|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורי
עם ישראליים חדשים |
|
|
בת ממשיכה בוא, תשב פה
מולי. נספר לך את הסיפור של איך פתחנו את המסעדה? סיפור מעניין – רוצה לשמוע? רושם: כל מה שתספרי מקובל עלי. קוראים לי
אורה חתן ואני הבת של שרה חתן ואני ממושב שתולה ואני הולכת לספר לכם איך בשום
מקום קמה לה מסעדה ועל אמא שלי איך שהיא נסעה לעיראק
להביא ספר תורה. והכל מתחיל בעצם לפני חמש שנים
כשבערוץ הראשון בטלוויזיה הייתה כתבה "סוף העולם וימי המקרא" ואחת
הגיבורות בכתבה – אמא שלי, אמא
שלי שרה. היא רועת צאן כמו יעקב אבינו יש לה כבשים ועזים ושתי פרות וסוסה ושני
כלבים, שתי כלבי רועים שעוזרים לה שם וכתבה... ולכל אחד גם יש שם, לעזים יש כל
מיני שמות: לילוש, רחלה. היא שרה להם, היא מחללת – אמא אדמה! והכתבה שודרה אפילו מספר פעמים בטלוויזיה לבקשת
הצופים, והיא עוררה המון הדים במרכז הארץ והרבה אנשים הגיעו ממרכז הארץ לראות את
הפלא הזה שנקרא שרה. יום ששי בהיר
אחד אמא טורחת ומכינה לנו אוכל לשבת – עצרו פתאום
לפני הבית חמש מכוניות, ירדו מהם איזה עשרים אנשים בערך, ארבע חמש משפחות הם
היו. נכנסו למטבח פגשו את אמא שרה, שואלים אותה:
"סליחה גברת, יש תפריט?" אמא, בחיים שלה לא
הייתה במסעדה. שאלה אותי: "אורה, מה זה תפריט? מה הם רוצים?" הסברתי
לה. היא אומרת לי: "אל תספרי להם שום דבר." יום ששי, אמא טורחת ומכינה לשבת, ובן פורת יוסף ובלי עין הרע, אנחנו
ארבע-עשרה אחים ואחיות. כל מה שאמא הכינה לנו לשבת,
שמנו להם על השולחן. חבר'ה יושבים ואוכלים ונהנים, ואנחנו בינינו מצחקקות אחת עם
השנייה, האחיות, לא נותנות להם להרגיש לרגע שזה בעצם לא מסעדה. וכעבור שעתיים
חבר'ה מבקשים חשבון: "תראו, נהננו מאוד, האוכל
על הכיפכּ, תגישו לנו בבקשה חשבון, אנחנו חייבים
לזוז, יום ששי היום." אני מסתכלת
עליהם, אני אומרת להם: "איזה חשבון? מה פתאום? אתם לא צריכים לשלם." "מה זאת
אומרת?" הם שואלים אותי, "זאת לא מסעדה?"
"לא", אני אומרת להם, "זאת לא מסעדה." "מה זה,
בית פרטי?"
"כן." הם היו מאוד מאוד נבוכים, לא ידעו מה לעשות עם עצמם. חיפשו רק מקום
לקבור את עצמם. "תראו,
חבר'ה, אצבע אלוהים, זה משמים!" לא הבינו על
מה אני מדברת. ואז אמרתי לעצמי: אנשים באים עד לכאן לחפש מסעדה? אני אקים להם
מסעדה. ואז, אתה יודע שאלוהים מסדר את העניינים, ככה, אנחנו לא יודעים אפילו
איך. אני בדיוק סיימתי לבנות בית כבת ממשיכה, ואמרתי: מה, אני אלך לגור שם לבד?
