בכל עבודות הבית: לנקות ולשטוף כלים, להביא מים מהבאר,ועוד ועוד, וסומייה לא סיפרה לאביה כי רצתה לשדר לאביה שהיא שמחה עם אימה החורגת.

יום אחד נשמעה הודעה בכפר כי בנו של מוכתר הכפר הסמוך רוצה לבוא לבאר של כפר קביה ושם רוצה לבחור לו את כלתו לעתיד. כל בנות הכפר, שרצו לזכות בחתן העשיר, התחילו להתלבש ולהתאפר בכדי להראות כבנות יפות. סמויה רצתה גם, אבל אמה החורגת הטילה עליה משימה, והמשימה היא שתלך אל הבאר ומהבית אל הבאר, תנקה את כל הקוצים שנמצאים בדרכה בכדי שלא יפגעו בשמלתן של בנותיה של האם החורגת, ושלא תשאיר אפילו קוץ אחד בדרך, שלא יתקע בנעליהן של הבנות, ורק אם תעשה זאת תחזור הביתה, תיתן אוכל לעדר בבית, ורק אז תבוא לראות מה קורה בבאר.

בכתה סומייה, ובדרך לפני שהגיעה אל הבאר נכנסה אל הקבר של אמה, ושם היא בכתה ובכתה: "איך את, אמה שתפרת את שמלות הכלות של הכפר, היום אני לא מוצאת אפילו בגדים משומשים...."

מצד הקבר שמעה סומייה קול שדומה לקול אמה, שאומר: "אל תבכי בתי, נשמתי שומרת עליך, אני יודעת מה עובר עליך", וראתה אור יוצא מתוך הקבר ונעלם, אבל הנו משאיר שמלה לבנה, יפה, ויוצא ממנה אור שמושך תשומת ליבו של רואיו, ושמעה קול שקורא לה מרחוק: "השקיעה היא מפגשנו, השמש היא האור של שמלתך".

איך שלבשה את שמלתה הבריקו נעליה הבלויות. שמחה סומייה, הודתה לאמה, וישבה ליד הקבר עם דמעות. הפעם היות דמעות השמחה ולא הכאב מהקוצים שדקרו אותה בזמן שאספה אותם מהדרך המובילה לבאר החתן.

הזמן הזה הגיע החתן אל הבאר, והוא יושב מאוכזב כי עד עתה לא מצא את אהובת ליבו, את האישה שתמצא חן בעיניו. ישב על סלע והמתין, אולי תבוא מישהי שמוצאת חן בעיניו. והנה מופיעה נערה. פניה מוארות כשמש, בגדיה היו יפים מאוד. עמד לו החתן על הסלע. לא מאמין מרוב שמחתו את אשר רואה. ירד מהסלע והתקרב אל הנסיכה היפה. פחדה סומייה שיזהו אותה אמה ואחיותיה, הפנתה את עורפה ורצה לכיוון הקבר של אמה, וכך היא חשבה שזה הסתיים. ישבה ליד הקבר. עם השקיעה נכבה האור של בגדיה, וחזרו לעברן, וחזרה סומייה אל עברה האומלל.

כל בנות הכפר סיפרו ביניהן על אותה נערה, כאילו הנערה הייתה מעולם אחר. אף אחד לא מכיר אותה, מאיפה היא באה, מי זו, ועוד הרבה שאלות נשארו ללא תשובה.

למחרת חזרה סומייה אל הקבר, ואותו סיפור חזר על עצמו. שוב פעם פנתה סומייה אל הבאר, והפעם פחדה סומייה וברחה סומייה, וכשהגיעה אל מדרגות הכפר, שאלו המדרגות של המסגד הראשון שנהרס בשנות החמישים, נפלו מרגלי סומייה נעליה, והכישוף של בגדיה פג עם שקיעת השמש. החתן, אשר רץ אחרי סומייה, לא נשאר לו חוץ מזיכרונותיו לנערה ונעליה, אבל פתאום הנעליים נהפכו לסתם נעליים בלויות ישנות, וכשפנה לבנות שבבאר ענו שנעליים אלו שייכות לסומייה, בתו של אבו אחמד הרועה.

