מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי לכלוכית

סיפורי לכלוכית

 

 

עלמת השלג

מקבילה ערבית נוצרית ארץ ישראלית לסיפור לכלוכית

מסוף המאה התשע-עשרה

 

ביום שלג אחד קראה אשה לבתה התינוקת שילדה זה עתה "תלג'יה". עלמת-השלג. (תלג' בערבית הוא שלג) ומתה בו במקום. התינוקת היתומה טופלה בידי סבתה, שניהלה את משק ביתו של אביה עד שיכלה ללכת ולשחק עם ילדים אחרים. אבל אז נשא לו אביה של תלג'יה אלמנה ולה שתי בנות, וסבתה עזבה הבית בפחי נפש.

האשה החדשה הפכה את תלג'יה לעוזרת הבית. תלג'יה נדרשה לשאת על ראשה כדי מים ממעיין מרוחק. היא הייתה חייבת לקום בחצות-הלילה כדי לסייע בטחינת החיטה, ממנה אפו את הלחם למחרת היום. כאשר הגיעה לגיל שבו היה לה די כוח לעשות זאת בעצמה, נשארו אמה ואחיותיה החורגות במיטתן עד לזריחת השמש. היא גם נדרשה לצאת עם נערות אחרות כדי לאסוף חומר למדורה, לקושש עצים, סירה קוצנית או פרש פרות מיובש מצלעות הגבעות ואחר-כך לחמם את התבון (תנור כפרי), ללוש לחם ולאפות אותו. ואם קרה – והדבר אירע רק לעתים רחוקות – שלא היה עוד מה לעשות בבית, נשלחה ללקט שברי חרסים כדי לכתוש אותם ולהופכם לחמרה בשביל מלט לבורות מים.

בכל עת שחגגו חתונה או שמחה אחרת כלשהי לא הותר לה ללכת להשתתף בהן, אף-על-פי שהיא טרחה עד שעה מאוחרת בלילה הקודם ברקימת קישוטים רבים לפאר את חזיות הקובה (מחלצות) של האם והאחיות החורגות כפויות-הטובה.

אולם אללה העניק לתלג'יה מזג טוב. היא מצאה נחמה בשירים ששרה תוך כדי מלאכתה ותמיד הייתה נכונה לסייע לאחרים בעבודתם.

האם החורגת כעסה מאוד על עליזותה של תלג'יה וביחד עם בנותיה, שקולותיהן היו צורמניים וחורקים ממש כמו אלה של תנשמות, חרה להן מאוד על עליזותה של תלג'יה והן אסרו עליה לשיר בתוך הבית.

יום אחד, הלכו כל בני הבית לחתונה ותלג'יה נותרה לבדה והופקדה על המגדל בכרם, שכן הימים היו ימי הקיץ. לא הרחק משער הכרם, ליד הדרך, היה בור למי-גשם, ממנו שתו עוברי אורח. באותו היום שלשלה תלג'יה את הדלי לתוך הבור והנה נקרע החבל והכלי נפל לקרקעית הבור ואבד. היא נאלצה ללכת לאחד השכנים ולשאול ממנו חוּטַאפֵה (מגרפת בורות). לאחר שקיבלה זאת קשרה תלג'יה את המכשיר לחבל, ולאחר שאמרה: "דוּסְתוּר (ברשותך)", להזהיר את הרוחות העלולות להימצא בתוך הבור לסור מעל דרכה, שלשלה את החבל ושרה:

יא חוטאפה, הוּשִׁי, הוּשִׁי,

שוּ מַא לָקִיתִי, קוּשִׁי, קּושִׁי.

(הוי מגרפת בורות אספי, אספי,

ואת אשר תמצאי גרפי והעלי)

המילים הללו – אף כי היא לא ידעה זאת – היו השבעה, ומכיוון שבבור הייתה ג'יניה (שדה) אשר חיבבה את תלג'יה, היא הרגישה מיד כי המגרפה אוחזת במשהו כבד וכשהעלתה אותה למעלה ראתה כי זהו הדלי שלה, מלא בתכשיטים יפים ביותר – טבעות, צמידי זהב כבדים צמידי רגלים נאים, אִיזְנַק (ענק לקשירת מטפחת הראש סביב לצוואר) ושרשרות זהב לקישוט הראש.

שמחה ומאושרת על מזלה הטוב לקחה הנערה את הדברים היפים אל המגדל, וכשחזרו קרובותיה נתנה להן אותם למשמרת. אבל הן העמידו פנים כי אינן רוצות בהם, ולאחר ששמעו כיצד הגיעו לרשותה של תלג'יה אמרו כי ישיגו כמה תכשיטים לעצמן באותו האופן.