העברתי את ההורים לשם. ולקחתי את הבית הזה שלהם והסבתי אותו לארבעה חדרי אירוח
ומסעדה קטנה שהתחילה פה, איפה שאנחנו יושבים כרגע עם ששה שולחנות בלבד. ומה אני
אגיד לך - מכרתי אוטו חדש, את כל החסכונות שהיה לי השקעתי בעסק, הימרתי ממש על הכל. אין מישהו במושב ובאזור פה שלא צחק ולא לעג לי. את
מטורפת! ומי יבוא לכאן? סוף העולם, חבל על הזמן ועל הכסף. ומה אני אגיד לך –
כמנהגם של ישראלים, וזה לא משנה איפה שהם נמצאים – החבר'ה חיככו ידיים בהנאה
וחיכו לנפילה, שהרי שמחה אמיתית בעם ישראל זו שמחה לאיד... לאחר חודש
חודשיים, אף אחד לא מגיע, אין יוצא ואין בא, מכיוון גם שאנחנו לא על ציר תנועה
ראשי, אלינו באים במיוחד. אף אחד לא שמע עלינו. מה אני עושה? אנה אני באה? ואז
עלה לי רעיון: לקחתי נייר מכתבים פשוט, אפילו לא היה לי נייר עם הסמל שלי –
"חמדת הגליל" – וכתבתי מכתב לאיש היקר הזה, לנשיא לשעבר, עזר וייצמן, לאיש המאוד מאוד יקר הזה, והנשיא לשעבר. והזמנתי
אותו להיות האורח הראשון שלי כאזרח מספר אחד במדינה. שיבוא לעודד אותי – הקמתי
פה עסק בגבול הצפון ואף אחד לא מגיע, ושיבוא. והאמן לי – שבועיים ימים חלפו מאז
ששלחתי את המכתב. טלפון מלשכת הנשיא. הוא קרא את המכתב והוא החליט שהוא בא לעודד
אותי. אבל מה, הוא ביקש שזה יהיה ביקור פרטי, בלי פמליה ובלי עיתונאים, אלא לבד
עם ראומה. מהלשכה גילו לי שלראומה
יש יום הולדת שבעים – צא וחשב עכשיו בת כמה היא, חגגנו לה פה יום הולדת שבעים,
זה היה מאוד מאוד מרגש. הנשיא ישב פה קרוב לשש שעות.
ו... אגב את העוגה הגדולה שתרמנו לה... סליחה, העוגה הגדולה שהכנו לה, היא תרמה
אותה לבית חולים בנהרייה, למחלקת ילדים. והנשיא היקר הזה שולח לי המון אנשים,
עושה לי יחסי ציבור נפלאים. הרבה אנשים מגיעים ואומרים לנו: "עזר שלח
אותנו, לא אחת ולא שנים – הרבה אנשים והאמן לי: לא נתתי לו לא מתנות ולא כסף –
שום דבר. מאוד מאוד יקר... הרושם:
"שלח לחמך על פני המים..." המספרת:
"כי ברוב הימים תמצאנו!" וזה נכון, כל כך נכון. אני גם אספר לך עוד
סיפור בעקבות זה. ולא סתם תפרו את כל הפתגמים האלה. הכל
נכון. וזהו...
עכשיו הרבה מפה לאוזן, אנשים נהנו ושלחו את החברים שלהם. לאט לאט יצאנו לדרך, ותודה לאל – עלינו על דרך המלך. ואז,
כמנהגם שוב של ישראלים: כשרואים שלמישהו הולך, מחקים אותו, ובכיף, והלוואי,
ובשתולה יקימו עוד חדרי אירוח ובזרעית ובנטועה וכל האזור פה פתאום קיבל תנופת
תיירות, צימרים בכל מקום היום מתחת לכל עץ תאנה וליד כל תרנגול מקרקר אפשר למצוא
אפשר למצוא בקתה יפיפייה, ואשרינו שזכינו לכך וזיכינו את כולם. ובזכות כך, לפני
חמש שנים לערך, גם כן, נבחרנו להיות אחד מתוך שנים עשר היזמים המצטיינים בישראל.