פנה החתן עם כמה בנות מהכפר ומצאו את סומייה בוכה שם ליד ביתה, והיא אחוזת בחבילת הקוצים, אשר אספה אותם מסביב הבית כבקשת אמה החורגת, והבעירה אש בקוצים שאספה כדי לנקות את הבית. וכשהגיע החתן עם הבנות עמדה לה אמה החורגת בפתח הבית וסירבה שיכנס אל הבית או אל החצר שהייתה בה סומייה. וכשהראה לה את נעלי סומייה והתעקש שתמדוד סומייה את הנעליים ולבדוק אם כן הנעליים של סומייה, לא נשאר בפני אותה אם מרשעה אלא לתת לו להיכנס וכך נגמר סיפור הסבל של סומייה עם אמה ואחיותיה, ועברה לגור עם בעלה, החתן העשיר, אשר אהב אותה והם חיו באושר ועושר עד סוף ימיהם.

והיום סיפור סומייה מוכר לכל האנשים בכפר קוביה וגם בכפרים שמסביבנו, ונהפך לסמל אשר סימל את ההאבקות על הקיום והרצון לקבל רק אם עושים, ואם תלך לפינה המזרחית של הכפר שם תמצא את ביתה של סומייה, שחלקים ממנו נשארות עד היום, אבל איך שתיארתי לך בהתחלה, שלמרות כל הקוצים והסברס שנמצאים שם, אני וכל מבוגרי הכפר מרגישים את נוכחותה בזמן שמבקרים במקום.  

 

מספר בארכיון: 00017

שם הסיפור: סומייה פרח הכפר (לכלוכית)

מקור: ערבי

שפת ההיגוד: ערבית 

המידען: אבו עלי יליד שנת 1899(!) תושב הכפר קביה, הנמצא בתחום הגבולי שבין הרשות הפלסטינאית לבין הקו הירוק.

הרושם: עלי זאהר

תאריך: תש"ס

מלות מפתח: לכלוכית, חפץ מאגי

הערות:   AT 510

נסיבות ההיגוד:

לדברי המידען הוא נוהג לספר את הסיפור "האמיתי" של בת כפרו, סומייה, בין קוצי הסברס בכפר. לדבריו, מעשיה של סומיה הפכו למנהג וכי כל כלה לפני חתונתה, באה לקחת צמר עם קוצים ותולה אותו בחדרה אצל הוריה, כדי לגרש את עין הרע ממנה ומחתנה.  

 

סומייה והיונים (לכלוכית)

היה היו בכפר אחד הנמצא על גבעת בר בין עצי ה"סנדיאן" ובין קוצי העצים הצבעוניים, שם הייתה גרה משפחה באושר שהייתה מורכבת מההורים וילדה קטנה. יום אחד חלתה האם במחלה קשה, עד שנגמר במותה. לידם הייתה שכנה שבעלה נפטר במלחמה. השכנה הציעה לבעל שתיקח את הבת אצלה בזמן שהוא יוצא לעבודתו, עד שהחליט בסופו של דבר להתחתן עם האישה הזו. ואחר כך נהפכה הקערה על פיה, לאישה זו היו שתי בנות, והייתה מפנקת אותן ונותנת לביתו של בעלה לעבוד את כל עבודות הבית, ובצהרי היום יוצאת להביא ענפי עצים להבעיר את האש ולבשל, וכל יום כשהגיעה באו חבריה, הכלב והחתול, ועוזרים לה להוציא את הקוצים מרגליה, כי היא הייתה יוצאת יחפה בלי נעליים.

יום אחד עברה שיירה של המלך על גבעת ההר, והכריזו על נשף בארמון המלך, ושם הנסיך ברצונו לבחור לו אישה. כך התחילו בנותיה של האישה החורגת לסדר את עצמן, וסומייה רק עוזרת להן. כשסיימו, רצתה סומייה ללכת אתם אבל האם החורגת אמרה: "אם עד הערב תוכלי למיין את הקוצים מערמת החיטה, ניקח אותך".

