מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ממרכז אסיה

גְּבְטִיסַבָרִי

סיפור עם גיאורגי מתוך ספרה של מרג'ורי ווארדרופ (1909-1869), "סיפורי עם גיאורגיים".

נוסח עברי: יואל פרץ

 

     היה פעם מלך ולו בת שהייתה כה יפה עד שהמלך חי בפחד מתמיד פן יבוא מישהו, ייקח אותה משם בכוח וישא אותה לאשה. הוא ציווה על כן לבנות מגדל כביר בלב ים. הוא נעל את בתו במגדל עם בת לוויה, ואז הוקל לו.

     זמן מה חלף, ובאחד הימים הבחינה בת הלוויה של הנסיכה במשהו צף על פני המים. היא הופתעה כאשר ראתה שזהו תפוח גדול מאוד.  היא פרשה את לבושה על פני המים כמו רשת וגלי הים התגלגלו לתוך הבד הפרוש והותירו את התפוח בחצאיתה. היא לקחה אותו בידה ורצה אל גברתה. הנערה היפיפייה מעולם לא ראתה, בכל ימי חייה, תפוח כה גדול, והייתה מופתעת מאוד. אחרי סעודת הערב היא קילפה את התפוח, נתנה את הקליפות לבת לווייתה, שחיסלה אותן מיד, ואכלה בעצמה את התפוח המקולף.

     לאחר זמן קצר התעברו שתיהן. למלך נודע על כך. בשומעו את החדשות הוא אחז את ראשו בשתי ידיו בכוח ולא הסתיר את זעמו.

     הוא קרא לאחד מציידיו ופקד עליו: "לך אל הארמון שבים, קח משם את בתי יחד עם בת לווייתה והבא אותן למקום הכי שמם והכי צחיח בממלכה. הרוג אותן והבא לי את הלבבות והכבדים שלהן כדי שאדע לבטח שהן מתות. אל תגלה זאת לאיש. הדבר יישאר בינינו. אם הדבר ייוודע, זה יעלה לך במחיר חייך!"

     הצייד הלך אל המגדל והודיע את פקודות המלך לנסיכה ומלוותה. הנערה היפיפייה אמרה: "מה בצע להרוג אותנו? קח אותנו למקום שמם, ואיש לא ידע אם אנו מתות או חיות."

     הפצרותיה לא נגעו ללבו של הצייד. הוא לקח אותן למקום שמם, שלף את פגיונו והתכוון להנחית עליהן את מכת המוות, אך ברגע האחרון, התעורר בלבו צער עליהן והוא וויתר על כוונותיו. הוא לכד שתי ארנבות, הרג אותן ונטל מהן את לבבותיהן וכבדיהן במקום את אלו של שתי הנשים, ואז חזר אל המלך.

     המלך האמין שאלו הם הלבבות והכבדים של הנסיכה ובת לווייתה; הוא נתן לצייד מתנות ושלח אותו לדרכו.

     הנסיכה ומלוותה נותרו לבדן ביער השומם ולא היה להן לא מזון ולא מים.

     זמן קצר אחר כך הביאה הנסיכה ילד יפה תואר לעולם, בעוד שבת לווייתה המליטה שמונה גורי כלבים זעירים. הנסיכה קראה לבנה בשם גְּבְטִיסַבָרִי (=נשלחתי מאלוהים). הוא גדל ביום אחד מה שילדים אחרים גדלים בשנה. הוא הפך לבחור נאה, אמיץ וחזק, והיה אהוב על הכל.

     גְּבְטִיסַבָרִי נהג לצאת לצייד. הוא לקח אתו את כלביו וסיפק בשר צייד לאמו ומלוותה.

     פעם אחת הוא הלך העירה, נכנס לחנות של נפח וביקש ממנו להכין לו קשת וחיצים מברזל. הנפח יצר קשת וחיצים מתשע ליטראות ברזל (כארבעים ק"ג). גְּבְטִיסַבָרִי עיקם אותה בזרועותיו, ואז הוסיף הנפח ברזל נוסף והכין לו קשת חדשה. גְּבְטִיסַבָרִי הניח את החיצים בתלי על כתפיו, כלביו הלכו בעקבותיו והוא הלך לדרכו. בדרך צד צייד והביא מזון לאמו.