זו הייתה יוזמה של רבין, זכרונו לברכה, לעודד את
היזמים הקטנים בישראל. לצערנו הרב לא זכינו לקבל את זה מידיו, אלא רק ממחליפו
דאז, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, שמעון פרס. על לשונם של מספרי סיפורים
עממיים
המספר העממי
פועל במקרים רבים כמי שמשמר מסורות עתיקות ומנחילן לדורות הבאים. זוהי איננה
פעולת מסירה פסיבית. המספר העממי חייב להתאים עצמו לתנאים המשתנים של החברה שהוא
חי בתוכה ולעצב את הסיפור מחדש כדי לשמור על חיותו ומסריו. ניתן לומר שהוא
מתנדנד בין שני קטבים: מחד גיסא הנאמנות למקורות שהוא שואב מהם ומאידך גיסא
הרצון למצוא מסילות ללב שומעיו. גם כאשר
מדובר בסיפור אישי המסופר על ידי מספר עממי, אין הסיפור מנותק מן הסביבה החברתית
שהוא מסופר בה. המספר מבטא דרך סיפורו האישי הווי ואורחות חיים המשותפים לו
ולשומעיו וכך הופך הסיפור לרכיב בתוך מכלול תרבותי וחברתי כולל. אומנות
הסיפור עושה שימוש בכלים ספרותיים, בימתיים, רטוריים ותיאטרליים. המרכיב הלשוני
על כל רבדיו (אוצר מלים, מבנים לשוניים, הרמזים אינטרטקסטואליים
– קישור הטקסט לטקסטים ספרותיים אחרים המוכרים לשומע – ועיצוב אומנותי כולל)
ממלא תפקיד חשוב בהיגוד סיפורים כיוון שיש לו זיקה הן
לאלמנטים הצורניים והן לאלמנטים התוכניים של
הסיפור. הסיפור
שהבאתי לעיל הוקלט על ידי מפי אורה חתן במסגרת פרויקט של איסוף סיפורים ביישובי
קו העימות במהלך השנה האחרונה. אורה חתן היא
ילידת הארץ, בת למשפחה כורדית שהתיישבה בשנות החמישים בשתולה, על גבול הצפון.
לפני שנים אחדות הקימה מסעדה בבית המגורים הישן של הוריה במרכז הישוב. כאשר באתי
בפעם הראשונה לשתולה ושאלתי על מספרי סיפורים, הופניתי אליה כמי שנחנה בכישרון
טבעי לסיפור סיפורים, ואכן לא התאכזבתי. את הסיפור סיפרה לי במטבח של המסעדה
באחת ההפסקות בעבודה. אמה, שרה, ישבה כל אותה עת ועבדה בהכנת ירקות תוך שהיא
מאזינה לסיפורה של הבת. הסיפור הוא
מבחינה ז'אנרית סיפור אישי, סיפור שאדם מספר על מעשים
שאירעו לו עצמו. הנושא הוא הקמת המסעדה הכורדית במושב שתולה. הדבר הראשון
הבולט לעין הוא שטף הלשון בטקסט. הלשון מסוגננת, מדויקת כמעט ללא חזרות, מעידות
לשוניות או משפטים בלתי גמורים. יותר מכך: זהו טקסט שגור על לשונה. אין זו הפעם
הראשונה שהיא מספרת אותו. הוא כבר עבר תהליך עיצוב שאופייני למספרים שהתמקצעו
במידת מה. כאשר אבחן
בהמשך את המבנה הכולל של הסיפור אצביע על תבניות סיפוריות ההופכות אותו מהרצאה
כרונולוגית של חוויות אישיות ליצירה סיפורית בעלת ערך פואטי, אך בשלב ראשון
ברצוני לבדוק את המרכיב הלשוני ברמה הבסיסית ביותר. אם נעבור
באופן שיטתי על הטקסט ונפרק אותו למרכיביו נראה כמה דברים. ראשית, וזה די מתבקש,
נמצא כאן תערובת של לשון גבוהה ולשון דיבור. לדוגמא המשפט: "יום ששי בהיר אחד, אמא טורחת ומכינה
לנו אוכל לשבת - עצרו פתאום לפני הבית חמש מכוניות, ירדו מהם איזה עשרים אנשים בערך, ארבע חמש משפחות הם
היו" מבחינה תחבירית זהו משפט אופייני ללשון דיבור. לעומתו המשפט
"והכתבה שודרה אפילו מספר פעמים בטלוויזיה לבקשת
הצופים, והיא עוררה המון הדים" הוא משפט תקני עם צירופי לשון מקובלים ברדיו
או בטלוויזיה: "לבקשת הצופים", "עוררה הדים".
