מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ערביים

המשורר ואשת הח'ליף

לח'ליף אלווליד אבן עבד אלמלכּ (ח'ליף שני לבני אומיה 715-705) היו נשים רבות, אך היפה והאהובה עליו מכולן הייתה ראודה. כאשר עלתה ראודה למכה לקיים את מצוות החאג', פגש בה משורר אחד ואש אהבה ניצתה בין השנים. מיום שראה אותה שוב לא נתן דעתו לא על אוכל ולא על שינה וכל הגיגיו ומחשבותיו היו רק עליה. כאשר שבה הגבירה לדמשק עירה, החל המשורר לשלוח לך שירים בסתר. אחד מהם שמעתי מאבי והוא שמע אותו מאביו לפניו וכך נאמר בו:

"הו ראודה יפת העין, לבי עורג אליך.

"לא אנוח ולא אשקוט עד אוחז בידך!"

"איך נתאחד" השיבה לו, "וקיר ארמון חוצץ בינינו?"

"לא יעצרוני לא קיר ולא חומה!"

"אך עינו של אללה פקוחה על מעשינו."

"אבוא אליך ויהי מה, והרחמן הוא ירחם עלינו!"

"אם כך", אמרה היא, "בוא אלי לפני עלות השחר,

בוא אלי עת השומרים רודמים מעייפות,

בוא אלי בלאט, הו אהובי,

כטל שחר היורד על שושנה..."

אבא שלי כשהיה שר לי את השיר – לבו היה נמס ודמעות היו ממלאות את עיניו כשהיה מגיע למלים: "בוא אלי בלאט, הו אהובי, כטל שחר היורד על שושנה."

לילה אחד עשה המשורר מעשה ולפנות בוקר התגנב ובא אל הארמון, חמק בין המשמרות ומצא דרכו לחדרה של ראודה. יחדיו תינו השניים אהבים ולא היה קץ לאושרם, אך הנה נשמעה דפיקה בדלת: "פתחי, הו יפתי! אני הוא זה, אישך הח'ליף."

השיבה לו ראודה: "עוד רגע קט ואלבש את כותנתי ואפתח דלתי לפניך." ובידה רמזה למשורר שיכנס אל תוך הסנדוק – ארגז הבגדים הגדול שניצב בחדרה.

נכנס הח'ליף לחדר, נפל מבטו על הארגז וחשדו התעורר.

"ראודה!" אמר לה.

"כן אישי" השיבה לו.

"ראודה, בבת עיני, רוצה אני שתתני לי מתנה!"

"כל אשר לי – שלך הוא." השיבה לו.

מחא הח'ליף כפים ומיד נכנסו לחדר שלושה ממשרתיו.

אמר להם: "חפרו בור ברצפת החדר!"

חפרו.

אמר להם: "קחו את הסנדוק הזה וקברוהו בבור!"

קברו.

אמר להם: "החזירו את המרצפות למקומן וכסו אותן בשטיח."

עשו המשרתים כמצוותו, וכל אותה שעה לא הסיר הח'ליף מבטו מראודה.

כשהסתיים הכל אמר לה: "שמעתי משהו ואינני יודע אם נכון הוא אם לאו. אם נכון – אני קובר עכשיו אחת ולתמיד את מה שבלבי, ואם לא נכון – רק סנדוק קברתי..."

 

עיבד: יואל פרץ על פי ספרו של דן בן אמוץ "סיפורי אבו-נימר"

 

גילוי נאות

לפני שנים אחדות פרסמתי סיפור זה באתר שלי ללא ציון המקור. למעשה עיבדתי מחדש את הסיפור המקורי בעברית תקנית והוספתי כמה פרטים על גיבור הסיפור.