     ביום המחרת יצא הוא שוב לצייד. הוא ירה חץ והרג עז הרים, הוא ירה חץ נוסף והרג צבי. הוא משך בקשתו בפעם השלישית וחצו נתקע בבית של דווים (=סוג של שדים ענקיים) בתוך הבית היו חמישה אחים, אחד בעל שני ראשים, אחד בעל שלושה ראשים, אחד בעל חמישה ראשים, אחד בעל תשעה ראשים ואחד בעל עשרה ראשים ואמא שלהם שהייתה בעלת ראש אחד בלבד. הם ראו לפתע חץ נופל ממרומים ונתקע באח המבוערת. הם קפצו כולם ממקומם ומשכו בחץ כדי לשלוף אותו ממקומו, אך הדבר לא עלה בידם, הם לא הצליחו להעתיקו ממקומו. האם נחלצה לעזרתם, אך ללא הועיל. ואז קמו כל האחים, עזבו את אמם להשגיח על הבית ויצאו לדרך לחפש את מי שירה את החץ. גְּבְטִיסַבָרִי עצמו תהה לאן נעלם החץ והוא עקב אחרי כיוון מעופו של החץ כדי לברר היכן נפל.

     הוא צעד עוד ועוד עד שהגיע לביתם של הדווים. הוא הציץ פנימה וראה את החץ תקוע במרכז האח המבוערת. הוא נכנס פנימה והתכוון לשלוף את החץ כאשר קראה אמם של הדווים: "מי אתה, חדל אישים, המעיז לסכן את חייך ולהיכנס לכאן? האם אינך חושש פן אטרוף אותך?"

     "את לא תטרפיני!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי. הוא שלף את חצו והטיל אותו באשה הזקנה. הוא חתך אותה למאה חתיכות, נתן את בשרה לכלבים וציווה עליהם להשליך אותה אל תוך הים. הוא עצמו שכב לנוח במעונם של הדווים.

     הדווים נדדו הרחק, אך בשום מקום לא עלה בידם לגלות דבר על הצייד.

     ואז אמרו זה לזה: "אולי אחד מאתנו יחזור הביתה ויפקח עין, בעוד שאנו היתר נשאר כאן ונשגיח."

     כולם רצו לקחת את השליחות והבטיחו לחזור מהר ככל האפשר, אך הדווים בחרו בסופו של דבר את האח בעל שני הראשים.

     האח בעל שני הראשים בא ונוכח לדעת כי אמו כבר איננה שם ובמקומה שוכב צעיר זר. הוא טפח על כתפו וקרא: "מי אתה, חדל אישים, המעיז לסכן את חייך ולהיכנס לכאן? מפחדי לא תוכל ציפור לעוף בשמים ונמלה לא תזחל על האדמה! האם אינך חושש שאטרוף אותך?"

     "אתה לא תטרפני!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי והטיל בו את חצו. הוא חתך אותו למאה חתיכות, נתן אותן לכלבים ופקד עליהם להשליך אותן אל תוך הים.

     ארבעת הדווים הנותרים חיכו לאחיהם בעל שני הראשים, אך הוא לא שב. הם חשבו לעצמם שאולי התעכב כדי לטרוף את מי שירה את החץ, על כן שלחו לבית את האח בעל שלושת הראשים.

     הדוו בעל שלושת הראשים בא הביתה ולא מצא לא את אמו ולא את אחיו. הוא ראה את הבחור וקרא: "מי אתה, חדל אישים, המעיז לסכן את חייך ולהיכנס לכאן? מפחדי לא תוכל ציפור לעוף בשמים ונמלה לא תזחל על האדמה! האם אינך חושש שאטרוף אותך?"

     "אתה לא תטרפני!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי והטיל בו את חצו. הוא חתך אותו למאה חתיכות, נתן אותן לכלבים ופקד עליהם להשליך אותן אל תוך הים.

     האחים הנותרים חיכו וחיכו, ואז שלחו את האח בעל חמשת הראשים. גם הוא התרברב, אך גְּבְטִיסַבָרִי נהג בו בדרך שנהג באחים הקודמים. ואז הלך לשם הדוו בעל תשעת הראשים, אך גם מנת חלקו הייתה זהה לזו של אמו ושלושת אחיו.

