מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור		C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף סיפורים סיפורי עם סיפורים יהודיים ממזרח אירופה
הידישע טרויקה - שירי עם רבקה רוזמן נולדה בשנת 1902 בכפר רותקה שבאוקראינה והקימה את ביתה בעיר רפלובקה שם התגוררה עם בעלה וארבעת ילדיה. בשנת 1942 ערב השמדת גטו רפלובקה נמלטה רבקה מהגטו יחד עם ילדיה כשהם מחופשים לאוקראינים ושנות המלחמה הנותרות עברו עליהם ביערות ווהלין. בנה, שלמה הצטרף לפרטיזנים ונפל כחייל בצבא האדום. רבקה ומשפחתה הגיעו ארצה כמעפילים באוניה אקסודוס וכאן בארץ הקימה משק באזור. היא מתגוררת כיום ברמת אפעל. רבקה שימרה את תרבותה היהודית בשירים היידיים שליוו אותה לאורך כל חייה ושאותם היא שרה עד היום. בני משפחתה הקליטו אחדים משיריה והוציאו אותם לאור על תקליטון CD. כלתה, הסופרת יעל רוזמן, תושבת כליל שבגליל המערבי, תרגמה את השירים לעברית ופה אנו מביאים ברשותה שלושה מהם: "בליטא בכפר קטן" – סיפורו של נער יהודי, "הידישע טרויקה" - סיפורו של שרוליק הרכב, הלא הוא ישראל סבא ו"על הדרך עומד עץ" המוכר לרבים בתרגומו-עיבודו הישן. יצוין פה כי מחברת השיר "בליטא בכפר קטן" היא חנה חייטין משבלי, ליטא. שיר זה הפך להמנון גטו שבלי והוא מופיע במקורו היידי בספר "שירים מגטו שבלי". נוסף לתרגום המופיע להלן קיימים שני תרגומים קודמים של אליהו אליהו מייטוס ושל יצחק כפכפי. [תודת העורך נתונה למר דוד לוינסון, יו"ר וועדת התרבות באיגוד יוצאי ליטא שמסר לי את המידע על כך]. בליטא, בכפר קטן – חנה חייטין
בליטא, שם בכפר זעיר בבית קט בקצה העיר בחלונות הקטנטנים ילדים מתבוננים לבנות צמות פשתן הבנים בהירים כמותן וביניהם מסתכלות זוג עיניים אפלות. הוא התחנן, געה בבכי: "אמא, אמא, אל תלכי! לא רוצה להיות לבד." מרוב בכי הוא רעד. מתייפחת בדמעות בעיניים אדומות, לראשו הקט נשקה. “אל תלכי מכאן", בכה. הולכת אמא לבדה, מדברת לעצמה: ילדי עזבתי ביד זר, אחרת לא היה אפשר. הולכת אמא לבדה, מדברת לעצמה. צולפת רוח בפנים, אלוהים, רחם על בני!	שחרחרות הן שתי עיניו, חינני כל כך האף, השפתיים לנשיקות, תלתלים גולשים רכות אמו אותו לכאן לקחה. עטוף היטב בתוך שמיכה. "עכשיו ילדי, זה מקומך. זכור מה שאמרה אמך: לחיקה אותו לקחה, אל לבה אותו חיבקה כמו בבית הישן, היא אמרה: "עכשיו תישן." היא נתנה לו את דברה ולא עמדה בדיבורה ואל הפחד הנורא היא יצאה בחזרה.		להנצל תוכל רק כאן, כי אתי זה מסוכן. בכוח היא אותו נשקה ובבכי התרפקה תהיה שקט ומנומס, שחק יפה ואל תכעס. ביידיש אף מלה, ילדי, כעת אתה לא יהודי." הבית קר ולא מוכר. הוא מסתובב שקט וזר. הוא לא מבין על מה ואיך, כמעט איננו מחייך. קולות זרים ומוזרים – שפה זרה הם מדברים. קוראים לו ואסיק, שם חדש לבו כבד ומיואש.
