מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם מאירלנד ומסקוטלנד

כוח המוסיקה

     ליד חופי אגם לוך קוֹרִיבּ, חי לפני הרבה מאוד שנים בעל טירה ושמו אַאוֹדָן יחד עם רעייתו אֵייסְלִינג. במשך שנים רבות לא היו לבני הזוג ילדים. המחשבה על כך שלא יהיו להם לא בן ולא בת שיירשו את עושרם בבוא העת, גרמה להם צער ואכזבה רבה.

     אך הנה, סוף סוף, למרבה שמחתם הביאה אֵייסְלִינג תינוקת לעולם. הכל בטירה היו מאושרים, החל באדוני הטירה וכלה בְּבָּלָבָאוּן, שכיר יום חרש-אילם אשר עבד באורווה ובגני הטירה. אֵגְנָה הדרואיד (כהן) של בעל הטירה יצא בלילה לצפות בשמים ולקרוא בהם את הגורל המיועד לתינוקת.

     "ספר לנו," אמר אַאוֹדָן, "מה צופן הגורל לבתנו האהובה?"

     "היא תהיה אהובה מאוד." השיב הדרואיד.

     "הו, אני בטוח בכך, אך ספר לי עוד."

     היא תהיה נבונה ובעלת כשרונות רבים, ומוסיקה תשחק תפקיד מכריע באושרה."

     "האם יקרבו אליה צער וסכנה?"

     "שניהם יאיימו עליה, אך משניהם תנצל. מסירות ואהבה יגנו עליה מכל סכנה וצערה יתחלף בשמחה בזכות כוחה של המוסיקה."

     "אמור לי אם כך, אֵגְנָה, מה שם יותן לתינוקת?"

    "כוכב קטן זורח הלילה והוא נוצץ באור בוהק. נקרא לה בשמו רֶיְילְטִין (כוכב קטן).

     לא הרחק מטירתו של אַאוֹדָן חיה אלמנה בשם גְּרַנְיָה ולה בן יחיד בשם קוֹן – נער כבן עשר שנים. החדשות על לידתה של רֶיְילְטִין לא גרמו נחת לא לאם ולא לבנה, להפך הם חשו אכזבה עמוקה. אביו של קוֹן היה קרוב משפחה רחוק של אַאוֹדָן, וּגְרַנְיָה קיוותה שבנה יירש את נכסיו של בעל הטירה.

     "חדשות רעות הן עבורך, ילדי," אמרה לו כשנודע לה על הולדת רֶיְילְטִין, "קיוויתי שתירש את הטירה וכל אשר בה."

     "תמיד שאפתי להיות בעל טירה, אמא."

     "ובכן נערי, אל יפול לבבך. אדאג לכך שתהיה בכל זאת לאיש עשיר."

     השנים חלפו. רֶיְילְטִין צמחה והייתה לנערה יפיפייה. היא הייתה גם טובת לב לא פחות משהייתה יפה. היה במשק הבית אדם אחד שחיבתו אליה הייתה כה רבה עד שהיה מוכן להביא כל קורבן כדי להעניק לה רגע אחד של שמחה. זה היה בָּלָבָאוּן, העובד המסכן החרש-אילם. אף הנערה, בתורה, רכשה לו חיבה עמוקה והשיבה לו ביחס חם ומסור.

     ככל שחלפו השנים התעוררה בלבה של גְּרַנְיָה תשוקה הולכת וגוברת להביא לכך שרֶיְילְטִין תינשא לבנה קוֹן. אם יעלה ביד קוֹן לשאתה לאשה יהפוך הוא לבעליו של מחצית הרכוש שיותיר אחריו אַאוֹדָן במותו.

     האם ובנה ביקרו בטירה לעתים תכופות, אך למרבה אכזבתם של קוֹן ואמו, רֶיְילְטִין לא העלתה כלל על דעתה להינשא לקוֹן.

     "אח! אם רק לא הייתה הנערה הזו רואה את אוויר העולם," הייתה אומרת האם לבנה, "היית אתה בני יורש את כל העושר שבאמת מגיע לך. לבי כואב על כך. בריאותי הולכת ומתרופפת ואני חוששת שאתה תישאר בודד וחסר כל כאשר תגיע שעתי."

     קוֹן החל לשנוא את רֶיְילְטִין, אף שהמשיך להעמיד פנים כידיד ורע. מחשבות שחורות וקודרות עלו על דעתו.