     הדוו בעל עשרת הראשים היה עכשיו היחידי שנותר בחיים. הוא חשב לעצמו: אחי בודאי סועדים את לבם ולא יותירו לי דבר. הוא קם ממקומו והלך הביתה. הוא נכנס פנימה וראה שאמו ואחיו אינם שם. במקומם היה צעיר זר, שוכב וישן. הדוו קרא בקול: " מפחדי לא תוכל ציפור לעוף בשמים ונמלה לא תזחל על האדמה! מי אתה, המעיז לסכן את חייך ולהיכנס לכאן? האם אינך חושש שאטרוף אותך?"

     "אתה לא תטרפני!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי, הטיל בו את חצו והרג אותו. הוא שלף את חרבו, חתך את ראשיו ונתן אותו לכלבים כדי שישליכוהו אל הים.

     גְּבְטִיסַבָרִי הפך עתה לאדון הנחלה והבית. הוא אמר לעצמו: אלך ואביא לכאן את אמי ובת לווייתה, ואני אחיה לי כפי שאני אוהב. הוא הלך והביא אותן לבית הדווים ואז הכין עצמו לצייד.

     מתוך הים התנודד ויצא הדוו האחרון בעל עשרת הראשים והתחבא תחת עץ. כאשר  גְּבְטִיסַבָרִי חתך את ראשיו הוא שכח מרוב חפזון את אחד הראשים. והנה, נשמתו של הדוו שכנה בדיוק בראש שנותר, על כן הוא עלה לחוף בחמת זעם.

     ביום המחרת שוב יצא גְּבְטִיסַבָרִי לצייד. אמו שביקשה לראות את הסביבה יצאה מן הבית והלכה אל הגן. בעוד היא מהלכת בגן הופיע לפתע הדוו למרגלות העץ. הדוו התחנן בפניה ואמר: "אל תפקירי אותי! אל תספרי לבנך שאני מתחבא כאן!"

     אמו של גְּבְטִיסַבָרִי הבטיח לו זאת ובכל פעם שגְּבְטִיסַבָרִי יצא לצייד הביאה לו האם מאכל ומשקה ובסופו של דבר היא התאהבה בו.

     באחד הימים אמר לה הדוו: "מדוע עלינו להמשיך ולחיות כך? אנחנו מתראים רק בסתר. אני חי בפחד מתמיד מפני הבן שלך. לכי עכשיו הביתה, שכבי במיטה והעמידי פנים שאת חולה. כאשר יבוא הבן שלך הביתה וישאל אותך מה קורה, אמרי לו: 'אני חולה. לך למקום זה וזה והבא לי חתיכות אחדות של קרן צבי כתרופה'. כאשר ילך הבן שלך לשם, ינגח אותו הצבי בקרניו ויהרוג אותו, ואנחנו, את ואני, נשאר כאן לבד."

     האשה הסכימה לתוכנית הזו. היא נכנסה לבית ושכבה על מיטתה. גְּבְטִיסַבָרִי שב הביתה ובראותו את אמו שוכבת חולה, אמר לה: "מה קרה לך? ספרי לי איזו תרופה יכולה לרפא אותך, ואני אמצא אותה וגם אם יהיה זה חלב ציפורים (בביטוי 'חלב ציפורים' משתמשים הגאורגים לעתים תכופות כדי לציין דבר מאוד נדיר).

     אמו השיבה לו: "אני אבריא אם יעלה בידך להביא לי חתיכה כזו וכזו של קרן צבי ממקום מסוים. אם לא – אני אמות."

     גְּבְטִיסַבָרִי הטיל את קשתו וחיציו על כתפו, לקח את כלביו ויצא לדרך.

     לאחר שעשה דרך ארוכה, הגיע למישור רחב, עצום בגודלו, ושם ראה צבי רועה. קרניו היו כה גדולות עד כי נשקו לשמיים.

     הוא התיישב תחתיו והניח את החץ על הקשת. רגע לפני שעמד לשחרר את החץ, רמז לו הצבי בראשו וקרא: "גְּבְטִיסַבָרִי, גְּבְטִיסַבָרִי, מדוע אתה מתכוון לירות בי? מה עשיתי שאני ראוי לכך? האם אינך יודע שאמך רימתה אותך. היא רוצה בחורבנך, לכן שלחה אותך לכאן. ראה, הנה לך חתיכה מקרני. קח אותה. והנה גם אחת משערותי – קח גם אותה, וכאשר תקלע לצרה חשוב עלי ואני אהיה שם לעזרתך."

     גְּבְטִיסַבָרִי הודה בשמחה לצבי והלך לדרכו.

     הוא חזר הביתה אל אמו עם חתיכת קרן צבי. היא לקחה אותה והודתה לו.

