מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל סיפורי עם מאגן הים התיכון
מעשה במספר סיפורים מופלא ארכיון הסיפורים התורכיים של אוניברסיטת טקסס הוציא לאור שני קבצים של סיפורי עם תורכיים: הקובץ הראשון נקרא "Tales Alive in Turkey" והשני: "More Tales Alive in Turkey". בקובץ השני מובאים שנים מספוריו של המספר המנוח, בחצ'ט מהיר מארזרום. בחצ'ט היה מספר בלתי רגיל לפי כל אמת מידה. את סיפוריו נהג לספר בערבים בבית הקפה לקהל של גברים. הסיפור שציטוט קצר מתוכו אביא בהמשך - סיפורו של לטיף שַׁאה ומשפחתו - נפרש על שני ערבים ובסך הכל נמשך סיפורו חמש ורבע שעות! הסיפור מתאר את ההרפתקאות שעברו על לטיף שאה ובני משפחתו. מפעם לפעם פונה המספר לקהל שומעיו ומביע באוזניהם את הרהוריו על החיים, על הגורל ועל בני אדם והתנהגותם. לעתים הוא משבץ סיפורי משנה שאינם מהווים חלק מן הסיפור הראשי, אלא מתקשרים אליו בדרך האסוציאציה. ברגע מסוים הוא מספר על בן המלך שכבר בגיל שש עשרה עלה לכס השלטון ונהג בתבונה ובבגרות על אף גילו הצעיר ואז הוא עוזב לרגע את מהלך העלילה, פונה אל מאזיניו ואומר: תלמידו של מוחמד רבותי, כידוע לכם, בגרות היא זו שמאפשרת לנו להתמודד עם הקשיים והמצבים השונים שאנו נתקלים בהם בחיים. אל רוב בני האדם באה הבגרות לאחר עשרים שנות חיים. לאחדים היא באה מוקדם יותר. פעם, כאשר אחד מתלמידיו של מוחמד יצא למסע, נקרה על דרכו ילד שעמד ליד קיר ובכה. הילד בכה כשהוא מכה את עצמו וזורה עפר על ראשו, אך מפעם לפעם הוא גם צחק כאילו הוא נהנה מאוד ממה שהוא עושה. התלמיד התבונן בילד שהיה רק בן שבע או שמונה שנים ושאל אותו: "נערי מי התעלל בך כה קשה עד שגרם לך לבכות ולצחוק חליפות?" "דוד, איש לא התעלל בי, אני מכה את עצמי וצוחק בגלל שזה מה שאני רוצה לעשות." "נערי, מה גורם לך לרצות להתנהג כך?" "דוד, מה יהיה מצבי בסופו של דבר? אני בוכה על כל הטעויות שאני עלול לעשות בעתיד, ולכן אני מעניש את עצמי." "אבל, בני, טוב ורע אינם יכולים להיות מובנים לך במלואם בגילך. עוד לא הגעת אפילו לגיל ההתבגרות. איזה חטא חטאת שאתה נוהג בעצמך בצורה כזו? שום דבר לא יכול להיות עדין כה חמור בגילך!" רבותי, בואו ונקשיב בתשומת לב לתשובה שנתן לו הילד. המילים אינן שלי אלא שלו. שמעו מה הוא אמר! "דוד, דברת יפה מאוד, אבל תן לי להסביר לך את הלך המחשבה שלי. כאשר אמא שלי הציתה אש בכיריים הסתכלתי על מה שעשתה. ראיתי שהיא הדליקה קודם את חתיכות העץ הקטנות ועליהן צברה ערמה של חתיכות גדולות יותר וכשגם אלה ניצתו היא הניחה עליהן את החתיכות הגדולות ביותר. הסקתי מזה שהחטא עשוי להיות דומה מאוד לזה. הוא מתקדם מפגיעות קטנטנות לפגיעות גדולות יותר. אני עצמי עלול להיות אחראי לחטאים גדולים שאעשה יום אחד בעתיד בכך שהנחתי להם לגדול ולצמוח מחטאים קטנים של ילדותי." רק שמעו את המילים הללו! תארו לעצמכם ילד בן שבע או שמונה שנים אומר דברים כאלה! התלמיד היה מופתע. "יפה מאוד, נערי. התצפית הזו שלך היא באמת תצפית נבונה, אך אמור לי - מדוע אתה זורה עפר על ראשך? מדוע אתה עושה דבר כזה?" "דוד" השיב לו הילד "במוקדם או במאוחר - אבל בסופו של דבר