מאז החל העיבוד שלי להתגלגל באינטרנט ומכיוון שלא כל מעתיק טרח לציין את המקור התחילו לייחס את העיבוד שלי לכל מיני מחברים עלומים. כך למשל, מספרת סיפורים ששם העט שלה הוא "שחרזאדה האחת", מביאה את הסיפור בבלוג שלה ומציינת: "סיפור זה תרגמה חאלידה חברתי מפורום יהודי עיראק [ואני קיבלתי] את אישורה להשתמש בו".

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2101990

אני שמח על כך שהמספרת טרחה לציין את המקור שממנו שאבה וצר לי שחברתה של המספרת הטעתה אותה – יתכן וגם היא עצמה כבר מצאה אותו בפורום כלשהו, אך בודאי לא "תרגמה" אותו. 

מכיוון שגם אני עצמי עיבדתי את הסיפור ופרסמתי אותו בזמנו מבלי לציין את מקורו, אני מוצא לנכון לתקן את המעוות ולציין את מקורותי.

המקור שממנו שאבתי הוא ספרו של דן בן אמוץ "סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים", זמורה ביתן מודן, 1982. מדובר באוסף אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל, שפורסם תחילה כטור ב"מעריב".

לפי דבריו של בן אמוץ בראיון פיקטיבי עם עצמו שפרסם בסוף הספר, מקורם של הסיפורים בשיחות שערך עם מספר סיפורים ערבי זקן מיפו, שאותו הכיר במהלך חתונה ובהמשך רשם את הסיפורים מפיו, בלשונו. בן אמוץ סירב לגלות מיהו "אבו נימר" המקורי והיכן בדיוק הוא מתגורר, ולפיכך הסברה היא שבן אמוץ כתב את הסיפורים מדמיונו. לשונם של הסיפורים ציורית, מערבת עברית וערבית ושזורה ניבים והמצאות לשוניות.

 

הסיפור המסוים הזה שבה את דמיוני. שיערתי שמדובר בסיפור הנטוע עמוק בתוך התרבות הנרטיבית הערבית ואכן בסיועה של ידידתי הפולקלוריסטית ד"ר רוזלנד דעים מחיפה, עלה בידי לזהות את מקורותיו.

המקור החשוב ביותר הדן בגלגוליו של הסיפור הוא הספר כִּיתַאבּ-אַל-אַגְהַנִי – "ספר השירים" – יצירתו המונומנטאלית של עלי אבן אל-חוסיין אל-איספהני (أبو الفرج الأصفهاني) הידוע גם בשם אבו-אל-פַרַאג'. אבו-אל-פַרַאג' היה היסטוריון ערבי, יליד איספהן, שמוצא משפחתו בערב-קורייש (השבט שאליו משתייך גם הנביא מוחמד). הוא חי במאה העשירית (967-897 לסה"נ) ועיקר שנותיו עברו עליו בבגדאד. הוא היה צאצא ישיר של הח'ליף מרוואן השני משושלת בני אומייה והיה מקורב לשליטים בני אומייה ששלטו בתקופתו בספרד, ניהל אתם מערכת מכתבים והקדיש להם אחדים מספריו. אבו-אל-פַרַאג' נודע בבקיאותו הרבה בהיסטוריה המוקדמת של האיסלאם. בשנותיו המאוחרות יותר חי אבו-אל-פַרַאג' בחאלב והיה בן חסותו של המושל המקומי שלו גם הקדיש את ספרו החשוב ביותר – "ספר השירים" 

כִּיתַאבּ-אַל-אַעֲ'הַנִי (الأغاني كتاب) – "ספר השירים" הוא יצירת ענק אנציקלופדית המשתרעת על פני עשרים כרכים (כעשרת אלפים עמודים). לדבריו של המחבר נדרשו לו חמישים שנה להשלמת יצירתו. מדובר באוסף עצום של שירים וסיפורים למן תקופת הג'אהיליה (תקופת הבערות שקדמה לאסלאם) ועד לסוף המאה התשיעית. למרבית השירים שהיו לא רק בגדר יצירות פיוטיות אלא גם שירים שהושרו לליווי מנגינות הוצמדו סימנים מוזיקליים שציינו כיצד יש לשיר אותם, אך כיום אין יודעים לפרשם. ספר זה הוא אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות האסלאם כיוון שהוא מכיל מידע רב ערך הן על הביוגראפיות של היוצרים השונים והן על המנהגים ואורחות החיים בארצות האסלאם.