     למחרת היום יצא גְּבְטִיסַבָרִי שוב לצייד. אמו מיהרה מיד אל הדוו ואמרה לו: "גְּבְטִיסַבָרִי חזר הביתה ללא פגע והביא אתו את קרן הצבי.

     "ניחא," אמר הדוו, "העמידי פנים שאת חולה כמו בפעם הקודמת ואמרי לו שהוא חייב להביא לך זיף של חזיר בר ממקום זה וזה, אחרת לא יהיה מרפא למחלתך."

     האשה מיהרה הביתה, שכבה על מיטתה והחלה להיאנח. גְּבְטִיסַבָרִי חזר ובראותו את אמו חולה, שאל אותה: "מה קרה לך, אמא? מה כואב לך? אמרי לי מה יכול לרפא אותך ואני אביא לך את התרופה וגם אם יהיה זה חלב ציפורים, לא אחזור בלעדיה."

     "אם תחפש במקום זה וזה ותביא לי זיף של חזיר בר מסוים, אזי אבריא ואעמוד על רגלי. אם לא – אגווע ואמות."

     "ימות גְּבְטִיסַבָרִי שלך אם לא יביא לך את התרופה!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי. הוא הכתיף את נשקו וחציו, נטל עמו את כלביו ויצא לדרך לחפש את התרופה.

     הוא עשה דרך ארוכה והגיע ליער. שם מצא מאורת חזיר בר, אך המאורה הייתה ריקה. הוא המשיך הלאה ומצא מאורה נוספת, ושוב הייתה זו מאורה ריקה. הוא המשיך ללכת והפעם ראה את חזיר הבר עצמו. הוא החליף פעמיים את מאורתו ועכשיו רבץ במאורה השלישית.

     גְּבְטִיסַבָרִי התקרב אליו, לקח חץ וכיוון אותו למטרה, אך בדיוק ברגע שעמד לשחרר את החץ קרא החזיר: "גְּבְטִיסַבָרִי, גְּבְטִיסַבָרִי, איזו רעה גרמתי לך? מדוע שתהרגני? האם אינך יודע שאמך רימתה אותך? היא מבקשת את מותך, על כן שלחה אותך לכאן. אך מכיוון שאתה זקוק לזיף, תלוש ממני זיפים ככל הדרוש לך וקח אותם אתך."

     גְּבְטִיסַבָרִי בא, תלש אחד מזיפיו והתכוון ללכת משם, והנה הוציא החזיר שערה, ונתן לו אותה ואמר: "הנה גם שערה ממני עבורך. אם תקלע לצרה, חשוב עלי, ואני אבוא לעזרתך."

     גְּבְטִיסַבָרִי לקח את השערה, הודה לחזיר הבר והלך לדרכו.

     הוא חזר הביתה, נתן לאמו את הזיף ומיהר שוב לצייד. אמו רצה מיד אל הדוו והתלוננה באוזניו: "גְּבְטִיסַבָרִי חזר ללא פגע והביא עמו את הזיף של חזיר הבר."

     הדוו השיב: "לכי אם כך שוב והתחזי לחולה ואמרי לגְּבְטִיסַבָרִי: 'אם תלך למקום מסוים שבו שוכן גריפון (יצור מיתולוגי מכונף בעל גוף אריה) ותביא לי את בשרו של אחד מגוזליו, אני אבריא. אם לא – אגווע ואמות.' את יודעת שהוא לא יוכל לעשות זאת, ואת ואני נהיה חופשים כאן ביחד."

     האשה שמחה לרעיון, היא מיהרה חזרה למיטתה והחלה לגנוח. גְּבְטִיסַבָרִי בא, ראה את אמו במיטה ושאל אותה מה קרה. האם השיבה לו את התשובה ששם הדוו בפיה.

     "מי ייתן וימות גְּבְטִיסַבָרִי אם לא ימצא אשר את מבקשת!" אמר גְּבְטִיסַבָרִי ויצא לדרך.