כל אחת יצאה בתורה אל הבור והצניחה לתוכו את הדלי ובנימה של ציווי מתנשא הגתה את מילות ההשבעה שתלג'יה זימרה במתק שפתיים. אך ככל שהתאמצו העלו את הדלי מלא בבוץ, אבנים וכל מיני יצורים זוחלים מגעילים. ברוב אכזבה הם לקחו את תכשיטיה של תלג'יה והמשיכו להתעמר בה ולהתאכזר אליה. ערב אחד, אחרי מותו של אביה, גרשו אותה מן הכית.

הגשם ניתך והנערה האומללה לא רצתה לקלקל את נעליה היפות, שהיו עשויות מעור דמשקאי אדום ואשר ניתנו לה כמתנה על-ידי אביה המנוח. היא קשרה אותן והניחה אותן על כתפה, האחת תלויה לפניה והאחרת מאחוריה. בינתיים ירדה החשיכה ותלג'יה לא ידעה לאן תפנה. בראותה אור מתנוצץ מתוך הדלת הפתוחה של מערת מגורים היא הלכה לעברו בתקווה כי תמצא שם מקלט ללילה. בפתח המעון הצנוע ישבה אשה זקנה וטוותה. זו הייתה סבתה של תלג'יה, אף כי הנערה לא הכירה אותה כי הייתה רכה לימים כשאביה נשא את האלמנה לאשה. אכל הזקנה זיהתה את נכדתה ונעתרה בשמחה לבקשתה לאפשר לה לישון בביתה במשך הלילה. "בתה של אמך", אמרה לה, "אינה צריכה להיות בחוץ בשעת לילה זאת, ולכן כמובן שאת רשאית להישאר כאן. בתי שלי נפטרה כשאת נולדת ואם תרצי תוכלי לתפוס את מקומה בביתי". היא ערכה בפני האורחת את מיטב המזון שהיה עמה וזו הסכימה בשמחה להישאר עם הזקנה כאשר גילתה לה את קרבתן האמיתית.

אחת מנעליה של תלג'יה אבדה לה בדרך למערתה של הזקנה. השרוך שבו קשרה את שתי הנעלים התרופף והנעל שתלתה מאחורי כתפה נפלה, ואילו בת זוגה למרבה הפלא תלתה על קשר או על קרס, שהיה על שמלתה. היא גילתה את האבדה רק כשמצאה מקלט אצל סבתה, ואז כבר היה מאוחר מדי לצאת לחפש את הנעל האבודה, אבל היא התכוונה לעשות זאת בלא דיחוי למחרת בבוקר.

הזקנה טוותה חוט צמר כדי להכין ממנו עבאיה לבנו של שיח' עשיר. הצעיר היה גבר נאה מאוד ואמהות רבות וככללן אמה החורגת, המרושעת, של תלג'יה, חרשו מזימות ותחבולות כדי להשיאו לבנותיהן, ללא כל הצלחה. בעת שאכלה תלג'יה את ארוחת-הערב שלה הוא התקרב למערת המגורים, לאחר שבדרכו לשם הבחין בנעל של נערה ואסף אותה. כאשר שמעה הנערה צעדי גבר קרבים, היא זינקה ממקומה בחיפזון והסתתרה בפינה אפלה של המערה, ממנה יכלה לראות ולשמוע מבלי שנראתה בעצמה.

"דודתי", אמר הצעיר בפנותו אל הזקנה, "האם כבר טווית את כל החוטים הדרושים לעבאיה החדשה שלי?"

"זה יהיה מוכן מחר בצהרים", השיבה הזקנה.

"אבל מה יש לך בידך?"

"זו נעל של נערה שזה עתה הרמתי", השיב הצעיר, "והיא כה קטנה ונאה, שאין ספק בלבי כי הנערה אשר נעלה אותה היא עלמה יפה מאוד ולפיכך – ואלהי! ואלהי! ואלהי! (לשון שבועה) – אחפשנה וכשאמצאנה, היא ולא אחרת תהיה אשתי!"

הזקנה הייתה מרוצה מהנאום הפזיז הזה, אבל מכיוון שהייתה חכמה לא אמרה דבר לצעיר אלא ביקשה ממנו בצחוק לפגוש אותה למחרת היום אצל הצבעי.