בכתה סומייה כי לא תוכל ללכת אתם אבל באו היונים, שהייתה נותנת להן אוכל, ומיינו את הערימה בצורה מהירה, אבל למרות זאת האימא לא לקחה אותה איתן כי הנה יותר יפה מבנותיה.

ישבה סומייה לבדה בבית בוכה, פתאום יצאה לה אישה מבין השיחים ושאלה אותה: "מדוע את בוכה?"

סיפרה לה סומייה את סיפורה.

אמרה לה: "אני אעזור לך".

לקחה קצת מהקוצים שמיינה אותם מהחיטה, וזרקה אותם על בגדיה הישנים של סומייה, והפכה אותם לבגדים מבריקים, קטפה שני "ראשי קוצים", שזה סוג של פרחים, וזרקה אותם על רגליה, והם הפכו להיות זוג נעליים יפות, ולבסוף, לקחה את החתול והכלב והפכה אותם לסוסים, ולבסוף לקחה פח אשפה והפכה אותו למרכבה ענקית, ופתאום עבר משם חמור, שמשתמשת בו סומייה להביא את העצים מהיער, והפכה אותו לנהג המרכבה, אבל לפני שיצאה סומייה אמרה האישה: "תזכרי בתי, לפני חצות אם את לא חוזרת הנעליים שלך יהפכו לקוצים והבגדים שלך למקורם".

וכך יצאה סומייה לנשף, כשהגיעה נבהלו כל הבנות הנמצאות שם, אפילו אמה ואחיותיה לא זיהו אותה מרוב יופייה. רקדה סומייה עם הנסיך, אבל לפני חצות ברחה ללא הודעה, רק אמרה: "נמשיך מחר".

למחרת חזרה סומייה באותה צורה, אבל אז שכחה מהזמן, וכשצלצל שעות חצות ברחה, וכשהגיעה למדרגות הארמון, הבגדים חזרו למקורם, והנעליים הפכו לקוצים שנכנסו ברגליה, ונזל הדם מרגליה. הנסיך מצא את הנעל וצווה על משרתיו לעבור על כל בנות הכפרים, וכל אחת שיהיו לה סימני קוצים ברגליה והנעל תיכנס לרגליה, תתחתן עם הנסיך.

וכך היה, כשהגיע הנסיך לבית סומייה האחיות ידעו מה מתרחש, והלכו אל ערמת הקוצים שהוציאה סומייה מהחיטה, ודרכו עליהן, וכך הצליחו למדוד את הנעל, אבל לשווא, כי הראשונה צעקה מכאבים, ואמרה: "רגלי נשברת", השנייה, השמנה, לא יכלה להכניס את הנעל לרגלה, וכשסיימו המשרתים את המדידה רצו לצאת מהבית אלא שפתאום שמעו צעקות מהצד, הסתובבו וראו שנערה קוראת להם: "חכו לי". אבל האימא אמרה זאת משוגעת, למרות זאת, המשרתים בדקו את רגליה ומצאו את סימני הקוצים, ולאחר שמדדה את הנעל, נכנסה הנעל בול לרגליה, וכך סיפרה סומייה את סיפורה לנסיך, ואז נפטרה מהאימא החורגת והתחתנה עם הנסיך, והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה אני רוצה לפנות לכל אב שקורא את הסיפור הזה או כל אם שקוראת גם את הסיפור. אל תתנו לקוצים לדקור את ילדיכם. אני מכירה בנות מהכפר שלי שסובלות בגלל שטות של חתונה שהאבא מביא לבית אישה זרה בכדי שתשמור על הילדים, אבל עד מהרה נהפכת האישה למכשפה, שמטרתה לדקור את הבנים בקוצים מכאיבים למען מימוש מטרה אחת והיא בניה האמיתיים, ואני לא רוצה להסביר כי המבין יבין. הסיפור על סומייה חוזר על עצמו כל יום בכפר, וכולנו יודעים ושותקים. למה? כי החברה גוזרת עלינו לעליהם לחיות כך, ולא להתערב במה שלא שייך לנו. אנחנו פה והם שם, וכל אדם יודע את בעיותיו ובעיות משפחתו.