יודעי ערבית מביניכם יוכלו למצוא באינטרנט העתק מצולם של היצירה:

 http://files.kutubpdf.net/Files/182.pdf

גרסאות שונות של הסיפור מופיעות שם בעמודים 528-525.

בספרו של אבו-אל-פַרַאג' יש התייחסות מפורטת לגלגוליו של הסיפור ולעובדות ההיסטוריות שעליהן הוא מבוסס. אתייחס תחילה לשלושת גיבוריו של הסיפור, הח'ליף, רעייתו והמשורר.

 

הח'ליף שבו מדובר הוא וליד הראשון. אל-וליד אבן עבד אל-מלכ (الوليد بن عبد الملك) (668-715) היה ח'ליף מבני אומיה בין השנים 705 ו-715. תקופת שלטונו אופיינה בהמשך מדיניות אביו הח'ליף עבד אל-מלכ לפיתוח חקלאי בעיראק, והתרחבות האימפריה. בימיו של אל-וליד הגיעה האימפריה לשיא התפשטותה עם כיבוש ספרד במערב ובוכרה וסמרקנד במזרח. בהיסטוריוגרפיה הערבית בולט אל-וליד לטובה בזכות דבקותו הדתית והתרומות שתרם לעניים, בייחוד בימי צום הרמדאן. אופיו הפשרני הביא לרגיעה זמנית במתיחות שבין שבטי הקיס והימן.

 

רעייתו של הח'ליף היא אֻם אֶלבַּנִין בת עבד אלעזיז בן מרוואן. בסיפור היא מופיעה תחת השם ראודה, אך כפי שנראה להלן, ראודה היא אשה אחרת שחייתה בכלל בצנעא שבתימן. אֻם אֶלבַּנִין אכן קיבלה מבעלה הח'ליף רשות למלא את מצוות החאג' ולעלות לרגל למכה בלווית נערותיה. שם פגשה את המשורר.

 

המשורר שבו מדובר הוא וַואדַח אל יַמֵן, ששמו האמיתי היה עבדול רחמן אבן איסמאעיל אל חוולני. וַואדַח נולד בתימן במחצית השנייה של המאה השביעית. אביו נפטר כשהיה עוד ילד קטן, ואחרי תקופת האבל, נישאה אמו בשנית. וַואדַח גדל בביתו של אביו החורג בהגיעו לגיל הנעורים ביקשו דודו מצד אביו וסבתו להביאו אליהם, אבל אביו החורג סרב. כתוצאה מכך, החל מאבק משפטי שבסיומו עבר הנער לחזקתם של דודו וסבתו. השופט, שנדהם מיופיו יוצא הדופן של הנער, קרא לו בשם וַואדַח אל ימן – "הזוהר של תימן", וכינוי זה דבק בו.

וַואדַח התמכר לחיי תענוגות ואהבה, אבל הנערה שאהב ביותר הייתה ראודה. את אהבתו אליה הנציח בסדרת שירי אהבה, שֶׁלְּיָמִים גם הולחנו והפכו לשירים פופולאריים. הוריה של ראודה התמרמרו על כך שבתם הפכה למושא של שירי אהבה בכל רחבי העיר וכאשר ביקש את ידה הם דחו את בקשתו וחיתנו אותה עם גבר אחר.

אחד מן השירים שכתב וַואדַח לראודה אהובתו, שולב מאוחר יותר בסיפור אהבתו של המשורר לאשת הח'ליף וכך נאמר בו (תרגום שלי מאנגלית):

 

אָמְרָה לִי:

              

אָמַרְתִּי:

           

אָמְרָה:

אָמַרְתִּי:

אָמְרָה:

אָמַרְתִּי:

אָמְרָה:

אָמַרְתִּי:

אָמְרָה:

אָמַרְתִּי

אָמְרָה:

          

"לְבֵיתֵנוּ אַל תָּבוֹא נָא, אֲהוּבִי,

 קַנַּאי הוּא עַד מְאֹד אֲבִי."