זה מה שיהיה - ישימו אותי בתוך האדמה. אני רוצה להכיר טוב יותר את האדמה ושהאדמה תכיר אותי יותר. ואז, מחר, כאשר אחזור אליה, לא נהיה כל כך זרים זה לזו." התלמיד שוב הופתע ממה ששמע "יפה אמרת, נערי, יפה אמרת! אבל תגיד לי עוד דבר אחד נוסף: כאשר הכית את עצמך ובכית בקול רם, גם צחקת. מדוע צחקת?" "האם אתה שואל אותי את זה ברצינות?" "כן." "אללה הוא הצדיק, אדון כל כוח ויכולת, אשר ברא את העולם כולו מאין. הוא הבטיח לנו הבטחה. כאשר אני נזכר בהבטחה הזו ומהרהר בה, אני צוחק כי חדשות טובות יש בה עבור כולנו: איזה מלך כביר הוא זה אשר אמר: 'בואו כמות שהנכם, עם כל אשר בידכם, ואני אסלח לכם!' אני צוחק ביודעי על ההבטחה הכבירה הזאת." "כן, זהו דבר נפלא, נערי. אני תמים דעות אתך, אבל עכשיו למה שלא נשחק קצת. אולי נשחק כמה רגעים במשחק המחבואים?" "בסדר גמור, דוד, בוא נשחק." "אתה תתחבא כאילו הלכת לאיבוד, ואז אני אמצא אותך." אבל הילד אמר: "דוד, אני יותר צעיר ממך והגוף שלי הרבה יותר קטן משלך. אם אני אתחבא ראשון, תצטרך אולי לחפש אותי הרבה זמן. יכול להיות שלא תהיה מסוגל למצוא אותי בכלל. בוא תתחבא אתה ראשון ותן לי למצוא אותך. אחר כך אני אתחבא, ואתה תנסה למצוא אותי." "בסדר, נערי. אני אתחבא ראשון, ואתה תצטרך למצוא אותי. עצום את העיניים בזמן שאני מתחבא." הילד כיסה את פניו בידיים, עצם את עיניו ואמר: "עצמתי אותן." התלמיד דקלם תפילה – את התפילה הגדולה – התרומם למעלה (לעולם העליון), מצא לו מקום מחבוא וצעק: "התחבאתי!" ברגע שהנער פקח את העיניים ראה מיד היכן התחבא התלמיד; עלה גם הוא למעלה ומשך את התלמיד ברגליו. "זוז הצידה!" קרא התלמיד "שלא אפול על הידיים שלך כאשר אני יורד!" "נו, נו, דוד. חשבתי שסיכמנו בינינו שאנחנו משחקים מחבואים בעולם הזה, לא הסכמנו שמותר לך לעלות לעולם אחר!" התלמיד נדהם מבגרותו הבלתי רגילה של הילד. הוא חיבק אותו ונשק לו על שתי עיניו. "די, דוד, די! תן לי להתחבא כדי שתוכל עכשיו לחפש אותי. קדימה, עצום את העיניים!" אחרי שהתלמיד עצם את העיניים, התגנב הילד ונכנס אל תוך לבו. "תמצא אותי עכשיו, דוד." אמר. התלמיד חיפש וחיפש ולא מצא את הילד. הוא חיפש בים וחיפש ביבשה. הוא חיפש בדמשק וחיפש גם בתימן, אבל לא הצליח למצוא אותו בשום מקום. "נערי, איפה אתה?" צעק, "מה קרה לך?" "תמצא אותי, דוד!" אמר הילד. התלמיד ניסה עכשיו לגלות מאין בוקע הקול. הקול היה קרוב, אבל הילד לא נראה בשום מקום. התלמיד נכנע ואמר: "אם אתה אוהב את בוראך, צא ממקום מחבואך. אינני יכול למצוא אותך." הילד יצא מתוך לבו של התלמיד ואמר: "דוד, אתה אינך בוגר עדין! אני באתי ונכנסתי אל תוך לבך. בני אנוש צריכים לחפש ראשית כל בתוך עצמם לפני שהם מחפשים בעולם החיצוני. אתה נדדת בכל ארבע רוחות השמים. התבייש לך! לך תשתה את הדייסה שלא אכלת עד עכשיו ותתבגר!" תנו דעתכם על המלים של הילד הזה! אני צועק שוב ושוב את המסר שלו, אבל מתוך מאה איש רק שלושה מסוגלים להבין, אולי רק אחד. הסוד של העולם הוא בתוככם. אל תשוטטו הרחק לחפש אותו, כי כל מה שברצונכם למצוא, עליכם לחפש תחילה בתוככם. אללה כבר נתן לכם אותו. הסוד כולו שוכן אי שם בתוככם!