 

מספר בארכיון: 00018

שם הסיפור: סומייה והיונים (לכלוכית)

מקור: ערבי

שפת ההיגוד: ערבית 

המידען: אמנה אום יוסף

הרושם: עלי זאהר

תאריך: תש"ס

מלות מפתח: לכלוכית, יונים ממיינות זרעים, חפצים מאגיים

הערות:   AT510

 

סלמא (לכלוכית)

הסיפור התרחש בשנת 1948 כשהצבא הישראלי הגיע לאזור דרום הנגב, ורצו לפנות שבטים ממקום מגורם כדי להקים מחנה צבאי. מה הם עשו? הם נכנסו עם הציוד: מכוניות, טנקים ונשק, הבדואים היו חסרי כל וגם אדישים, שהיו רואים את הצבא היו אוספים אל כל הרכוש שלהם והיו עוזבים לכל מיני כיוונים, עד שהסיפור הגיע לשבט של סלמא, ששם הצבא השתמש בשיטה אחרת: הוא מילא חביות מברזל באבנים וגלגלו אותם על גבעת החול שליד השבט, האנשים שמעו את הקולות וחשבו שהקולות הללו הם קולות של יריות והנשק של הצבא, והזה. הם אספו את כל מה שהספיקו מרכושם ורצו לעזוב, אבל לפתע הם נזכרו בסלמא והוריה רצו ומצאו את סלמא, הנערה היפה בוכה ומחפשת את אמה שיצאה עם העדר משעות הבוקר ועוד לא חזרה. אבל הם ידעו שאמה של סלמא יצאה בכיוון מעיין המים מזרחה, לכן ההורים לקחו את סלמא ויצאו לכיוון המעיין לקחת את אמה אתם, אך הם לא מצאו שם את רחימה.

"רחימה, רחימה, איפה את????"

אבל ללא מענה ורק ההדים חזרו במלה מה, מה....

חפשו את רחימה בין העפר שחלקו היה מפוזר לשווא כי הם לא מצאו אותה. ובכך המשפחה של סלמא עזבה את הישוב ללא רחימה עד שהגיעו לאזור שקרוב למצרים ושם חיו להם. האבא לא יכל לעבוד את עבודות הבית ולעבוד בחוץ, לכן, לאחר שבע שנים חזר לחפש את רחימה אבל לא מצא את השבט שלו ובמקומו היו כבר קיבוצים ומפעלים.

וכשחזר לביתו החליט האב להתחתן עם מישהי שתוכל לשמור על סלמא, ולא מצא חוץ מאלמנתו של חברו שמת מהכשת נחש, ולאלמנה היו שתי בנות שלא היו יפות כמו סלמא.

ומכאן מתחיל סיפורה של סלמא עם אמה החורגת ובנותיה. האב היה יוצא לעבוד כל יום וסלמא הייתה נשארת בבית עם אמה ואחיותיה החורגות, אבל סלמא הייתה זו שניקתה את הבית ובישלה, וניקתה את האוהל, ואספה את הקוצים שהביאה אתם הרוח עד לאוהל, וגם היא שהייתה חוצה את הגבול שהיה עשוי משרשראות קוצי ברזל כדי להביא עצים לבישול. וכך יום יום עבדה סלמא והדם שלה לא הפסיק מהשרטות של חבלי הקוצים של הגבול.

האב חזר עם שעות הערב עייף ונישק את בנותיו והלך לישון, ולא שאל אפילו פעם אחת איך האמא מתייחסת לבתו סלמא.