     הוא צעד עוד ועוד עד אשר הגיע בסופו של דבר למישור שבו ניצב עץ גדול שצמרתו נושקת לשחקים. על אחד מענפיו היה קן שממנו הציצו גוזלים צעירים. ואז הרחק בשמיים הופיעה ציפור מוזרה עצומת ממדים הדומה לעיט. היא נחתה מלמעלה וכבר עמדה לחטוף אחד מהגוזלים. גְּבְטִיסַבָרִי מתח את קשתו שלח בה חץ והרג אותה. רגע אחר כך הופיעה הגריפון, אמם של הגוזלים. היא חשבה את גְּבְטִיסַבָרִי לאויב והתכוונה ללכוד אותו, אך גוזליה קראו בקול וסיפרו לה שהוא הרג את הציפור שהתכוונה לשתות את דמם, והציל אותם ממוות.

     אף על פי שהגריפון לא הביאה לעולם יותר משלושה גוזלים כל שנה, היא חייתה בפחד מתמיד עד אשר למדו לעוף, כיוון שאותו עיט נהג לחטוף אותם ולטורפם.

     כאשר למדה לדעת כי גְּבְטִיסַבָרִי הרג את אויבם האכזר היא באה אליו ואמרה: "אמור לי מה אתה מבקש? מדוע באת לכאן? ואני אתן לך את כל מבוקשך."

     גְּבְטִיסַבָרִי אמר: "יש לי אם חולה; היא תמות אלא אם כן אביא לה בשר של גריפון צעיר."

     הגריפון השיבה לו: "אמך מרמה אותך. היא כלל לא חולה. היא מבקשת את מותך. הנה כאן גוזלי אם רצונך בהם, אך אל תהרוג אותם, קח אותם אתך חיים."

     היא תלשה נוצה מגופה, נתנה לו אותה ואמרה: "קח אותה אתך ואם תקלע לצרה חשוב עליה ואני אהיה שם לעזרתך."

     גְּבְטִיסַבָרִי הודה לה מקרב לבו, לקח את הגוזלים והלך הביתה.

     הוא נכנס לבית ונתן לאמו את הגריפונים הצעירים, והיא אמרה: עכשיו, ילדי, אני מרגישה יותר טוב ואינני זקוקה עוד לדבר." והיא שילחה אותו לדרכו.

     גְּבְטִיסַבָרִי יצא לצייד. האשה נחפזה לפגוש את מאהבה הדוו והתלוננה באוזניו: "גְּבְטִיסַבָרִי הביא את הגוזלים והוא עצמו חזר חי ללא פגע."

     הדוו כעס מאוד, אך לבסוף נרגע ואמר: "כאשר גְּבְטִיסַבָרִי יבוא, אמרי לו שהוא חייב להתרחץ וכאשר יתיישב בגיגית, כסי אותו במכסה וקראי לי. אני אבוא ואהדק היטב את המכסה במסמרים ואז אשליך אותו אל תוך הים!"

     האשה שמחה למשמע תוכניתו. היא נכנסה לבית וחיממה מים. כאשר נכנס גְּבְטִיסַבָרִי, אמרה לו אמו: "בוא, ילדי, אני ארחץ אותך. חלף זמן רב מאז התרחצת לאחרונה."

     הדבר לא מצא חן בעיני גְּבְטִיסַבָרִי, אך לבסוף הוא הסכים. הוא התיישב בתוך הגיגית. אמו כיסתה את הגיגית במכסה וקראה לדוו. הדוו רץ ומסמר את המכסה, ואז הניף את הגיגית וגלגל אותה אל תוך הים.

     כלביו של גְּבְטִיסַבָרִי ראו זאת. הם הלכו לשפת הים ונבחו. הם נבחו ונבחו עד אשר אפילו האבנים זעו ממקומן מרוב רחמים. ואז הם אמרו זה לזה: "הבה ונחפש את חבריו. הם עשויים אולי לסייע לנו."

     ארבעה מהם נותרו במקום וארבעת הנותרים באו אל הצבי וחזיר הבר ואז גם אל הגריפון. הם כולם נקהלו ובאו לשפת הים.

     הם חשבו ותכננו ולבסוף החליטו מה עליהם לעשות. הם אמרו לגריפון: "עופי למעלה, הסעירי ובקעי את המים עם כנפיך. הגיגית תבצבץ ותצוף. הצבי יטיל אותה לחוף עם קרניו ואז יבקע אותה החזיר עם ניביו. הגיגית תפתח וגְּבְטִיסַבָרִי יצא ממנה."

     הם פעלו על פי מה שהחליטו: הגריפון עפה גבוה באוויר. היא טפחה בכנפיה בכל יכולתה. הים נבקע לשלוש. הגיגית התגלתה והצבי לא הניח לה לחזור ולשקוע אלא הטיל אותה עם קרניו לחוף. ואז בא חזיר הבר וצעק: "גְּבְטִיסַבָרִי, שכב על תחתית הגיגית!" הוא שיסע בניביו את המכסה וגְּבְטִיסַבָרִי יצא החוצה ללא פגע.

