מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף סיפורים סיפורי עם סיפורים תלמודיים ומדרשיים
אונס במדבר רבה הוא אוסף של מדרשים ופירושים לספר במדבר שהועלה על הכתב במאה האחת-עשרה והוא מבוסס על מדרשים קדומים יותר כמו מדרש תנחומא מן המאה התשיעית ויתכן שמשוקעות בו מסורות קדומות יותר. לצד הפירושים והמדרשים מופיעים פה ושם גם סיפורים שכוונתם להבהיר ולחדד את הטקסט. פסקה ט' עוסקת בפרשת נשֹׂא, הפרשה השנייה של ספר במדבר וחלק נכבד ממנה מוקדש לפרק ה' שעניינו המים המרים, מי סוטה, שהיו משקים בהם אשה שנחשדה בניאוף כדי לברר אם אכן עשתה את מה שעשתה. בין היתר נידונה השאלה מה דינה של אשה נשואה שנתפתתה מרצונה לגבר אחר ובמהלך פגישתם החשאית כפה עליה הגבר יחסים ואנס אותה לעומת אשה שנאנסה על ידי גבר בעל כורחה ושלא בטובתה ובמהלך האונס נתרצתה לאנס ושיתפה אתו פעולה. במקרה הראשון היא נחשבת לנואפת ואסורה לבעלה בעוד שבמקרה השני היא מותרת לו, או בלשון המדרש "ויש לך תפושה בישראל והיא אסורה. ואיזו זו? זו כל שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מותרת. ואיזו זו? זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון." המדרש אינו מתייחס כלל לכך שמעשה אונס הוא מעשה אלימות לכל דבר, ומתמקד באקט המיני הכרוך בו. יתרה מכך מבעד לשיטין מבצבצת ועולה הדעה הקדומה הרווחת אף בימינו שהאשמה מוטלת בראש ובראשונה על האשה, המפתה את הגבר בהופעתה, או בהתנהגותה ובכך היא מצדיקה את התנהגותו האלימה של הגבר, וכן גם שאשה שנאנסת אפשר שתפיק מכך הנאה מינית. כדי לחזק את האבחנה בין שני המקרים שהובאו לעיל, מצרף המחבר סיפור מעשה מיוחד במינו שהוא מייחס אותו לרבי (כלומר, לאחד מגדולי ישראל, רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה). הסיפור כנהוג במדרשים כתוב בצמצום רב ובלי תיאורים מיותרים, אך מי שקורא אותו אינו יכול שלא לחוש בעוצמה הטמונה בו. בבית דינו של רבי יהודה הנשיא מתייצבת אשה ומספרת לו: "נאנסתי!" מלה אחת ותו לא. המדרש אינו אומר דבר על נימת קולה, על רגשותיה ומצוקתה, על הדמעות החונקות את גרונה ועל הקושי הנפשי שיש לה בבואה לתאר את מה שאירע. רבי שומע אותה ולאחר שהיא מסיימת את דבריה הוא מציג לה שאלה: "ולא ערב לך?" שלוש מלים: האם לא נהנית? – איזה חוסר טקט! איזו אטימות יש כאן מצדו של מי שנחשב לגדול הדור. ואיך מגיבה על כך האשה? האם היא חשה איך חרון אין אונים מציף אותה? האם היא רוצה לאטום אוזניה מלשמוע את שאלתו הבוטה ולקבור עצמה באדמה? האם זולגות דמעות עלבון על לחייה? המדרש מותיר כל זאת לדמיוננו ואינו מספר דבר. הוא רק מביא לנו את תשובתה של האשה. היא אינה מתגוננת או מצטדקת. היא משיבה לו במשל המוקיע את הלך המחשבה שלו ואומרת לו דברים כדרבנות: רבי, אם היה בא אליך מישהו בעצם יום הכיפורים הקדוש ותוחב לפיך בכוח את אצבעו המרוחה בדבש, האם לא היית מתקומם בכל הוויתך כנגד המעשה האלים הזה, גם אם בסופו של דבר היית חש במתיקות הדבש בגרונך? רבי יהודה הנשיא שומע את הדברים. מה הוא חש? האם קלט את המסר? האם השפיל מבטו ושתק? גם על כך אין המדרש אומר לנו דבר וחצי דבר. הסיפור מסתיים במלה אחת ויחידה: "וקִבְּלָהּ", כלומר קיבל את טענותיה והתיר אותה לבעלה. אבל במלה האחת והיחידה הזו מקופל עולם מלא: מחאתה ומלחמתה של אשה כנגד העולם הגברי של דעות קדומות האופף אותה, הוכתרה בהצלחה. המסר הועבר והופנם. וזו לשון הסיפור המקורית: כהדא אתתא אתת גבי רבי (כאותה אשה שבאה לפני רבי). אמרה ליה: "נאנסתי." אמר לה: "ולא ערב ליך?" אמרה ליה: "ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך?" וקבלה. (במדבר רבה פרק ט' פסקה י') אם נתבונן בסיפור במבט מעמיק יותר נוכל לראות איזה שימוש נפלא עושה כאן האשה בטכניקה פסיכולוגית עתיקת יומין; היא מעבירה את הכדור למגרש שלו, לשדה ההלכה, וכך מוצאת מסילות ללבו. עלי יסיף (סיפור העם העברי, עמודים 193-192), בבואו לנתח את הסיפור אומר כך: "אך חשוב מכל הוא הניסיון לנתץ את התפיסה הגברית המקובלת של האשה כאובייקט מיני ולהדגיש כי תומתה וגופה חשובים לה לא פחות מאשר קדושת יום הכיפורים לרבי יהודה הנשיא." ההקבלה בין המשל לנמשל בדבריה של האשה בולט לעין. האקט של החדרת אצבע בכוח לפיו של אדם כמוהו כמעשה החדירה באונס ויום הכיפורים הקדוש מקביל לטוהרתה ותומתה של האשה שנאנסה. הדבש אף הוא יש לו הקשר מיני, שכן במקורותינו דבש הוא לשון נקיה ליחסי אישות. ולבסוף - עצם ההכללה של סיפור מחאה מעין זה בספר מדרשים שנכתב לפני קרוב לאלף שנים, מעורר בי את התקווה שגם בתקופתנו הנחשבת נאורה ומשוחררת מדעות קדומות יפעפע המסר הכלול בסיפור וישנה במשהו את הגישות המוטעות הרווחות בקרב שכבות רחבות בארץ ובעולם.