אבל אם ננסה לעבור על הטקסט כולו ולרשום ביטויים אופייניים נראה שניתן
לחלק אותם לשתי קבוצות: ביטויים ודימויים
תנכיים או מסורתיים רועת צאן כמו יעקב אבינו – על פי
בראשית כ"ט. ובן פורת יוסף ובלי עין הרע – מתוך ברכת
יעקב ליוסף, "בן פרת יוסף, בן פרת עלי עין" (בראשית מ"ט, 22).
בביטוי "בן פורת יוסף"
משתמשים כדי לשבח מישהו מבלי להזכיר את שמו מחשש עין רעה. משימוש זה צמח השימוש
השגור היום במשמעות של "בלי עין רעה". אצבע אלוהים, זה משמים – על פי ספר
שמות, "ויאמרו החרטמים אל פרעה: אצבע אלהים הִוא" (שמות ח 15). בלשון ימינו מציין הביטוי
אות משמים המאשר ומחזק אירוע או התווית כיוון בחיים. אין יוצא ואין בא – הביטוי לקוח
מתור תיאור המצור על יריחו בספר יהושע: "ויריחו סגרת ומסגרת מפני בני
ישראל, אין יוצא ואין בא" (יהושע ו', 1). אנה אני באה? – על פי סיפור מכירת יוסף בספר
בראשית. ראובן אינו מוצא את יוסף בבור והוא אומר אל אחיו: "הילד איננו,
ואני, אנא אני בא?" (בראשית ל"ז, 30). הביטוי משמש לציון מצב של מבוכה
וחוסר אונים. צא וחשב עכשיו – הביטוי מזכיר צורה משנאית
מוכרת מן ההגדה של פסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב
אבינו", ושוב, יש כאן קישור ליעקב המצטרף לאזכור קודם של יעקב ורמזים ליוסף
בנו. שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו – על
פי מגילת קהלת (קהלת י"א, 1). הרושם הגיב על הסיפור באמירת חציו הראשון של
הפסוק והמספרת השיבה לו מיד בחלקו השני ואף הוסיפה הערה על מידת נכונותם של פתגמים,
וכך שילבה את הערת המאזין אל תוך הרצף הסיפורי. מתחת לכל עץ תאנה וליד כל תרנגול מקרקר – על
פי ביטוי תנכי המופיע בדרך כלל בהקשר לעבודת אלילים: "על כל גבעה גבהה ותחת
כל עץ רענן" (מלכים א' י"ד, 23, מלכים ב' י"ז, 10, וכן גם בווריציות שונות: ישעיהו ל', 25, ירמיהו ב', 20, טז 16, ובספר יחזקאל – שלוש פעמים). התוספת תרנגול מקרקר
משווה לביטוי התנכי אופי היתולי ובאותו זמן גם עושה שימוש בתמונה מחיי יום יום – בשתולה יש לולים רבים וזהו אחד מענפי הפרנסה שם. ואשרינו שזכינו לכך וזיכינו את כולם – זהו
חיקוי של צורת לשון משנאית: "אחד מעיר מזכה כל העיר כולה, ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה." (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי"א עמוד א). ביטויים שגורים
בעברית החדשה אמא אדמה – ביטוי שמקורו בספרה של פרל באק, האדמה הטובה, אבל מוכר
יותר כביטוי מתוך שיר ישראלי מודרני שהפך למטבע לשוני נפוץ, מן הסתם בגלל
האסוציאציה שלו לאקולוגיה. לבקשת הצופים –
ביטוי שגור בטלוויזיה. עוררה המון הדים –
ביטוי עיתונאי מקובל. יום ששי בהיר – צרוף
ספרותי מודרני שחוק וכן גם קטע משיר: "ביום בהיר ירדתי דרומה, יצאתי לעזור
בערבה". האוכל על הכיפכּ – ביטוי ערבי שחדר ללשון המדוברת. אנחנו חייבים לזוז –
ביטוי שגור בעברית מודרנית, כנראה תרגום של ניב אנגלי. כבת ממשיכה – מושג
משפטי שעניינו העברת זכויות מאב לבן במושבי עובדים. איך בשום מקום קמה לה מסעדה/ לראות את הפלא הזה/לא ידעו
מה לעשות עם עצמם – ניבים ושימושי לשון נפוצים בשפת
הדיבור הישראלית ותודה לאל/ זכרונו לברכה/ שייבדל לחיים ארוכים וטובים – ביטויים שגורים המעידים על קרבה ויחס חיובי לדת ולמוסר
הדתי.
