מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם

סיפורי עם מן האזור הארקטי

תוף הקסם

 

     דובים בגלל יכולתם להלך על שתים כבני אדם, מופיעים באגדות של עמים רבים כגלגול של בני אדם או כיצורים היכולים להזדווג עם בני אדם. גם אצל האסקימואים קיימות אגדות כאלה. את האגדה שלפניכם תרגמתי מתוך קובץ קטן של סיפורי עם אסקימואים. לצערי אין בידי את הספר השלם ואיני יכול למסור את שמו ופרטי ההוצאה. דומני ששמו כשם הסיפור - "תוף הקסם", "The magic drum", אך אינני בטוח בכך. נוסח מעובד של הסיפור שנעשה בידי המספרת לורה סימס תוכלו למצוא באינטרנט בכתובת:

http://www.humanity.org/voices/folklore/inuit/

 

     לזוג זקנים הייתה בת שלא רצתה להינשא. לא שלא היו לה מחזרים; אנשים צעירים שהיו ציידים טובים באו ממרחק רב כדי להשתדך אליה ולקחת אותה לאשה, אך היא סירבה לכל ההצעות. היא אמרה לא לכולם, זאת אומרת, חוץ מלשני האחים שאך זה באו.

     האחים האלה באו עם אותן כוונות כמו כל היתר. כאשר נכנסו בפעם הראשונה אל תוך האיגלו שלה, חשבה הנערה שהם אנשים, כמו קודמיהם. והנה, אף שלא דיברו ולא עשו שום דבר יוצא דופן, נמשכה הנערה אליהם.

     היא יצאה בעקבותיהם אל מחוץ לאיגלו. אך זה ניצבו שלושתם בחוץ והנה העטו על עצמם שני האחים את העורות שהשאירו לפני הפתח. האשה הצעירה זיהתה עתה בבירור מה הם היו - דובים לבנים.

     הם נשאו אותה הרחק על פני הקרח ואילצו אותה לרדת אל תוך המים מבעד לפרצה בקרח. זמן מה נגררה היא הלאה הלאה דרך המים עד שלבסוף הרפו ממנה הדובים והותירו אותה לנפשה, בעוד שהם עצמם עברו דרך פרצה נוספת בקרח ונעלמו.

     כאשר נעזבה לנפשה שקעה הנערה לרצפת האוקיינוס. רגליה נגעו בקרקעית ועתה יכלה להביט סביבה. צד אחד של האוקיינוס נראה אפל בעוד שהצד השני היה בהיר יותר. היא הסיקה מכך שהצד האפל הוא הצד הצפוני, על כן החלה לפסוע בכיוון ההפוך, דרומה. בעוד היא פוסעת הקיפו אותה חיות ים קטנות. הן נשכו את בשרה וקרעו ממנה נתחים. לאט לאט הלך גופה ונבלע. למעשה נותרו ממנה רק העצמות. ואז הבחינה באזור מואר בצורה יוצאת דופן, דבר שגרם לה לחשוב שהיא עומדת להגיע למקום ממנו תוכל לטפס חזרה אל היבשה.

     עכשיו לא נותר ממנה כי אם שלד בלבד, אך היא התקדמה בהחלטיות לכיוון האור. היא מצאה פרצה בקרח ועלה בידה לטפס דרכה אל משטח הקרח שלמעלה.

     עכשיו שעשתה דרך כה ארוכה, החלה להרהר בעברה. היא ראתה בעיני רוחה את הוריה עם מאגר המזון הגדוש שלהם והיא שאלה את עצמה מה עליה לעשות כדי שגם לה יהיה מאגר כזה. בעוד היא הוגה בדבר, החלה לאסוף גושי שלג ולבנות איגלו קטן דומה לזה של אביה. היא בנתה גם משטח קטן שישמש אותה כמקום לאגירת מזון.

     כאשר סיימה את מלאכתה, חשבה בקול רם: 'אין לי שום דבר חם לישון בתוכו. אני זקוקה לשק שינה ולכמה עורות ופרוות'. עם המחשבה הזאת נרדמה.

     כשהתעוררה הופתעה לראות איגלו גדול, בדיוק כמו זה של אביה, ניצב מול האיגלו שלה. לידו שכב קריבו שאך זה עתה ניצוד. חלומותיה התגשמו. היא ייבשה את עור הקריבו והכינה לעצמה שק שינה. את הבשר הכינה לאגירה על גבי המשטח.