     "הו אמא," אמר יום אחד, "אם רק יכולנו להביא על רֶיְילְטִין את קיצה."

     "שתוק, בני, לא ניתן לעשות דבר כדי להבטיח את מה שאתה מקווה לו!"

     בבוקר אחד של יום קיץ נפלא יצאה רֶיְילְטִין לטייל לבדה. היא צעדה על גדת הנהר הסוער אשר גלגל מימיו בשאון אל הים. בקצה המרוחק של הדרך הייתה חורשה עבותה. הנערה החביבה זמרה לעצמה שורות נשכחות מבלדות עתיקות ועצרה לקטוף פרחים שצמחו על קצה המצוק המתנשא מעל לנהר. היה זה צרוף מקרים מוזר שדווקא אז צעד קוֹן באותה דרך עצמה. רֶיְילְטִין לא הבחינה בו ולא הייתה ערה לנוכחותו במקום.

     למראה הנערה עלתה במוחו של קון מחשבה זדונית: איש אינו צופה במעשיו, חשב. אם תיפול רֶיְילְטִין לנהר ותסחף במימיו יהיו הכל סבורים שמדובר בתאונה.

     הוא התגנב בחשאי לעברה וכבר התכוון לגלגל אותה אל תוך המים הסוערים, עת אחזו בו לפתע שתי זרועות חסונות. הוא ניסה לשחרר את עצמו ואיבד את שיווי משקלו. בצעקה מחרידה התגלגל וצנח אל תוך המערבולת הגועשת ונסחף אל הים הפתוח. בָּלָבָאוּן שהלך בעקבות גבירתו האהובה ועמד בצל עצי החורשה, הוא זה שראה את קוֹן המתגנב לעבר הנערה ועצר אותו ברגע האחרון מלבצע את זממו.

     הנערה המסכנה כמעט והתעלפה מעצמת הזעזוע הנורא שעבר עליה. בָּלָבָאוּן חיבק אותה והרגיעה. הוריה נחרדו כאשר שמעו על מה שארע.

     אֵייסְלִינג גמרה אומר שלעולם לא תניח עוד לבתה לשוטט בגפה. היא או בעלה חייבים להיות כל העת בקרבתה.

     "אבל אֵייסְלִינג." היה אַאוֹדָן אומר לה, "רֶיְילְטִין לעולם לא תוכל להינשא אם תמשיכי לשמור אותה כל העת לצדך."

     "מוטב שלא תינשא מאשר תיחשף לסכנה להיות לאשה לאדם שלא יהלום אותה!"

     "הן יודעת את, אֵייסְלִינג, שרבים הם מעריציה וכל אחד מהם יהיה גאה להיות לה לבעל. נוכחותך המתמדת מונעת מכל מחזר להתקרב אליה."

     "ובכן, אני מסרבת להרפות את שמירתי!" הייתה תשובתה, ובכך נסתיים העניין.

     גְּרַנְיָה לא האריכה ימים; היא נפטרה כמעט מיד לאחר ששמעה את הבשורה המרה על מותו של בנה.

     ימים לא רבים אחר כך באו אורחים אל הטירה. ביניהם היה גם נסיך צעיר בשם קוֹלְם שבא לשם בחברת אֵנְדָה, נגן הנבל שלו.

     קוֹלְם היה בן יחיד. הוריו מתו כאשר היה עדין צעיר לימים. אֵנְדָה היה ידידו האהוב והנאמן ביותר. למן הרגע שקוֹלְם ראה את רֶיְילְטִין חש שהוא חפץ בה יותר מכל אשה אחרת בעולם. לשווא ניסה למצוא הזדמנות לשוחח עמה כשהיא לבדה. אמה לא משה ממנה אף לרגע.

     רֶיְילְטִין מצדה הייתה שמחה לשוחח עם הנסיך הנאה ויפה התואר. קוֹלְם הרהר בדבר. "אֵנְדָה," אמר לחברו נגן הנבל, "אני תוהה כיצד אוכל להגיע לכלל שיחה עם רֶיְילְטִין בלי שאמה תהיה נוכחת."

     "הבה ונראה," אמר אֵנְדָה, "הו, יש לי תוכנית! מחר בלילה יערך לכבודך בטירה נשף גדול. אמה של רֶיְילְטִין לא תוכל להעליב אותך בכך שלא תרשה לבתה לרקוד עם אורח הכבוד."

