מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ופולקלור בדווי

חולדה ובור

     בתלמוד בבלי במסכת תענית (ח' עמוד א') מופיע מאמר סתום: "ואמר רבי אמי: בוא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מנין – מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור – כך המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"

     רש"י בפרשנותו לקטע זה מסביר שמדובר בסיפור ידוע והוא מביא את תוכנו בקיצור נמרץ וזו לשונו:

     מעשה בבחור אחד, שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה.

     אמרה: "מי מעיד?"  

     והיה שם בור אחד וחולדה. אמר הבחור: "בור וחולדה עדים בדבר!"

     לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים; אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת.

     אמרה לו אשתו: "מה מעשה הוא זה, שבנינו מתים במיתה משונה?"

     אמר לה: "כך וכך היה המעשה."

 

     נוסח ארוך ומלא יותר מופיע במקורותינו בספרו של ר' נתן בן יחיאל מן המאה האחת-עשרה, "מילון הערוך". נוסחתו של ר' נתן בנויה כנובלה בעלת התחלה וסוף מוגדרים. רבי נתן מסתמך מן הסתם על נוסח קרוב מאוד המצוי ב"תשובות הגאונים". להלן הסיפור כפי שהוא מופיע אצל ר' נתן:

 

     אמר רבי חנינא: "בוא וראה, כמה גדולים בעלי אמנה! מנא לך? מחולדה ובור, ומה המאמן בחולדה ובור, כך המאמן בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה." (הייחוס כאן הוא לרבי חנינא שחי במאה השנייה לספירא כמאה שנה לפני זמנו של רבי אמי).

     מעשה בנערה אחת שהייתה הולכת לבית אביה. והייתה מקושטת בכסף וזהב. וטעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיון שהגיע חצי היום, צמאה ולא הייתה לה לוויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל של הדלי ונשתלשלה וירדה ושתתה. ביקשה לעלות ולא יכולה; הייתה בוכה וצועקת.

     עבר עליה אדם אחד ושמע קולה. עמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין.

     אמר לה: "מי את?" מבני אדם או מן המזיקים?"

     אמרה לו: "מבני אדם אני."

     אמר לה: "שמא את מן הרוחות ואת מתנכרת עלי?"

     אמרה לו: "לאו."

     אמר לה: "הישבעי לי שמבני אדם את."

     נשבעה לו.

     אמר לה: "מה טיבך?"

     סיפרה לו כל המעשה.

     אמר לה: "אני מעלך, ותזדווגי לי?"

     אמרה לו: "הן, העלה."

     כיוון שהעלה, ביקש להזדווג עמה. מיד אמרה לו: "מאי זה עם אתה?"

     אמר לה: "מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני."

     אמרה לו: "אף אני ממשפחת פלוני, בני אדם ידועים ונקובי שם."

     אמרה לו: "עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל - אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ולא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי, ואני מתארסת לך."

     נתנו ברית זה לזה. אמרה: "מי יהיה לעד ביני ובינך?" והייתה חולדה עוברת לכנגדם. אמר לה: "השמים! חולדה ובאר זו יהיו עדים, שאין אנו מכזבים זה בזה!"

     הלכו כל אחד לדרכו.

     ואותה הנערה הייתה עומדת באמונתה. וכל מי שהיה תובעה הייתה ממאנת בו. כיוון שהחזיקו בה, התחילה לנהוג עצמה נכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהוא נוגעה. עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא הייתה משמרת בריתה לאותו האיש.

     והוא, מכיוון שעבר מכנגד פניה, תקפו יצרו ושכחה. והלך לעירו ונפנה למלאכתו. ונשא אשה ונתעברה וילדה בן זכר; וכשהגיע לשלושה חודשים חינקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה בן זכר, ונפל לבור.

     אמרה לו אשתו: "אם כדרך כל האדם היו בניך מתים, הייתי אומרת צידוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה, אין זה בלי דבר. ספר לי מעשיך!"

     גילה לה כל המעשה.

     אמרה: "הלוך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא."

     הלך ושאל בעירה. אמרו לו: "היא נכפה, וכל מי שתובעה, כך וכך היא עושה לו."_

     הלך אצל אביה. פירש לו המעשה. אמר לו: "מקבל אני כל מום שבה."

     העיד עליו עדים. בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה.

     סיפר לה: "חולדה ובור."

     אמרה לו: "אף אני בבריתי עמדתי."

     מיד נתיישבה דעתה, ופרו ורבו בבנים ובנכסים. ועליהם אמור: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי."

 

     את שתי הנוסחאות שהובאו לעיל העתקתי מתוך האנתולוגיה "ממקור ישראל" של מיכה יוסף בן גריון (ברדיצ'בסקי). ככל הידוע לי לא נמצא מקור כתוב לסיפור שזמנו קודם למאה האחת-עשרה. מאז ועד ימינו אנו חוזרים ופוגשים את הסיפור בנוסחאות ובעיבודים שונים.

