|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
סיפורי עם סיפורי
עם ישראליים חדשים |
|
|
האגודה למלחמה בסרטן
הסיפורים של 'ילקוט הכזבים', אוסף הצ'יזבטים שלוקטו ופורסמו על ידי דן בן
אמוץ וחיים חפר באמצע שנות הששים, מייצגים בעיני רבים את הרוח הישראלית הצברית
החדשה, ואכן כאלה הם באופיים השובב ובשפתם הישראלית. מפתיע על כן לגלות כי לא כל
הסיפורים הורתם וגידולם בקרקע הישראלית החדשה וכי יש ביניהם סיפורים בעלי שורשים
היסטוריים עמוקים.
דן בן אמוץ עצמו, בהקדמתו לספר, מכחיש בלשונו השנונה את זיקתם של
הסיפורים למקורות העבר וכך הוא כותב: "לא נתפלא, כמובן, אם דב סדן יגלה
כאן כזבים שיזכירו לו חידודים מלבוב או מברלין.
בעניין זה לא נוכל לעשות דבר, שהרי דב סדן מסוגל, כפי שאנו מכירים אותו, להוכיח
שיש דמיון בין הסיפורים הכושיים מקונגו הבלגית לבין סיפוריו של הרבי מבלז..."
מצד שני, גם הוא מודה בפה מלא שכדי שסיפור ייקלט בקרב המאזינים ולא יבלע
כעבור זמן קצר בתהום הנשייה, צריך שיהיה בו יסוד מיוחד שלא קל להגדירו: "שקרים
רבים סופרו בארץ, מאז פגישתו של הרצל עם קייזר ווילהאלם – ורבים מהם הלכו לעולמם מיד עם צאתם לדרך. רק אלה
שעמדו במבחן הזמן, שעברו את כל מדורי הביקורת העממית ונשארו בחיים, אלה שהיה בהם
משהו נוסף לסתם בדיחה או מתיחה - (ואותו "משהו" אין אנו מסוגלים
להסביר, לצערנו) - רק אלה שנחרכו במדורות רבות וטעמם עמד בהם כיין משומר, הוכנסו
לאחד התיקים שבילקוט זה..."
להלן נביא כאן כדוגמא אחד מן הצ'יזבטים שבספר, צ'יזבט הנראה במבט ראשון
כיצירה ישראלית 'אסלית', ולצדו סיפור אגדה מן המסורת האסלאמית הקדומה, ונניח
לקורא לשפוט ולהעריך בעצמו את מידת הקרבה שבין השנים. ניתוח
אליוביץ' הזקן הוציא לעצמו שם של רופא. הוא
היה אומר שחולים היו באים אליו מכל הגליל העליון. "יום אחד", סיפר אליוביץ' "הגיעה אלי ידיעה מטאבאריה
שאדון בעלול קיבל סרטן ושאפילו דוקטור טיכון לא יכול
לעשות כלום. באתי לטאבאריה, ראיתי את כל הבית מלא
אנשים, אמרתי להם לצאת ורק את אחיו של בעלול השארתי. כשיצאו כולם שאלתי איפה
הסרטן. פתח את החולצה של אחיו החולה ואה - הסרטן ישב באמצע הבטן והרגליים שלו
תקועות בתוך הבשר. להוריד אותו בכוח אי אפשר. אתה מושך אותו - הוא תוקע את
הרגליים יותר עמוק. אמרתי לו, תביא לי קופסת גפרורים, נר, חתיכות נייר קטנות
ועלה תאנה. הלך והביא. הדלקתי את הנר בשביל לראות מה שאני עושה. הדלקתי גפרור
ושמתי אותו על יד הרגל הראשונה של הסרטן. הרגיש שחם, הרים את הרגל. איך שהרים את
הרגל שמתי חתכת נייר למטה בשביל שלא יוכל לתפוס את הבשר עוד הפעם. הדלקתי גפרור
שני ושמתי מתחת לרגל השנייה. הרים את הרגל - שמתי נייר. וככה מרגל לרגל, מרגל
לרגל עד שכל הסרטן עמד על חתיכות נייר. עטפתי אותו בעלה התאנה וזרקתי אותו לפח -
גמרנו." (ילקוט הכזבים עמ'
22) לוקמאן החכם
ולאיוב קרוב ושמו לוקמאן, הוא לוקמאן החכם ממשל המשלים המפורסם, והנישא בפי כל בני ערב עד
היום הזה. הוא היה בן "בורה", אחות איוב, ויש אומרים, שהוא היה נכד
לה, ואחרים אומרים, כי בן דודתו היה.
ולוקמאן מכוער מאוד, אין כמוהו לכעור. מראהו
שחור משחור, שפתיו עבות וגסות, ורגליו רחבות ומרווחות אצבעות. אבל חנון חננו
אללה ביפי החכמה ובהדרת התבונה, אשר לא היה חכם ונבון כמוהו לפניו ואחריו לא
יהיה עוד. גם בנבואה חפץ אללה לזכות את לוקמאן, אך לוקמאן מאן, באומרו: "חכם עדיף מנביא."
