מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם ערביים

דַּאגֵר וְנַאבֵּכּ

     שמואל בן שמריה פיגיט בן העדה הקראית, היה חזן ואיש ספר שגילה עניין רב בסיפורי עם. בשנת 1907 הוציא לאור ספר בשם "דבר דבור" (הוצאת 'הצפירה' וורשה) ובו 'כ"ז סיפורים מסיפורי בני קדם המסופרים על פה בינות עמי הקדם בארצות תורכיה וחצי האי קרים'.

     חלק מן הסיפורים נשאבו ממקורות כתובים וחלקם הועלו על הכתב על ידי המחבר כפי ששמע אותם מפי מספרי סיפורים. את כולם ניסח בלשון תנכית רהוטה ועשירה ופה אנו מביאים דוגמא לסיפור קצר מתוך הקובץ. הספר חזר ונדפס בארץ בהוצאת העדה הקראית ברמלה בשנת 1977 ודומני שעדין ניתן להשיגו במועצה הדתית הקראית ברמלה.

 

     לאיש ערבי, נַאבֵּכּ, היה סוס טוב ויפה, אשר לא נמצא כמוהו בכל המדבר בערב, ורעהו, דַּאגֵר, שם עיני תאוותו עליו ויחמדהו בלבו מאוד, עד אשר גם בהקיץ גם בחלום תמונת הסוס הנפלא הזה לא סרה מנגד עיניו; כל עשתונותיו היו לקחת לו את הסוס מיד רעהו נַאבֵּכּ ויאמר לו לתת במחירו עדר גמלים וכל סוסיו שהיו לו וכל הון ביתו, רק שימכור לו את סוסו זה. אבל נַאבֵּכּ השיב פניו ריקם וישב לו דבר לאמור, כי לא ימכרהו אף אם ייתן במחירו מלוא ביתו כסף וזהב.

     ויעש דַּאגֵר בעורמה וישחיר פניו בשחור ויתחפש ויחלף בגדיו וילבש קרועים ובלואי סחבות ויתראה כעני פורש יד לעוברים ושבים וישב על יד דרך המדבר אשר בה ילך נַאבֵּכּ רוכב על סוסו ויוצא מפיו קול אנקת חלל כאילו הוא חולה במחלה אנושה למען קחת לו את הסוס האביר מיד נַאבֵּכּ רעהו בבצע מעשקות וּנְלוֹז.

     וירא מרחוק והנה הוא בא רוכב על סוסו, ויקרא לו בקול נמוך, ומעפר, אמרתו תצפצף לאמור: "עמוד! הנני נודד אני. זה ג' ימים לא אוכל למוש ממקומי וגם לא שתיתי מים ולחם לא אכלתי מאז ועד עתה. הנני הולך למות מרעבון. אנא הושיעני נא חיש מהר, וה' הטוב ישלם פעולתך ותהי משכורתך שלמה."

     ויאמר לו נַאבֵּכּ: "רכב על אחורי סוסי ואוליכך לאוהלי."

     אמר העני: "חלש אני מאוד ואין בי כוח לקום ולרכוב על הסוס."

     נַאבֵּכּ הרחמן ירד מעל סוסו ובעמל ותעצומות עוז הרכיב את העני עליו. כרגע היכה המרמה בשוט מכאיב את הסוס האביר וינהיגהו במרוצה גדולה כסוס שוטף במלחמה, ויפן לאחוריו ויקרא: " הנני, הנני דַּאגֵר! הנה גזלתי את סוסך!"

     "עמוד!" קרא לו בקול נַאבֵּכ, "שמעני נא!"

     אף כי ידע דַּאגֵר כי לא יוכל עוד נַאבֵּכּ לרדוף אחריו ולהשיגו, עם כל זאת עמד הרחק ממנו כמטחווי קשת, מפני כי נשמר מן הרומח הארוך אשר היה ביד נַאבֵּכּ.

     ונַאבֵּכ לא נע ממקומו, אלא עומד על עומדו קרא ואמר לו: "אתה בעלת עתה את סוסי ברצון האלוהים, גם אני ארצה ואברכך לאמור: תהי ברוך וגם מצליח. אומנם, תיפול נא תחינתי לפניך שאל תדבר מזה דבר, ואל תספר לאיש איך בא הסוס הזה תחת ידך ובאיזה אופן השגתו."

     "למה זה?" ענהו דַּאגֵר.

     ויענהו נַאבֵּכּ לאמור: "פן ישמעו זאת הולכי ושבי המדבר הזה וכל יושבי המקומות האלה, וחדלו לעזור לעני ואביון ולכל חלש ונעזב מאין כוח בתוך המדבר, אף באמת דלים ואביונים ונעזבים המה בלי לחם ומים ומצפים לעזר האנשים טובי הלבב הפודים את העתידים למות מבלי עזר וסעד, כי ייראו לנפשם מפני תרמית הרמאים כמוך ויחשדו בכשרים ותכרת האמונה מבני אדם, ואתה תהיה נסיבה להסתלקות הרחמנות והחמלה מן הארץ."

     כשמוע דַּאגֵר אלה, חשב מחשבות כרגע אחד וירד מעל הסוס וישיבהו לבעליו וישקהו מנשיקות פיהו.

     ויקראהו נַאבֵּכּ לו לאוהלו בתור אורח, ויבואו האוהלה ויכרתו ברית שלום וישבעו איש לרעהו לאהבת עולם.