     "אני אנגן נעימת ריקוד שבו מחליפים הרוקדים את מקומותיהם. בסיום הריקוד כל אלה שהיו בצד אחד של האולם יגיעו אל צדו האחר ואתה ורֶיְילְטִין תמצאו את עצמכם קרוב לדלת."

     האם זו הדלת הנפתחת אל הגן?" שאל קולם.

     "אכן כן. ברגע שתהיו שם אפסיק את נעימת הריקוד ואחל בניגון גִ'ינְטְרֵייג'' (מנגינת צחוק). כל החבורה תתחיל לגחך ולצחקק עד שתתקף בבולמוס בלתי נשלט של צחוק. הם יצחקו ויצחקו עד אפיסת כוחות ויהיו מוכרחים לשבת ולנוח. גם אתה ורֶיְילְטִין תהיו נתונים להשפעת הקסם. ואז אנגן סוּאַנְטְרֵייג' (שיר ערש) שיגרום לכל אחד מן הנוכחים לפהק ולעצום עיניים. לבסוף ישקעו כולם בשינה עמוקה.

     בָּלָבָאוּן יתחבא מאחורי וילונות החלון הסמוך לדלת הגן. הוא לא ישמע את המוסיקה ולא יושפע ממנה. עוד בטרם תשקעו אתה ורֶיְילְטִין בשינה יוליך אתכם בָּלָבָאוּן החוצה אל הגן. כל יתר בני החבורה יהיו כה מנומנמים עד שלא יבחינו בהעדרכם."

     "אך כיצד תסדיר כל זאת עם בָּלָבָאוּן? הוא אינו שומע."

     "סַיְיל נערתה הנאמנה של רֶיְילְטִין תעביר לו את כל ההוראות הדרושות בעזרת סימנים ותנחה אותו למקומו מאחרי הוילונות עוד בטרם יגיעו האורחים אל אולם הנשפים."

     "האם אתה בטוח שיבין את כל הנדרש ממנו?"

     "אין ספק. הוא אומנם חרש ואילם, אך נבון דעת ביותר. ברגע שתמצאו את עצמכם בגן יסורו קורי השינה מעיניכם ותוכלו לשוחח כאוות נפשכם ולהגיע לכלל הבנה. אני אמשיך לנגן את הסוּאַנְטְרֵייג' לזמן מה ואז אפצח בנעימת גּוֹלְטְרֵייג' (נעימת בכי)."

     "איזו מנגינה היא זו?"

     "זוהי מנגינה בכי שלשמעה יתחילו הכל ליבב ולהתייפח. אנחות נכאים וקינות תשמענה מכל עבר. בסיום הגּוֹלְטְרֵייג' אשמיע שלושה צלילים חדים ברצף מהיר. זה יהיה לך ולרֶיְילְטִין האות לחזור ולהיכנס לאולם."

     בערב יום המחרת קושט אולם הנשפים והואר באור יקרות. תכשיטי הנשים והתלבושות המפוארות הוסיפו לפאר ולהדר. ברגע הנכון שאל קוֹלְם אם נגן הנבל יוכל לנגן לפני האורחים את המוסיקה הקסומה שלו. הכל נתנו הסכמתם ברצון וציפו בשקיקה למנגינה.

     אֵנְדָה החל על פי התוכנית המוסכמת מראש לנגן את נעימת הריקוד. קולם החווה קידה לאֵייסְלִינג וביקש את רשותה להזמין את בתה לריקוד, ואֵייסְלִינג כצפוי, לא יכלה לסרב לבקשתו.

     הריקוד החל והמוסיקה נמשכה עד אשר הגיעו קוֹלְם ורֶיְילְטִין אל הדלת המובילה אל הגן. ואז החל אֵנְדָה את נעימת הגִ'ינְטְרֵייג'. חיוכים וגיחוכים עלו על פניהם של הנוכחים ובעקבותיהם צחקוקים ורעמי צחוק שהפכו לבולמוס צחוק בלתי נשלט. אנשים צחקו וצחקו עד לאובדן כוחות והוכרחו לשבת תחתם ולנוח. הם היו מותשים וחסרי כוח.