     מדובר אם כך בסיפור עם שרווח בתקופת התלמוד והיה כה מוכר עד שעורך התלמוד הסתפק באזכור רומז ולא מצא לנכון לכלול אותו בגוף הטקסט. הסיפור המשיך להתהלך בעם ושמונה מאות שנה אחר כך, במאה האחת-עשרה אנו מוצאים נוסחאות כתובות שלו.

     מקובל לחשוב שסיפור חולדה ובור הוא סיפור עם יהודי. והנה, בשנת 1981 כאשר עסקתי באיסוף סיפורי עם בקרב שבטי הבדווים בצפון הארץ, הקליטה עבורי נעמי רייס נוסחה בדווית מפיה של הגברת חליפה, אשה משבט ערב אל עראמשה (שבט בדווי היושב על גבול הלבנון, סמוך לאדמית).

     המספרת השמיעה את הסיפור בערבית ובתה, נורה,  תרגמה אותו לעברית תוך כדי האזנה. להלן הנוסח העברי כפי שהורד מעל הקלטת:

 

     יום אחד יש ילדה שהיא – ההורים שלה עברו מהכפר ולא ידעה לאן הלכו. בדואים – עוברים ממקום למקום. בהגיעה למקום שיש בור מים, היא קרעה את המטפחת שלה והיא שמה חתיכה בפנים. היא הייתה מורידה את זה ומוציאה את החתיכה ומוצץ את זה מרוב צמאה. איך שהסתכלה למטה לבור המים היא נפלה.

     בא גבר אחד על סוס והוא שמע יש משהו הולך בבור מים - רעש. הוא הסתכל ככה מהדלת של... – כן, מלמעלה, הוא ראה הוא הולך, מתחלק שמה, עוברת במים. אז היא בקשה ממנו שהוא יציל אותה שהוא... הוא אמר לה: "אני אציל אותך, אם את נותנת לעצמך - אנחנו מתחתנים!"

     הילדה, היה לה קשה, אמרה לו: "תסלח לי, תעשה... זה דבר קשה בשבילי. ההורים וזה..."

     אומר לה: "אז תמותי בבור!"

     כמה שהיא ביקשה ממנו שיציל אותה, הוא אמר לה: "אם את נותנת ואם את משביעה (נשבעת)!"

     היא משביעה: "כן, אם אתה מתחתן אתי כל הזמן ומבקש אותי מההורים!"

     אמר לה: "בסדר."

     הוא יוציא אותה ובכוח אנס את הילדה. אמר לה: "אני הולך להורים שלך ומחר ומחרתיים תהיי בבית שלי."

     הוא הלך ויותר לא הכיר את הבית של הילדה, והיא נתנה לו את הכל: איפה היא הולכת ומי ההורים שלה ואיפה הם נמצאים. יותר לא הכירה, הוא לא חשב עליה. הוא מצא בחורה ממשפחה שלו והתחתן. הילדה זאתי (=הזאת) נשארה עד שלושים, שלושים ושש, שלושים וחמש שנה. היא לא התחתנה. היא לא יכלה יותר להתחתן. אם היה מתגלה להורים או למישהו (שהיא אינה בתולה) היו רוצחים אותה.

     אז כל פעם הבחורה חדשה שהיא, הוא התחתן – כל פעם שנולד להם ילד, הוא היה מת בבור - בבור מים. הולך, או הולך לשחק אחרי... הילד הראשון הלך לשחק אחרי חתול. רץ אחרי. קפץ החתול מעל בור מים – הילד קפץ בפנים בבור – מת.

     הילד השני הוא הולך עם אבא להוציא מים עם אבא מהבור והילד מסתכל למטה על הצל שלו בפנים – נכנס הילד בבור ומת.

     הילד השלישי הוא הלך לשחק שמה. הולך איפה שהם הולכים – ראה הולכים שם – הלך לשחק ומת (בבור).

     אמא חלמה בלילה שבא השיך ואומר לה: "תשאלי את הבעל שלך מה הוא עשה!"

     והיא האמינה לחלום הזה שנכון. בבוקר אמרה לבעל שלה שקמה: (=כשקמה): "אני לא עוזבת אותך, עד שאתה לא אומר לי... עד שאתה אומר לי מה קרה ומה עשית בזמן שהיית רווק! אנחנו נפרדים אם אתה לא אומר לי!"

     אומר לה: "אם הייתי אומר לך, הייתַ מת - גם היינו נפרדים!"

     אומרת לו: "לא חשוב, אבל אני לא רוצה הילדים שלי מתים כל הזמן בבור מים! יש משהו, אני חלמתי, בא איש, שיך, בלילה, ואמר לי שתשאלי את הבעל שלך מה הוא עשה."

     ואחרי שהיא עמדה לו על ראש ולא רצתה לעזוב אותו עד שהוא אמר – אמר לה: "אני מצאתי בחורה וככה וככה עשיתי לה!"

     אמרה לו: "לך תחפש את הבחורה! הלב שלי אומר לי: עוד היא מחכה לך!"