מתקבל הרושם של תמונות מקראיות אידיליות, מזמן האבות או כיבוש הארץ ולצדן
ביטויים ישראליים של חברמניות, חלוציות וממלכתיות. שני האלמנטים הללו נותנים
תחושה של רצף יישובי חלוצי מימי האבות ועד היום. בולט בהעדרו הרכיב של
לשון חכמים. השימוש בלשון מקראית איננו בציטוט אלא בשברי פסוקים ובביטויים.
המספרת רואה את עצמה כממשיכת מסורת אבות האומה והתקופה התנכית. זוהי תבנית אופיינית
לחינוך הניתן ברשת החינוך הממלכתית: הדגשה של למוד מקרא, הדגשת הקמת מדינת ישראל
והמפעל הציוני כהמשך למסורת אבות וטשטוש או התנכרות לצד הרליגיוזי ההלכתי ולרובד
המשנאי והתלמודי הנקשרים בתודעה הישראלית לתקופת הגלות.
צד לשוני מעניין נוסף בטקסט הוא השימוש בלשון ליצירת אינטימיות עם השומע.
אביא כאן שתי דוגמאות: בתחילת הטקסט כשהמספרת מתארת את אמה, היא אינה אומרת
"אמא שלי" אלא "אמא
שלי שרה", ובהמשך, בדבריה על המבקרים: "נכנסו למטבח, פגשו את אמא שרה". השימוש בשם הפרטי שרה גורם לשני דברים: מצד
אחד מקנה לשומע את התחושה שהוא בן משפחה המכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, ומצד
שני השם התנכי שרה מעורר מיד אסוציאציות לשרה אמנו ולאברהם אבינו הידועים בהכנסת
האורחים שלהם, וכך נקשר הסיפור לרקע לאומי כללי כמו שהכינוי "אמא אדמה" עורר אסוציאציה של חיים בטבע ושמירה על ערכי
הסביבה.
בהמשך בעת שהמספרת דנה בביקורו של עזר וייצמן,
הנשיא לשעבר, ורעייתו ראומה היא משתמשת בשמותיהם
הפרטיים: "גילו לי שלראומה יש יום הולדת"
"עזר שלח אותנו". כאן מתעורר הרושם של קרבה לדמויות ציבוריות המוכרות
לשומע וכך הוא הופך לחלק ממעגל אינטימי משפחתי. ברמה התוכנית של הטקסט אנו רואים שהמספרת
בוחרת להתחיל את סיפורה מכתבה עיתונאית בשם "סוף העולם וימי המקרא"
שתארה את אמא שלה כדמות תנכית. בהמשך היא מתארת את
ההתייחסות לאורחים זרים שנזדמנו לביתה בעקבות הכתבה והרושם המתקבל הוא שוב דמותו
של אברהם אבינו המקבל אורחים ביד נדיבה. המפגש המקרי עם האורחים הוא הקטליזטור להקמת המסעדה. הביטוי "בת ממשיכה" שהוא
ביטוי סוכנותי משפטי המציין העברת זכויות ירושה במושב עובדים, מקבל כאן משמעות
של חלוציות הכרוכה בהליכה בדרכי אבות. המספרת מציגה את עצמה בדמות "הישראלי
היפה" – נדיב, מכבד את הוריו, יוזם, עקשן, לעומת "הישראלי
המכוער" – מתפרץ לבית זר מבלי לברר אם זו מסעדה או בית פרטי, לועג וסרקסטי
(את מטורפת. מי יבוא לכאן? כמנהגם של ישראלים... החבר'ה חיככו ידיים בהנאה וחיכו
לנפילה). בהמשך מודגש שוב הצד הזה: "והאמן לי, לא נתתי לו לא מתנות ולא כסף