     אחר כך שבו הידידים כל אחד לביתו. גְּבְטִיסַבָרִי נשאר שם שקוע במחשבות. בדיוק באותו רגע הופיע שם רועה חזירים לבוש בגדים מרופטים. גְּבְטִיסַבָרִי אמר לרועה: "בוא ותן לי את בגדיך, ואני אעטה אותם על עצמי."

     הרועה חשש וחשב לעצמו: "האיש הזר הזה ייקח ממני את מעילי ולא ייתן לי את שלו.", והוא נשא רגליו וברח. גְּבְטִיסַבָרִי רדף אחריו ותפס אותו. הוא לקח ממנו את בגדיו ושם אותם על עצמו; הוא נתן לאיש את מעילו שלו, השאיר אותו עם הכלבים והלך משם.

     הוא בא לביתו לבוש בלבוש קבצן וביקש נדבות מאמו. כאשר ראה אותו הדוו, הוא הביט בו במבט אכזרי ואמר: "הסתלק חזרה למקום שממנו באת לפני שאתן לך את מה שמגיע לך!"

     בדיוק באותו רגע ראה גְּבְטִיסַבָרִי את קשתו וחיציו מוטלים בפינת החדר והוא קרא בקול: "עוד נראה מי יסתלק מכאן! אני הוא גְּבְטִיסַבָרִי!" ובאומרו זאת אחז בקשתו וירה תחילה בדוו ואחר כך באמו. הוא הרג את שניהם ואז ניגש למלווה של אמו, גער בה על שלא הזהירה אותו מפני אמו ומאהבה והרג גם אותה. הוא הלך לדרכו, הביא את כלביו ואז חזר הביתה ושכב לנוח.

     ואז הגיע לשם, איש לא יודע מהיכן, אדם צעיר. הוא נוכח לדעת שאביו, אמו והמשרתת שלהם נהרגו כולם והוא הזמין את גְּבְטִיסַבָרִי לדו-קרב. הוא היה בנה של אמו של גְּבְטִיסַבָרִי שנולד לה מן הדוו. גְּבְטִיסַבָרִי לא ידע זאת ויצא לקרב. זמן רב הם נאבקו, זמן רב הם התאמצו לחסל אחד את השני, אך איש מהם לא הצליח להכריע את זולתו. ואז אמר גְּבְטִיסַבָרִי: "בוא, חבר, הבה ונספר איש לרעהו את סיפור חייו ואז נוכל לשוב ולהלחם."

     "טוב!" "בסדר גמור!" הם אמרו, וכל אחד מהם סיפר את סיפורו.

     כאשר נודע לגְּבְטִיסַבָרִי שמדובר באחיו שלו, הוא אמר: "מזל שסיפרנו איש איש את סיפורו לפני שיתחדש הקרב, כי אם אחד מאתנו היה מצליח להרוג את זולתו היה הכל מסתיים בכי רע."

     לאחר מכן השלימו שני האחים ביניהם, הלכו לבית ושם חיו יחד בשמחה.

     באחד הימים אמר גְּבְטִיסַבָרִי לאחיו הצעיר: "בוא אחי ונצא לחפש את מזלנו. אנו נהיה כמו נשים זקנות אם נמשיך לחיות ככה."

     "אני מוכן ומזומן." השיב הצעיר, וכך יצאו שניהם לדרך.

     הם נדדו עד אשר הגיעו לצומת דרכים. דרך אחת פנתה ימינה והשנייה שמאלה. במרכז הצומת ניצב עמוד אבן שעליו נכתב: "מי שילך שמאלה עתיד לשוב ולחזור, אך מי שילך ימינה לא יחזור לעולם. גְּבְטִיסַבָרִי בחר בדרך הימנית ואחיו בדרך השמאלית. גְּבְטִיסַבָרִי אמר: "דע לך שאם המים במרזב הגג יהפכו לדם, משמעות הדבר היא שנקלעתי לצרה. בוא אזי לעזרתי. אם המים במרזב ביתי יהפכו לדם, אבוא ואסייע לך בצרתך." לאחר מכן הם חילקו ביניהם את הכלבים. כל אחד לקח ארבעה כלבים נפרד מאחיו לשלום ויצא לדרך.