למחרת היום, לאחר שהשלימה את מלאכתה, השאירה הזקנה את תלג'יה לבדה במערה, והזהירה אותה להקפיד שהדלת תהיה סגורה, ושלא תענה לצעיר אם הוא – כפי שחשדה כי יעשה – יחזור לשאול אם החוטים כבר מוכנים.

העניינים התפתחו כפי שסבתה של תלג'יה חזתה. הצעיר, שחשב כי היא דוחה אותו בלך ושוב בהבטחה כי החוט יהיה מוכן למחרת היום, בא למערה במקום לפגוש אותה בחנותו של הצבע. הוא מצא את הדלת סגורה ומשלא נענו נקישותיו צעק אל הזקנה ושאל אם כבר סיימה את העבודה שעשתה למענו.

כאשר שמע את תלג'יה שרה בעת שסובבה אח הכישור, הוא הציץ דרך סדק בדלת כדי לראות מי היא זו השרה בקול כה ערב; בראותו כי העלמה לבדה הוא הלך לדרכו, מצטער על השבועה הנמהרת שנשבע בערב הקודם, ושם פעמיו אל הצבע, שם מצא את הסבתא.

היא הושיטה לו את החוטים, והוא שאל אותה מי זו העלמה השרה במערה והיא השיבה: "כלתך".

"מה כוונתך?", קרא בהפתעה.

"זו הנערה, שאת נעלה מצאת אמש ואשר נשבעת שלוש פעמים בשמו של אללה כי תישא לאשה", אמרה הזקנה.

הצעיר היה מאושר. אביו לא התנגד לנישואין, משנוכח לדעת כי תלג'יה הייתה בת למשפחה טובה.

הודות לטוב ליבה של הג'יניה בבור המים נמצאו בוקר אחד כל התכשיטים השייכים לכלה למראשות מיטתה במערתה של הסבתא. האם החורגת המרושעת ושתי בנותיה נאלצו להקשיב לזגארית (קולות שמחה המושמעים על ידי גלגול מהיר של הלשון בחתונות ובשמחות) ולצעקות בעת שהכלה המכוסה בצעיפה, נערת השלג היפהפייה, שהן כה בזו לה והתאכזרו אליה, ישבה על גמל הכלולות והובלה בתהלוכה עליזה לבית בעלה.

_________________

הסיפור נרשם על ידי ג'ימס אדוארד הנאואר מפיה של משרתת נוצרייה קתולית מבית-לחם. הנאואר (1850-1938) היה בן למשפחת יהודית מומרת. הוא נולד כנראה ביפו וגדל בירושלים. הוא ידע שפות רבות ורשם סיפורים ומנהגי פולקלור בעיקר באזור ירושלים וסביבותיה. ספרו "פולקלור של ארץ הקודש" ראה אור בשנת 1907 בלונדון (מהדורה חדשה ראתה אור באנגלית בשנת 1935) הוא תורגם לעברית על ידי דורית לנדס וראה אור בספריית מסעות ארץ ישראל בעריכתו של רחבעם זאבי (גנדי), בהוצאת משרד הביטחון, 1989. התרגום שהובא לעיל נלקח מתוך המהדורה העברית של הספר "אגדות מארץ הקודש", עמודים 162-158.

גרסה מקסימה זו של סינדרלה איננה כמובן תעתיק מדויק של לשון הסיפור כפי ששמע אותו הרושם בערבית, אלא גרסה מעובדת במידת מה, אך היא משמרת את לשון ההיגוד המקורית ומשקפת בצורה נפלאה את מנהגי הפלאחים באותה תקופה.

בהערות לסיפור רושם הנאואר: "אין ספק שהקורא יזהה על נקלה את סיפור "לכלוכית" בגרסה מקומית זאת". נוסף על כך הוא מביא כמה הערות על פרטי הסיפור:

1. חוטאפה – כלי הבנוי מטבעת ברזל שטוחה, שמסביבה תלויים קרסי ברזל על שרשרות קצרות.

2. מנהג הפלאחים בארץ ישראל כאשר יורד גשם הוא לחלוץ את נעליהם כאשר יורד גשם ולהלך יחפים כדי לשמור על נעליהם.

3. אל הצבע נהגו ללכת כדי לצבוע בדים, בגדים וצמר.

Hanauer, J. E., Folk-lore of the Holy Land, London, 1907 (1935).

הנואר ג'יימס אדוארד, אגדות מארץ הקודש: פולקלור מוסלמי, נוצרי ויהודי, (עורך: רחבעם זאבי, מתרגמת: דורית לנדס), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.