- שום דבר" המספרת מדגישה את ניקיון כפיה ותמימותה לעומת "ואז, כמנהגם
שוב של ישראלים: כשרואים שלמישהו הולך, מחקים אותו" – הישראלי הנצלן החמדן,
ומיד היא מוסיפה: "ובכיף, והלוואי, ובשתולה יקומו עוד חדרי אירוח ובזרעית
ובנטועה וכל האזור פה פתאום קיבל תנופת תיירות". היא מפרגנת לאחרים, רואה
בתחרות אקט חיובי, רואה את עצמה כנציגה של ציבור שלם של חלוצים העוסקים בתנופת
פיתוח. (אגב, מן הראוי לציין גם שאורה אינה רק נאה דורשת אלא גם
נאה מקיימת ובמסגרת פעילותה כמסעדנית היא מרבה לעזור לכל מיני חלכאים ונדכאים,
בני ברית ושאינם בני ברית, המזדמנים למסעדה שלה; נותנת להם משקאות ומזון ולעתים
מספקת להם עבודה).
משפט כמו "לקחתי נייר מכתבים פשוט, אפילו לא היה
לי נייר עם הסמל שלי – "חמדת הגליל" – וכתבתי מכתב לאיש היקר הזה, לנשיא לשעבר" מעיד על המספרת
שהיא איננה מניפולטיבית, היא פונה בתמימות אל האזרח מספר אחד במדינה ואין לה
אפילו נייר מכתבים ראוי לשמו, סתם נייר פשוט. אך באותה נשימה היא מודיעה לנו:
"אפילו לא היה לי נייר עם הסמל שלי – "חמדת הגליל"...",
משמע, היום יש לה כבר נייר מכתבים עם שמה והנה היא מגניבה לשומע כבדרך אגב את המידע
שלמפעל שלה יש שם – שם מסחרי רשמי "חמדת הגליל". זאת לא ממש פרסומת,
אבל זה מתחבר היטב לכל נסיבות ההיגוד: הסועדים במסעדה
נושאים אתם לא רק זיכרון של אוכל משובח אלא גם סיפור - "מזון רוחני"
שהם יכולים לחלוק אותו כאשר יספרו, נאמר במסיבת רעים, על ביקורם "שם בצפון,
בקצה העולם". ועוד דוגמא
נחמדה: " ו... אגב את העוגה הגדולה
שתרמנו לה... סליחה, העוגה הגדולה שהכנו לה, היא תרמה אותה לבית חולים בנהרייה,
למחלקת ילדים." – יש כאן טעות שהייתי קורא לה טעות פרוידיאנית. העוגה נתרמה
על ידי אשת הנשיא. המספרת רק הכינה אותה, אבל בדיעבד היא חשה עצמה כשותפה למעשה
התרומה. עכשיו שראינו
את המבנה הלשוני אנו יכולים להתבונן במבני העל, באופן שהסיפור נבנה: פתיחה -
"בוא, תשב פה מולי. נספר לך את הסיפור של איך פתחנו את המסעדה? סיפור
מעניין – רוצה לשמוע?" המספרת מכניסה את השומע אל תוך עולם הסיפור ומגרה את
סקרנותו. מבוא –
"ואני הולכת לספר לכם איך בשום מקום קמה לה מסעדה". המספרת מתחילה
לבנות את האקספוזיציה או הרקע למעשה. היא מציירת לנו את שתולה כישוב מרוחק בעל
הילה רומנטית, מקראית, משמש מושא לביקורם של צלמי טלוויזיה. היא מציירת את אמה
בדמות האם התנכית, רועת הצאן ויוצרת את הצמד הבינארי אם-בת עבר-הווה. אמא אדמה לעומת מפעל תיירותי מסחרי. גוף הסיפור –
"יום ששי בהיר אחד" כאן מתחיל הסיפור עצמו. יש כאן כמה חטיבות: 1.