סלמא גדלה והפכה לנערה יפה ששמחה לבו של כל מי שהסתכל עליה, חוץ מאמה החורגת ובנותיה, שכל פעם שראו אותה קנאו בה, ונתנו לה לעבוד יותר עבודות יותר קשות, כשהלכו לחתונה עזבו אותה כשמורת על הבית, כשסרגו בגדים חדשים נתנו לה את הישנים כדי שהן יראו יותר יפות אבל לשווא.

 יום אחד הייתה שמועה בכפר שבנו של השייח' רוצה להתחתן ולשם כך הוא פותח את השג' (אוהל) של האורחים, ושם הוא עושה אוכל ומשתה לכל בנות השבטים הקרובים מהם ובזה כדי שבנו של ראש השבט יבחר לו את נערת לבו. מאותו היום כל הבנות התחילו לסרוג להן בגדים חדשים, ולאסוף פרחי בר כדי לתת מתנה לבן השייח' וכדי לשאת אותם להוספת יופיין.

אבל באוהל הנמצא באזור הצפוני היה משהו שונה, שם סלמא עבדה ככל הבנות אבל לא לעצמה אלא למען בנותיה של האם החורגת עם הבטחה שכשהיא תסיים, אחיותיה החורגות יסרגו לה ביחד.

וכך כאשר סיימו הבנות של האם החורגת לסרוג את הבגדים ונשארו הפרחים, שכאמור סלמא הייתה צריכה ללכת להביא אותם מעבר לגבול, ובכך מצאו האחיות שיטה להיפטר מסלמא שאמרו שכשתעבור את הגבול תקבל שריטות ושתביא את הפרחים הקוצים שלהם יכנסו לה לגוף, ובכך תהפוך לנערה מכוערת ועלובה.

וכך היה. כשהביאה סלמא את הפרחים ביקשה שגם היא תצטרף אליהם אבל לשווא: "את תישארי לשמור על הבית ובפעם הבאה אנו ניקח אותך".

התעצבה סלמא והלכה לישון, פתאום הופיעה לה אמה, רחימה, בשנתה, ואמרה לה: "אל תדאגי בתי את יפה"

והציעה לה ללכת ולארוג מ"פרחי הלילה" ( פרחים שפורחים בבוקר ועם שקיעת השמש נסגרים והופכים לקוצים) כתר ונעליים ונלבש אותם.

"אבל אל תשכחי בתי, הפרחים האלה יפים רק כל עוד השמש זורחת, וכאשר השמש שוקעת הפרחים הופכים לקוצים ומתחילים לגרד בגוף."

וכך יצאה לה סלמא בבוקר לתת אוכל לעדר ובחזרה ליד המעיין מצאה שמלה לבנה יפה. חיפשה סלמא את בעלת השמלה ולא מצאה כי כנראה מישהי שכחה אותה.

לקחה סלמא את השמלה כשהיא מאושרת מאוד ועברה את הגבול כדי לקטוף מפרחי הלילה, כדי להכין את הכתר והנעליים. קטפה לה סלמא כמות גדולה של פרחים והכינה לה את התלבושת היפה ובאותו יום שהוכרז כיום בחירת הכלה, נסעו הבנות של הכפר לאוהל השייח' והשאירו את סלמא בודדה בבית עד שנעלמו מעיניה. התלבשה סלמא עם הבגדים שהכינה מפרחים ורכבה על הסוס הלבן שהיה חברה הטוב, וכך הגיעה בזמן לנשף, לפני שקיעת החמה בתקופה קצרה. כשהגיעה, כל בנות היו עסוקות בהתפארותם מול חברותיהן ביופיין, ומחכות שהחתן יבחר אחת מהן.

אבל לפתע קם החתן ממקומו ופנה לחוץ. שכל הבנות מסתכלות לאן החתן הולך, ולהפתעתן ראו את הנסיכה היפה ביותר שאף פעם לא ראו בשבטים, שאפילו אחיותיה לא זיהו אותה ולא הכירו אותה.

ירדה סלמא מהסוס ונכנסה לתוך האוהל עם ריח הפרחים היפה והמגניב, וכך גנבה את ההופעה של כל הנשף אבל לפני שהכריז החתן עליה כאישה נזכרה סלמא בפרחי הלילה, רצה החוצה, קפצה על הסוס ומהר חזרה אל הבית והורידה את הפרחים ממנה ושמרה אותם בבית.