     והלך, חיפש אותה ומצא אותה נראית במצב נורא לא טוב, והוא הציל אותה מחיים והוא התחתן אתה בחזרה, והבחורה שהוא – אמא של הילדים שלו – עזב והסכימה להתגרש. והילדה - הוא התחתן עם הילדה שהוציא אותה מבור מים.

 

     מקובל לראות במעשה חולדה ובור סיפור עם יהודי, והוא מוגדר בספרות כאויקוטיפ יהודי AT 930*f) ) של הטיפוס הבינלאומי 930 AT.

     האם הנוסח הבדווי שהובא כאן הוא גלגול של נוסחה יהודית שהגיעה אל הבדווים בדורות האחרונים, או שמדובר בסיפור בעל קו התפתחות עצמאי שהתקיים במסורת הערבית מימים קדומים?

     שאלה זו הייתה מעסיקה מן הסתם את חוקרי הסיפור העממי מן האסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית, שתחילתה במפעלם של האחים גרים וששמה דגש רב על מחקר משווה של אגדות וסיפורים.

     לי, כמספר סיפורים מעניין הרבה יותר ללכת בדרכם של חוקרי הסיפור העממי מן הדור החדש ולבחון את הסיפור מנקודת המבט של האירוע ההיגודי העכשווי והקשרו למרחב התרבות המסוים שהוא מסופר בו.

     בין אם הסיפור הבדווי שאוב ממקורות יהודיים ובין אם מדובר ביצירה עצמאית, אין ספק שמבחינת מבנהו, תוכנו ואופן סיפורו הוא משקף תפיסת עולם תרבותית שונה מזו שלנו.

     הנוסחאות היהודיות מדגישות את מוטיב הנאמנות. הבחור שמעלה את הנערה מן הבור אינו אונס אותה, אלא מבטיח בסופו של דבר לשאתה לאשה. והנה אף שהנערה קיבלה על עצמה להינשא לו בעל כורחה, אין היא מפרה את הבטחתה, אלא עושה כל מאמץ לקיימה עד כדי העמדת פני שוטה ונכפה.

     בנוסחה הבדווית, לעומת זאת, המוטיב המרכזי הוא הפחד. מאחר והנערה נאנסה בפועל ושוב אין היא בתולה, היא חיה בפחד מתמיד שמא יתגלה הדבר. סיכוייה להינשא למישהו אחר הם אפסיים, ובאמתלא של שמירת כבוד המשפחה יש סיכוי סביר שמשפחתה תנסה לא רק לפגוע באנס אלא גם להרוג אותה אם יתגלה הדבר. מוטיב הפחד עולה בבירור בדבריה של הנערה:

     הילדה, היה לה קשה, אמרה לו: "תסלח לי, תעשה... זה דבר קשה בשבילי. ההורים וזה..."

     וכן גם בהערתה של המספרת:

     היא לא יכלה יותר להתחתן. אם היה מתגלה להורים או למישהו (שהיא אינה בתולה) היו רוצחים אותה.

     אותו סיפור עצמו משקף אם כך בשני מרחבי תרבות שונים שתי מערכות מנהגים שונות והמאזין הבדווי מקבל מן הסיפור מסר שונה לחלוטין מזה שמקבל הקורא היהודי של נוסחת "הערוך".

     לבסוף ברצוני לציין עוד שתי נקודות מעניינות: בנוסחה היהודית מודגש חששו של הבחור מפני מזיקים ורוחות העלולים להימצא בבור והשאלה הראשונה שהוא מציב לנערה היא: "מי את?" מבני אדם או מן המזיקים?"

     והנה, בנוסח הבדווי השאלה הזו אינה מופיעה, אבל בסיפורים בדווים רבים שעוסקים באנשים שחולצו מתוך בור מים, כמו במעשייה על נוּסְ-וּנְסֵיס (="חצי וחצי" - אצבעוני הבדווי), השאלה הזו כמעט תמיד מופיעה ויש לה אף נוסחה קבועה: "אִינְס, וַולַא גִ'ין?" (בן אנוש או שד?"). יתכן אם כך שהשאלה הייתה קיימת גם בנוסח הבדווי של הסיפור שלנו ובתהליך התרגום לעברית השמיטה בתה של המספרת את החלק הזה.

     הנקודה השנייה היא מוטיב החלום המופיע בנוסח הבדווי ונעדר מן הנוסחאות היהודיות. מוטיב החלום המפרש או מגלה נסתרות, נפוץ מאוד בסיפור העממי, ושוב – קשה לדעת אם היה קיים בנוסחה יהודית קדומה והושמט על ידי מי שהעלה את הסיפור על הכתב במטרה לשוות לו גוון ריאליסטי יותר כיאות לנובלה.

     ניתוח מעולה של מעשה חולדה ובור וגלגוליו במסורת היהודית עד ימינו, ימצא הקורא בפרק הרביעי בספרה של תמר אלכסנדר, "מעשה אהוב וחצי", (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 1999, עמ' 76-59). דיון על אספקטים נוספים של מרכיבי הסיפור ומקומו בספרות העממית יש גם בספרו של עלי יסיף, "סיפור העם העברי" עמ' 288, 305-301.