ויחבר לוקמאן ספרים רבים בכל מקצועות החכמה
והמדע וגם מישל משלים רבים עד אין מספר. אבל אהה! כל
ספרי החכמה והמדע אשר חיבר אבדו, ורק ספר משליו נשאר לפליטה, הוא הספר אשר נקרא
בפי הערביים בשם "משלי לוקמאן אל-חאכים", החכם – כיום הזה. וספר יספרו הערבים סיפורים
רבים על חכמת לוקמאן ועל תבונתו כי רבה ואחד מהם ניתן בזה למופת:
ויהי היום ואחד הפלחים העשירים אשר בעיר מגורי לוקמאן
חלה ויפול למשכב ומחלתו כבדה עליו מאוד. ויבואו כל
חכמי הרפואה איש אחרי אחיו לראותו ולבודקו, וכולם פה אחד ענו ואמרו: "המטה
אשר עלית עליה לא תרד ממנה, כי מות תמות; כי חיה רעה תקעה ציפורניה בקרביך ולא
תרפה ממך עד אשר תצעידך למלך בלהות. ועל אודות החיה נפלה מחלוקת בין הרופאים.
מהם אמרו: לטאה היא, ומהם אמרו: לא! כי נחש הוא. והנחש נחש צעיר, אחד מאלה אשר
בשדות האבטיחים הצהובים המתגנבים לבוא אל תוך קיבת הפלח בעת ישנו את שנת הצהרים
ופיהו פתוח מתוך שינה. כי יודעים הם הנחשים, שבקיבת הפלח ימצאו להם תמיד די מזון
למחיתם. ויהי כי גבר היאוש בלב העשיר ויזכור את לוקמאן ה"חאכים" הנודע
לשם, וימהר לשלוח לקרוא לו, כי אמר: רק הוא יצילני. ויהיה כאשר בדק לוקמאן את החולה ויאמר: אכן חולה האיש מאוד, לא יצילהו בלתי
אם הניתוח. אבל הניתוח קשה מאוד וגם סכנה בו. ויאמר החולה: נתח, לוקמאן, נתח ויהי מה. ויאמר לוקמאן:
אנוכי אנתח, אבל שמע בקולי, איעצך, קרא את הקאדי, הוא
השופט, ואת המופתי, הוא הרב, ואת זקני העדה וכתוב לפניהם וחתום, כי לא תהיה
ליורשיך אחריך כל תביעה עלי ועל תוצאות הניתוח, אם טובות תהיינה או רעות. ויעש החולה כדבר לוקמאן, ויצו אל ביתו וגם ברך את כל קרוביו ורעיו ברכת ההולכים
למות. ויישן לוקמאן את החולה בסמים אשר רק הוא ידעם,
ואחר נתחהו בחזהו לעיני כל הרופאים אשר מיהרו לבוא כאיש אחד לראות בחכמת לוקמאן ובניתוח הראשון אשר נעשה בארץ מעולם. ומה נבהל לוקמאן בראותו כי לא לטאה ולא נחש בקרב החולה; כאשר חשבו
הרופאים והוא עימהם. וכי רק סרטן גדול וחזק הוא אשר השתרע לאורך הלב ולרוחבו ולא
על נקלה יוסר משם. וימהר לוקמאן אל אחת החנויות
הקרובות אשר למוכרי צלי בשר אשר על יד הבית. ויקח
שפוד ברזל מלובן באש, וימהר וישוב אל החולה. ויגע לוקמאן
בקצה השפוד המלובן באחת מרגלי הסרטן, אשר בהיכוותה מיהר הסרטן וירימה מעל לב
החולה. ויעש כן גם לרגלו השנייה וגם לשלישית
ולרביעית, עד אשר הזיזן כולן ממקומן. אז לקח לוקמאן
צבת ברזל ויאחז בסרטן וירחיקהו על נקלה מעל לב החולה. וישתוממו כל הניצבים על
מעשהו ועל חכמתו כי רבה, ויאמרו: אכן אין חכם כלוקמאן
בארץ, ואין רפואה בדוקה ככוויה. ותהי מאז לחוק בין הפלחים לרפא את כל פצעיהם
וחבורותיהם רק על ידי כוויה.
ויהי כי אמר לוקמאן אל אחד הרופאים אשר עמד על
יד החולה לנקות את מקום הפצע אחר הניתוח, ויקח הרופא
חוטר עשוי חציו זהב וחציו כסף לעשות בו מלאכתו, ויקרא לוקמאן
ויאמר: הס! כי אל לנגוע בכסף ובזהב בלב האדם למען טהרו. כי שניים אלה, הכסף
והזהב, משמשים אך לטמא את לב האדם ולא לטהרו, וכל רופא חכם ירחק מהם. ויקח לוקמאן צבת ברזל ויטהר את
הפצע מחלאתו וישוב ויסגור את מקום הניתוח ואחרי ימים
מספר שב החולה לאיתנו ולבו שלם עמו. |
|