     גְּבְטִיסַבָרִי המשיך לצעוד אשר הגיע לחוף הים. הים היה כה רחב שהעין לא יכלה למדוד אותו. שנים עשר איש ניצבו בצד האחד של הים ושנים עשר בצד השני. כל מי שהגיע לים הזה, היה עליו לקפוץ מעליו. אם יעלה בידו לנתר מצד אל צד מבלי להרטיב את רגליו הוא יוכל לשאת את בת המלך שהיא מאוד יפה; אם לא, הוא יוטבע בים; וכל מי שיעז שלא לקפוץ כלל ייתפס בידי השומרים ויובא לפני המלך.

     גְּבְטִיסַבָרִי הגיע לשם והזקיפים הודיעו לו על התנאים. גְּבְטִיסַבָרִי זינק בכל כוחו וגבורתו ודילג מעל המיצר מבלי שתיגע בו אף טיפת מים. הוא ראה את הזקיפים בעבר השני והם הודיעו לו שהם חייבים לקחת אותו למלך. כאשר ראה אותו המלך הוא עלץ מאוד ונתן לו את בתו הנאווה לאשה.

     באותו לילה שאל גְּבְטִיסַבָרִי את אשתו: "מהו מקום הצייד המועד ביותר לפורענות בממלכה?"

     היא השיבה לו: "אם תפנה שמאלה, תחזור בשלום. אם תפנה ימינה, לא תשוב לעולם!"

     למחרת בבוקר קם גְּבְטִיסַבָרִי עם עלות השחר, נטל את קשתו וחיציו ושם פעמיו ימינה.

     הוא ירה חץ והרג  ארנבת. הוא קשר את רגליה והותיר אותה שם. הוא ירה חץ נוסף והרג צבי. הוא קשר את רגליו והשאיר אותו גם במקומו. הוא ירה חץ שלישי והחץ נתקע בתוך מדורה.

     הוא המשיך בדרכו עד אשר הגיע למדורה ואז הרג צבי, שם אותו על האש והתיישב בצד. הוא צלה בשר, אכל מעט ממנו ונתן מעט לכלבים. וראה זה פלא, לפתע הופיעה שם, איש אינו יודע מהיכן, זקנה חסרת שיניים. היא ביקשה מגְּבְטִיסַבָרִי לתת לה דבר מה לאכול. הוא הגיש לה מבשר צידו. הוא אכל בעצמו אבל הזקנה אכלה פי עשר ממנו. כנגד כל נגיסה שלו, נטלה היא מלוא הסל. גְּבְטִיסַבָרִי הביט בה משתומם. הזקנה חיסלה את כל האוכל ואז נטלה אבן קטנה והטילה אותה על קשתו וחיציו של גְּבְטִיסַבָרִי. הם הפכו לאבן ונפלו על האדמה. היא נטלה אבן נוספת והטילה אותה על הכלבים. הכלבים התאבנו אף הם. היא לקחה אותם אחד אחרי השני בכף ידה ובלעה אותם. מחשבתו של גְּבְטִיסַבָרִי התערפלה. הוא תפס בקשתו וחיציו כדי להרוג את הזקנה, אך לא יכול להמישם ממקומם. הם נפלו על האדמה. ואז הפנתה הזקנה את האבן שלה כלפי גְּבְטִיסַבָרִי והוא איבד את כל כוחו והפך לגוויה קפואה. הזקנה הניפה אותו בידה ובלעה אותו. באותו רגע הפכו המים לדם במרזב ביתו של אחיו והאח ידע שגְּבְטִיסַבָרִי נקלע לצרה. ויצא להושיט לו עזרה.

     אחרי שצעד זמן מה הוא הגיע לשפת המצר שעל כל אחד מצדדיו ניצבו שנים עשר זקיפים. הוא דילג מעל המצר. הזקיפים היו מופתעים. הם חשבו אותו לגְּבְטִיסַבָרִי ושאלו אותו מהיכן בא  ולאן הוא הולך. הצעיר לא אמר להם דבר ולא גילה להם מיהו. הוא בא אל המלך. באותו לילה ניתנה לו אשת אחיו, אך כאשר עלה על משכבו, הוא הניח חרב ביניהם ולא נגע בה. ואז הוא שאל אותה: "מהו מקום הצייד המשובח ביותר?"