כשהגיעו האחיות אל הבית דיברו כל הזמן על הנערה המסתורית ולמחרת היום חזרו הבנות אל הנשף, אולי היום לא תבוא הנערה והחתן יבחר באחת מהן, אבל לפני השקיעה הנה הנערה היפה שוב מגיעה על גבי סוס לבן, יורדת, והחתן פונה ומוריד אותה מהסוס, ומכניס אותה אל האוהל, איפה שכל הבנות, ומרוב שמחה שכחה סלמא את השקיעה עד ששמעה את משרת האוהל אומר: "נדליק אש לפני השקיעה."

ואז היא נזכרה, והתחילה לרוץ לכיוון הבית אבל כשהיא רצה במהירות החליקה בפתח האוהל ונפלה לה נעלה, והחתן מצא אותה לאחר שהבנות עזבו. הוא מכריז על הנערה הראשונה שימצא שהנעל מתאימה לרגלה ייקח אותה לאישה.

ובכך מתחיל לעבור בין השבטים אבל לשווא עד שמגיע לבית האחרון, המשרתים לא רצו ללכת לבית ואמרו שהבית רחוק והדרך מלאה בקוצים, ואין טעם ללכת, אבל בנו של השיח' התעקש שהם יבדקו את כל הבתים. וכשהגיעו לביתה של סלמא, סלמא הייתה עם העדר והבנות חיכו לחתן עד שיגיע, אבל רגליהן היו ענקיות והן ניסו וניסו אך הנעל לא התאימה להן, והנעל גירדה להן כי זה היה לאחר השקיעה.

ולפתע נכנסה סלמא אל הבית בחזרה מהעדר, ואמה מגרשת אותה ואומרת שנערה זו משוגעת, ואין טעם לתת לה למדוד את הנעל כי בנו של השייח' בטוח לא ייקח אותה לאישה, אבל המשרתים התעקשו מאוד כי בנו של השייח' צווה עליהם.

וכשמגיעים לסלמא היא לא מסרבת למדוד ואומרת: "אמדוד לאחר הזריחה".

ובכך מחכים עד הזריחה ומודדת את הנעל, ומוצאים שהנעל תואמת לרגלה של סלמא, ואז הגיע בנו של השייח' ושמע את הסיפור של סלמא והכריז עליה כאשתו ומאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום זה. 

 

מספר בארכיון: 00037

שם הסיפור: סלמא (לכלוכית)

מקור: ערבי

שפת ההיגוד: ערבית 

המידען: מספרת שגרה בשבט בדרום הנגב בת 58

הרושם: עלי זאהר

תאריך: תש"ס

מלות מפתח: לכלוכית, חפץ מכושף 

הערות: AT 510

 

העוף הירוק (לכלוכית)

היה הייתה משפחה שחיה על גבעת הר ליד נחל שעבר ליד ביתם. המשפחה הייתה מורכבת הורים ובנם ובתם, יום אחד, חלתה האם ונפטרה, עברו הימים, גדלו הילדים, והוא החליט להתחתן עם שכנתו שהייתה רעת לב. לשכנה היו שתי בנות, וכך התחתנו הבעל והאם החורגת שכל כך שנאה את ילדי בעלה.

יום אחד, הזמין הבעל אורחים לבקר אצלו. מה עשתה האם החורגת? הכניסה סיר גדול ובשלה ירקות ובסוף הביאה את בנו של הזקן ואמרה לבתה: "לכי והביאי עצים מהיער" ובכך זרקה את הבן לתוך הסיר ובישלה אותו.

הבת ידעה מה עשתה אמה וכך כשחזר האב מהעבודה עם האורחים, נתנה האם את מנת הבשר שלהם. אכל האב ואורחיו את הבשר, אספה את העצמות של אחיה וקברה אותם במקום קרוב לביתה. וכך האם החורגת התפטרה מהבן ונשארה הבת, שכל הזמן עבדה קשה ורק שירתה את בנותיה של אמה בלבוש, וסירוק השיער וכולי, והאב לא ידע מזה.