     אֵנְדָה פצח בנעימת סוּאַנְטְרֵייג'. אנשים החלו לפהק, עיניהם נעצמו וראשיהם צנחו על חזותיהם. בחדר השתררה דממה שהופרה רק על ידי נחירות האנשים הרדומים.

     כאשר נוכח בָּלָבָאוּן לדעת שהכל נרדמו, הוא מיהר להגיח מאחרי הוילון ולהוציא את קוֹלְם ורֶיְילְטִין מן האולם. עד מהרה הסירה הרוח הרעננה הנושבת בגן את קורי השינה מעיניהם והם החלו לשוחח.

     באותה שעה עצמה חדל אֵנְדָה מנגינת שיר הערש והחליף אותה בנעימת גּוֹלְטְרֵייג'. אנחות ויבבות בכי החלו להישמע מכל עבר. קולות בכי וקינה מילאו את חלל האולם.

     אֵייסְלִינג החלה לספוק כפיים ולקרוא בקול חנוק מבכי: "הו ידידי, על מה ולמה נתקפנו כולנו צער? מה הסיבה לדמעות?"

     בתשובה לשאלתה נשמעו רק קינות רמות יותר.

     "והיכן היא ילדתי? איפה את רֶיְילְטִין?" גם שאלה זו לא זכתה אלא למבול חדש של אנחות ויבבות.

     "הו, היכן את רֶיְילְטִין שלי? אם אך יכולתי למוצאך הייתי ממלאת כל משאלה שתבקשי ממני!"

      המוסיקה פסקה ועמה קולות היגון ואז צבט אֵנְדָה במיתרי הנבל והשמיע רצף של שלושה צלילים חדים ומיד נפתחה הדלת בקצה המרוחק של האולם וקוֹלְם ורֶיְילְטִין נכנסו.

     "הו, ילדתי, ילדה יקרה שלי, השבח לאל, את בריאה ושלימה!" קראה אֵייסְלִינג.

     "כן יקירתי," אמר אַאוֹדָן, "ועכשיו תוכלי כפי שהבטחת למלא כל משאלה שתבקש ממך."

     "מהו הדבר שאת חושקת בו יותר מכל, בתי?" שאלה אֵייסְלִינג.

     "קוֹלְם ישיב לך על כך, אמא." אמרה רֶיְילְטִין.

     "דומני שמזה זמן מה ידוע לי מה עתיד קוֹלְם לבקש," אמר אַאוֹדָן, "אבל אניח לו לדבר בשם עצמו.

     "דברי לא יארכו," אמר קוֹלְם, "אני מבקש את ידה של בתך. ברצוני לשאת אותה לאשה."

     ועוד בטרם הספיקו הוריה להגיד מלה, פרצו כל הנוכחים בקריאות שמחה ובתשואות.

     "רשותי ניתנת לך," אמר אַאוֹדָן, "ואני חושב שאני יכול לומר זאת גם בשמה של רעייתי."

     אֵייסְלִינג המסכנה הייתה עדין כה המומה מכל מה שארע עד שכל אשר יכלה לעשות היה להניע את ראשה בהסכמה.

     חתונה נהדרת נערכה לזוג הצעיר. ימים רבים נמשך המשתה וכל יום היה טוב מקודמו. כל אנשי המחוז נטלו חלק בשמחתו של הזוג הצעיר.

     קוֹלְם ורֶיְילְטִין חיו באושר עד גיל זקנה ושיבה. נולדו להם ילדים ונכדים לרוב, ומכל בני המשפחה היה אחד שהיה אהוד על הכל - בָּלָבָאוּן הנאמן.

     משנולדו ילדיהם של בני הזוג ליווה אותם בָּלָבָאוּן באותה מסירות ואהבה שליווה את אמם. הוא לא זכה לראות גם את נכדיה של רֶיְילְטִין, אך פעמים רבות סופר להם על האיש הזקן שכה אהב את סבתם ועל אותו יום שבו הציל אותה ממוות.

     "אני חושב," אמר קוֹלְם בן השמונה לאחיו התאום אַאוֹדָן "שבָּלָבָאוּן פשוט הציל לנו את סבתא!"

     "כן, אתה צודק." השיב לו אחיו, "אם לא היה מציל אותה היינו חיים היום בלי סבתא!"

____________________________

סיפור עם אירי. תרגמתי מתוך הקובץ Irish Fairy Tales של Sinead De Valera בהוצאת Pan Boos London בשנת 1973.