     והיא השיבה לו: "אם תלך שמאלה, תשוב בשלום. אם תלך ימינה, לא תשוב לעולם. אל תלך. האם לא אמרתי לך כל זאת אתמול?"

     שאלתי אותך והלכתי בדרך האחת, אך היא לא מצאה חן בעיני. עכשיו אני שואל אותך שוב."

     הוא קם עם עלות השחר ופנה לצד ימין.

     לאחר שצעד זמן מה הוא ראה על אם הדרך ארנבת מתה שרגליה קשורות. הוא המשיך בדרכו וראה את הצבי המת עם רגליו הקשורות. הוא אמר לעצמו: 'אין ספק שאחי צעד בדרך הזו. זהו חלק מהצייד שצד.' הוא המשיך בדרכו וראה את המדורה הבוערת. לצדה היו מונחים קשתו וחיציו של גְּבְטִיסַבָרִי. והוא אמר לעצמו: 'כאן פגש אחי בגורלו'. הוא צד צבי וצלה אותו על האש.

     ואז הופיעה, איש אינו יודע מהיכן, אותה אשה זקנה. היא התיישבה וחיכתה לחלקה בבשר הצלוי. כאשר אכלה הייתה התנהגותה בדיוק כמו לפני כן. כאשר סיימה את המזון היא הייתה עדין רעבה. היא לקחה אבן קטנה והניפה אותה כדי לזרוק אותה על הכלבים. הצעיר חשב לעצמו: 'אין ספק שבדרך זו בלעה הזקנה הזאת את אחי גְּבְטִיסַבָרִי'. הוא תפס בזקנה בגרונה, שסע את חזה והוציא החוצה את גְּבְטִיסַבָרִי ואת כלביו ואז הרג את הזקנה ושפך את דמה על גבי גְּבְטִיסַבָרִי, הכלבים, הקשת והחיצים. גְּבְטִיסַבָרִי וכלביו התעוררו לחיים והקשת והחיצים התרוממו מן האדמה. כאשר גְּבְטִיסַבָרִי שב להכרתו הוא אמר: "אוח, היה לי חלום מוזר" ואז אמר לו אחיו: "לא חלמת." והוא סיפר לו את אשר אירע.

     גְּבְטִיסַבָרִי שמח ושניהם הלכו אל קרובם החדש, המלך. בדרך היה גְּבְטִיסַבָרִי מאוד מדוכדך מכיוון שחשב שאחיו בודאי נשא לאשה את אשתו. אחיו הביט בו ואמר: "הלוואי ויפגע בי חץ באותו חלק מגופי שנגע באשתך, ויהרוג אותי!" כך דיבר אחיו של גְּבְטִיסַבָרִי, והטיל לאוויר חץ. החץ נפל ופגע באצבעו הקטנה והוא מת.

     גְּבְטִיסַבָרִי עזב את אחיו, המשיך הלאה בדרכו וכאשר נודע לו הסיפור כולו הוא היה מלא צער. הוא הלך, איש אינו יודע להיכן, מצא מי אלמוות והחזיר את אחיו חזרה לחיים. ואז מצא עבורו אשה נאה והם חיו יחדיו מאושרים באחוות אחים ובאהבה.

________________________________

    הסיפור מכיל מוטיבים רבים המופיעים גם בסיפורים אירופאיים, אך יש בו דגש מיוחד על יחסי אחים, נקמת דם והווי אסיאתי. 

     הסיפור תורגם על ידי מספרה של מרג'ורי ווארדרופ, "סיפורי עם גיאורגיים".

Marjory Wardrop, Georgian Folk Tales, Published by David Nutt in the Strand, London, 1894.

     מדובר באוסף קטן של סיפורים שתרגמה מרג'ורי ווארדרופ. ווארדרופ הייתה גם הראשונה שתרגמה לאנגלית את האפוס הגיאורגי (גרוזיני) רחב היריעה 'עוטה עור הנמר' שנכתב בידי רוסטוולי, המשורר הלאומי של גיאורגיה.

     מרג'ורי סקוט ווארדרופ (1909-1869) הייתה מלומדת ומתרגמת בריטית שתרגמה ספרות גיאורגית. היא הייתה אחותו של הדיפלומט והמלומד הבריטי, סיר אוליבר ווארדרופ שחי בגיאורגיה. היא שלטה בשבע שפות זרות וביניהן גם גיאורגית והרבתה לסייר ברחבי גיאורגיה.