     מאותו יום ואילך, כל ערב בטרם שכבה לישון, הייתה חושבת על הדבר שנזקקה לו ביודעה שכאשר תתעורר משנתה למחרת היום יסופק לה כל מבוקשה. בדרך זו עלה בידה להשיג עד מהרה את כל מה שנזקקה לו, חוץ מאשר בשרה שלה. לבשר שאכלו חיות הים לא היה תחליף. היא נותרה שלד מהלך.

     כל יום בילתה הנערה שעות ארוכות על פני הקרח. באחד מטיוליה הזדמן לה לראות ציידים יורדים לים לצוד כלבי ים. האשה הצעירה רצתה לפגוש את האנשים האלה ולשוחח אתם, אך כאשר התקרבה נמלטו הציידים בפחד. מאוכזבת, צפתה בהם הנערה עד שנעלמו במרחק. אז שבה לאיגלו שלה בחושבה: 'הייתי שמחה לפגוש אותם, אבל הפחדתי אותם. אני היא זו שמנעתי מהם לבוא. אני רק שלד ועצמותי משקשקות כאשר אני פוסעת. אין ספק שהם פחדו ממני ולכן נמלטו על נפשם.'

       היא הייתה עצובה והחלה להתייסר כיוון שלא הייתה מסוגלת להתקרב אל הציידים.

     אביהם של אותם ציידים היה איש זקן. כאשר יצאו בניו לצייד נשאר הוא מאחור. הם אילצו אותו להישאר באיגלו. הוא כבר היה זקן מדי מכדי לצאת לצייד ולא יכול לספק לעצמו מזון.

     כאשר שבו הבנים סיפרו לאביהם על מה שאירע: "אתמול ראינו אשה שהייתה רק שלד. היא הלכה לקראתנו, אבל אנחנו פחדנו. ברחנו על נפשנו ולא ראינו אותה יותר."

     "אה, טוב" אמר להם האב, "לא נותר לי זמן רב לחיות. אני אלך ואפגוש אותה מחר."

     בבוקר יום המחרת הלך האיש הזקן למצוא את הנערה וגילה אותה יושבת בכניסה לאיגלו שלה. היא לא יצאה לקראתו, אך כאשר הגיע לאיגלו הזמינה אותו להיכנס פנימה. האיגלו היה מואר מבפנים על ידי מנורות אבן. הם אכלו ושכבו לישון.

     כאשר האיר הבוקר דיברה הנערה שהפכה לשלד אל האיש הזקן שכשל כוחו לצאת לצייד:

     "הכן לי תוף." אמרה לו, "הכן לי תוף קטנטן."

     האיש הזקן ניגש מיד לעבודה כדי לספק את רצונה. כאשר סיים מסר לידיה את הכלי. האשה נשפה במנורות האבן וכיבתה אותן. אחר כך נטלה את התוף לידה והחלה לרקוד. היא הכתה בתוף עם מקל תיפוף כשהיא חוזרת על לחש קסמים. התוף גדל והלך וקול התיפוף התגבר ותפח עד שנדמה היה שהוא ממלא את האוויר. הריקוד הסתיים, המנורות הודלקו מחדש והאיש הזקן יכול היה לראות שוב את הנערה. לתימהונו נעלם השלד ואיננו. במקומו ניצבה לפניו נערה חמודה לבושה בבגדים נהדרים.

     הנערה נטלה שוב את התוף לידה, כיבתה את המנורות והחלה לרקוד. לאחר זמן מה שאלה את האורח: "האם אתה חש בנוח במצבך עכשיו?"

     הזקן השיב בחיוב והנערה הדליקה את המנורות. שוב לא היה זה איש זקן שניצב לפניה, כי אם בחור צעיר יפה תואר. תיפוף הקסמים של התוף השיב לו את עלומיו.

     כך קרה שהנערה שלא רצתה להינשא ונאכלה על ידי חיות הים, מצאה לעצמה בעל.

     כאשר שבו אל משפחתו של האיש הזקן, לא הכיר אותו איש. בניו שלו אמרו: "אבא שלנו שהוא זקן מאוד הלך צפונה לכיוון הים ולא שב עדין."

     "אני הוא אבא שלכם" השיב האיש "הייתי פעם זקן והאשה הזו הייתה רק שלד, אך הנה הפכנו שוב להיות צעירים ויפי תואר ועכשיו היא אשתי."