"בְּאַחַת אֶחְטָפְךָ עוֹד בְּטֶרֶם יֵדַע,

 הֵן חַדָּה הִיא כְּתַעַר חַרְבִּי."

"אַךְ מִבְצָר נִשָּׂא חוֹצֵץ בֵּינֵינוּ."

"עַל כְּנָפַי אַמְרִיא מִמַּעַל לוֹ."

"יָם רָחָב מַפְרִיד בֵּינֵינוּ."

"בִּשְׂחִיָּה אוֹתוֹ אֶחֱצֶה."

"שִׁבְעַת אַחַי עֵינָם עָלַי פּוֹקְחִים."

"לְשִׁבְעָתָם שָׁקוּל אֲנִי, אֲהוּבָתִי."

"הֵן אַלְלָה בָּנוּ הוּא צוֹפֶה."

"רַחוּם וְסַלְחָן הוּא אֱלֹהַי."

"לֹא נוֹתָר עוֹד הַדִּבֵּר בְּפִי,

 בּוֹא אֵלַי עַל כֵּן עִם לַיִל,

 עֵת הַכֹּל שְׁקוּעִים בַּחֲלוֹמָם

 רֵד עָלַי בַּלָּאט כְּמוֹ טַל.

 

וַואדַח עבר למכה ומדינה, שהיו באותה תקופה הערים התוססות ביותר בממלכה. כאשר ביקרה רעייתו של הח'ליף אל-וליד במכה במהלך מסע עלייה לרגל לעיר הקדושה, היא נפגשה עם וַואדַח, התאהבה בו והציעה לו לעבור לדמשק.

על פי אחת המסורות שמביא אבו-אל-פַרַאג' בספרו, כאשר יצאה אֻם אֶלבַּנִין למסעה למכה, כתב בעלה הח'ליף מכתב למשוררי הממלכה והתרה בהם לבל יזכירו אותה או אחת ממלוותיה בשירתם. אך למרות זאת פנתה המלכה ביוזמתה לשניים מן המשוררים שפגשה במכה, כת'יר וְוַואדַח, וביקשה שישוררו עליה שירי אהבה. וַואדַח חיבר שיר שבו הוזכרה המלכה בשמה, בעוד שכת'יר חיבר שירה על המשרתת שלה ע'אסרה.

אבו-אל-פַרַאג' מביא גם ציטוט מפיו של המשורר כת'יר, ציטוט שעבר במסורת שבעל פה מדור לדור, וכך נאמר בו: "עליתי לרגל עם אֻם אֶלְבַּנִין בת עבד אלעזיז בן מרואן שהייתה אשתו של אלוליד בן עבד אלמלך והיא שלחה אלי ואל וַואדַח אלימן פתק שהכיל שירת אהבה, אני פחדתי להסתבך ועל כן אמרתי דברי שירה על המשרתת שלה, בעוד שוַואדַח שר עליה עצמה ואז הרגו אלוליד".

לפי אחת המסורות שהוא מביא, ציווה הח'ליף להרוג בסתר את וַואדַח וקבר אותו בתוך ארמונו. לפי מסורת אחרת, כאשר נודע לאלוליד שוַואדַח כתב שירי אהבה שבהם הוזכר שמה של המלכה הוא התכוון להורגו, אך בנו עבד אלעזיז יעץ לו שלא לעשות זאת. "הו אמיר המאמינים," אמר לו, "אל תחרוץ משפט נמהר. וודא קודם כל שאכן אמת הדבר, וגם אם נכון, נהג כפי שנהג כמעה מועאויה במשורר אבי דהבל כאשר חיבר שירת אהבה שבה הוזכרה בתו. הוא העדיף לתת למשורר מענק כספי וכך בייש אותו וגרם לו שלא ימשיך במעשיו." אלווליד לא נענה להפצרות בנו. הוא הכניס את המשורר לתוך ארגז וקברו בעודו בחיים.