יום אחד, הכריז המלך על טקס לכבוד בנו הנסיך, ושם הנערה היפה ביותר תקבל את הנסיך לבעל. הבנות התחילו להתלבש ולהתאפר, וכשהגיע הזמן ללכת לטקס, ביקשה סינדרלה לצאת אתם לטקס אבל אמרה האם: "את תשלימי את ניקוי החצר מהקוצים ותאספי אותם במקום, אחר כך תבואי אתנו."

ובכך לא יכלה סינדרלה לנקות את הקוצים עד שמיהרה בניקוי, דרכה על הקוצים ונזל לה דם מכפות רגליה. בכתה סינדרלה על שלא מצאה מי שיעזור לה, הלכה למקום שקברה בו את עצמות אחיה, זלגו לה הדמעות על הקבר ופתאום הקבר זז ויצאה מדם ציפור בצבע ירוק והתחילה לשיר בקול יפה. ואז סיפרה סינדרלה את סיפורה לציפור, הציפור עפה לערמת הקוצים והפכה אותם לחוטי זהב ומהם ארגה שמלה יפה ומרהיבה. אחר כך נוצות יזרקו אותם על המטאטא שעבדה בו ונהפכה לעגלה ענקית, שרה לכלב ולחתול, והפכה אותם לשני סוסים, ומקוצי השושנים עשתה נעל יפה בצבע אדום כמו שושן.

רכבה סינדרלה על העגלה והגיעה אל ארמון המלך, שם הציפור אמרה שאני חוזרת למקומי בחצות ולכן הקסם חוזר לעצמו בחצות.

הבינה סינדרלה את הדברים, נכנסה אל הארמון ושם ראתה את הנסיך שישב בעצב בצד האולם כשנכנסה קם ממקומו ורץ לקראתה כי האורחים נבהלו מיופייה וסינדרלה רקדה עם הנסיך עד חצות הלילה, ואז נזכרה סינדרלה בדברי הציפור וברחה ולמחרת קרה אותו דבר אך סינדרלה לא נזכרה הזמן. השעון צלצל בחצות רצה סינדרלה על הרצפה ונפלה לה הנעל וכשראה אותה הנסיך צווה על משרתיו למצוא את הבחורה בעלת הנעל.

עברו המשרתים ועברו עד שהגיעו לביתה של סינדרלה שתי האחיות, מדדו את הנעל האחת צעקה מכאבים ולא עזר, והשנייה ניסתה בכוח אבל לא עזר, ופתאום יצאה סינדרלה מהמטבח, ראה אותה המשרת ובקש ממנה למדוד את הנעל אבל האם החורגת אמרה שהיא נערה לא ברמה, אבל זה לא מנע מסינדרלה להגיע לארמון, אל המלך.

השרתים אספו את כל המשפחה עם האם החורגת ובנותיה. הגיעה הציפור הירוקה ושרה שיר שהכניס את השמחה ללבם של כל הנמצאים ובקשו ממנה האורחים לשיר עוד אבל סירבה עד שתפתח האישה העומדת בצד את פיה, והכוונה לאמם החורגת, בקשו ממנה לפתוח את פיה ואז זרק הציפור קוצים לתוך פיה וכך מתה מהכאבים ואחר כך שר שיר:

אמא שבישלה אותי

אבי שאכל מבשרי

אחותי שקברה אותי

ואחר כך הכריזו על שבעה ימי שמחה והתחתנה סינדרלה עם הנסיך והם חיים באושר עד היום.                

                

מספר בארכיון: 00038

שם הסיפור: העוף הירוק

מקור: ערבי

שפת ההיגוד: ערבית 

המידען: פאטמה מהגליל העליון

הרושם: עלי זאהר

תאריך: תש"ס

מלות מפתח: לכלוכית, חפץ מכושף

הערות: AT 510