התעוררות
הרעיון – "אצבע אלוהים, זה משמים!"
טעות מקרית של טיילים שבאו בעקבות הכתבה מעוררת רעיון להקמת מסעדה. 2.
ממחשבה
למעשים – לקחתי את הבית... הסבתי אותו לארבעה
חדרי אירוח ומסעדה קטנה... מכרתי אוטו... השקעתי בעסק... 3.
המשבר
– (שלב הסיבוך) "אף אחד לא מגיע, אין
יוצא ואין בא... מה אני עושה? אנא אני באה? 4.
יוזמה
מחודשת – "ואז עלה לי רעיון... כתבתי
מכתב" 5.
פתרון
המשבר – (שלב ההתרה) "לאט לאט יצאנו לדרך, ותודה לאל - עלינו על דרך המלך." סיום –
"ואשרנו שזכינו לכך וזיכינו את כולם" – סוף
טוב הכל טוב – סיפור הצלחה ישראלי. מהלך הסיפור
בכללו הוא כרונולוגי: מתפרסמת כתבה. אורחים באים לבקר. צץ רעיון והמסעדה מוקמת.
יש משבר. ננקטת יוזמה. נשיא המדינה מבקר. המשבר חולף. אבל במקביל
יש קו זמן נוסף, קו שנע בזיגזג בין העבר להווה: "רועת
צאן כמו יעקב אבינו" - ימי התנך. "אמא, בחיים שלה לא הייתה במסעדה" - הדור הקודם התמים הנאיבי.
"ומסעדה קטנה שהתחילה פה, איפה שאנחנו יושבים כרגע" -
חזרה להווה לרגע ההיגוד העכשווי. "לקחתי
נייר מכתבים פשוט, אפילו לא היה לי נייר עם הסמל שלי - "חמדת
הגליל"..." - הווה לעומת עבר.
אז לא היה לי, עכשיו יש.
"גילו לי שלראומה יש יום הולדת שבעים –
צא וחשב עכשיו בת כמה היא" – עבר לעומת הווה. "אני גם
אספר לך עוד סיפור בעקבות זה.", "והלוואי,
ובשתולה יקימו עוד חדרי אירוח" – שימוש בלשון עתיד. "ובזכות
כך, לפני חמש שנים לערך, גם כן, נבחרנו להיות" - חזרה לעבר, לזמן הסיפור.
"אלא רק ממחליפו דאז, שייבדל לחיים ארוכים
וטובים" – תנועה מן העבר אל העתיד.
הרימוזים התנכיים גם הם תורמים לקו הזיגזגי הזה היוצר תנועה מורכבת וקשר
בין עבר להווה. לסיכום נוכל
לומר כי מן הניתוח הלשוני והתוכני של הטקסט עולים כמה דברים: אף שמדובר בסיפור
הצלחה אישי, יש בו אלמנטים תוכניים ולשוניים ההופכים אותו לסיפור מייצג של חברה
שלמה. עניינו של הסיפור הוא קשר לקרקע, שורשיות, קשר לתקופת התנ"ך, תחושת
גאווה לאומית, אמונה בשכר ועונש והזדהות עם העשייה החלוצית ודמות הישראלי היפה. יש התאמה
טובה בין האלמנטים הלשוניים לאלמנטים התוכניים. הם משתלבים בהרמוניה זה בזה
ומעניקים לשומע תחושת הזדהות ואינטימיות עם המספרת ומפעלה. המבנה הכולל
של הסיפור והשימוש המאוד מדויק בלשון מהווים דוגמא נאה לאומנות הסיפור העממי
במיטבה. למספרת יש יכולת סיפורית שהופכת את סיפורה האישי ליצירת אומנות תרבותית
המייצגת חברה שלמה. |
|