על פי מסורת נוספת שהוא מביא, המשורר וַואדַח לא הסתפק בכתיבת שירים, אלא היה מאהבה של המלכה בפועל, והיא נהגה להחביא אותו בחדרה. באחד הימים קיבל הח'ליף מתנה יקרת ערך – קופסא מהודרת מלאה באבנים טובות. הח'ליף נתן את הקופסה מתנה לרעייתו וציווה על אחד ממשרתיו להביאה לחדרה של המלכה. כאשר הגיע המשרת לחדרה של המלכה הוא הפתיע אותה בעת שהסתירה את מאהבה המשורר בתוך הסנדוק. המשרת דרש ממנה שתיתן לו אחת מאבני החן "דמי לא יחרץ" כדי שלא ילשין עליה. המלכה התרגזה עליו ואמרה לו: "בוש והכלם, אבן אל לחנא! אין לך כבוד!" [לחנא בערבית משמעו אשה נחותה – אשה שלא עברה מילת נשים והכינוי אבן אל אחנא כמוהו ככינוי "בן הזונה"].

המשרת חזר לאדוניו וסיפר לו על מה שראה בחדרה של רעייתו. הח'ליף התרגז עליו ואמר: "שקר אתה דובר! לא ייתכן שרעייתי תקרא לך בשמות כאלה." והוא ציווה לערוף את ראשו של המשרת, על שהתערב בעניינים לא לו (ומן הסתם גם כדי להשתיק את הפרשה ולמנוע לזות שפתיים). מיד אחר כך נעל הח'ליף את נעליו ושם פעמיו אל חדרה של רעייתו. הוא מצא אותה כשהיא מסתרקת לפני הראי. הח'ליף שידע מתיאורו של המשרת באיזה ארגז מדובר, התיישב על הארגז ואמר לה: "מדוע מעדיפה את חדר זה מכל החדרים שעומדים לרשותך?"

השיבה לו המלכה: "חדר זה אהוב עלי כי בו נמצאים כל צרכי והם נגישים לי בכל עת שארצה. כאן נמצאים כל הארגזים המכילים את חפצי."

אמר לה האמיר: "תני לי אחד מארגזיך."

השיבה לו: "קח כל ארגז שתרצה."

אמר לה: "אינני רוצה בכל הארגזים. די לי בארגז זה שעליו אני יושב."

השיבה לו: "אמיר המאמינים, קח ארגז אחר ולא את זה. בארגז זה יש דברים שאני זקוקה להם."

"לא." אמר לה, "רצוני דווקא בארגז זה!"

אמרה לו: "קח אותו, אמיר המאמינים"

ציווה הח'ליף על משרתיו להוציא את הארגז מחדרה ולהביאו לחדר מושבו. שם פקד על המשרתים לחפור בור עמוק שהגיע עד למי התהום. הוא ציווה עליהם להכניס את הארגז לבור ולפני שכיסו אותו בעפר, פנה הח'ליף אל הארגז ואמר: "שמועה הגיעה לאוזנינו. אם נכון הדבר – אנו קוברים אותך ואת שמך לעד, ואם טעינו הרי שקברנו דבר פחות ערך – ארגז מעץ."

אחר כך ציווה על משרתיו לכסות את הבור, להחזיר את המרצפות למקומן ולכסותן בשטיח. מאז אותו יום לא ראה איש את וַואדַח והח'ליף לא הזכיר יותר את העניין בפני רעייתו עד ליום מותה.

הנה כי כן, כך צירפו מספרי הסיפורים עובדות היסטוריות עם דמיון ויצרו את הסיפור המופלא שהבאתי בפניכם.