הידישע טרויקה שלוש יממות כבר השלג ירד, תענוג להחליק במזחלת. הסוסים רתומים, נצא במהרה, השמיים בצבע של תכלת. השמש זורחת מארבע הרוחות, הדרך חלקה ונמתחת. שבעים הסוסים, פעמונים מרחוק, העגלון הוא זריז - שד משחת. סוסות סמרטוטות, הוי איזה חיות, מושכות, מדלגות כמו צפרדע. שׂרוליק נוסע בלי לעמוד – השבת כבר קרובה, הוא יודע. אך שׂרוליק חכם, אל תחששו אחים – בהלכות עגלה הוא יודע. כבר אלפיים שנה הוא נגרר בדרכים, תפקידו הנצחי מבצע. אבל כלום לא קרה, לא נורא, לא איום, הכלבים נובחים - השיירה עוברת. שׂרוליק ממשיך ונוסע עד היום – הוא עדין נוסע בדרך. הטריקה היהודית, אותה אתם יודעים ויש לכם עוד חזקה עליה. הטרויקה היהודית הזקנה – לה קוראים: תשובה ותפילה וצדקה.	אז בואו, חבריא, אנחנו זזים, הרכב את השוט כבר לוקח. בצדדים רתומים שני אריות עזים ובאמצע נמר-סוס רוקע. כאן נוסעים להם פריצים, יוצאים לבילוי רק רגע תראו, מי חונה כאן! מי נגרר בשוליים, קרוע, בלוי? זוהי היידישע טרויקה. הבית רחוק, הוי כמה הוא רחוק, תלויים חבלים על ראשנו. שוקעים גלגלים, הבוץ הוא עמוק, שנציל לפחות את נפשנו. הוא עובר בדרכו שדות ויערות, מדבר של שממה ושל זעם. הוא מכיר כבר את כל הצרות המרות – הוי כמה מוכר לו הטעם! הפעמונים נסדקו, נקרעו השוטים של הטרויקה ההיא הדוהרת. כל הכלבים הנושכים כבר מתים, והטרויקה צולעת, עיוורת.		המזחלת יפה, השוט מעוטר, שִמחו ילדים ועלוזו, פתאום רוח פרא לוקחת אותה – לאט, זהירות, אל תחפוזו. עגלה כמו ארמון מכוסה בכילה במִצְוות ישנות מחוזקת. היצולים מודבקים בנרות הבדלה; היא נוסעת לאט וחורקת. פוקעים חישורים בקול נפץ חזק, הוא שוקע בבוץ של החורף. בדרך יש בור ופתאום הוא נזרק ושובר גם צוואר וגם עורף. הוא כבר פגש אריות וכלבים – גזלנים, שודדים שם ארבו לו. הצליפה הרוח - שוטיה צורבים, כל עצמותיו כאבו לו. כל זכר לא נותר מגדוד ופרשיו, מצהלות מזחלות כבר נדמו. ושׂרוליק נוסע ונוסע עד עכשיו וימי מסעיו עוד לא תמו.
על הדרך עומד עץ על הדרך עומד עץ, עקום ומכופף הוא. ציפורי העץ הזה נעלמו ועפו. למזרח, למערב – כולן הפנו לו עורף, והעץ שם נעזב לסערות החורף. לאמי אמרתי כך: אמא אל תפריעי. אהיה ציפור עוד רגע קט ולעץ אמריא לי. על ענף אשב עמו, אתנדנד פורח, ובחורף אנחמו בניגון שמח. ים טרי טרי טרי טרי טר..	אומרת אמא: לא ולא, – דמעות על לחייה – על עץ כזה אפשר לקפוא, ומה יהיה עליה? אל תבכי – כך סחתי לה – חבל על העיניים, ולציפור הפכתי לה בלי לספור עד שתים. איציק, אמא לי תטיף, שאלוהים ישמע לי – לפחות תקח צעיף, אחרת עוד תקפא לי. ערדליים הם חובה, סופה מכה בכוח. התכסה נא בפרווה, הוי אין ממך מנוח. ים טרי טרי טרי טרי טר...		במעיל חם התעטף, להצטנן כך חטא הוא. הן לא תרצה להצטרף לאלה שכבר מתו. אפרוש כנף וזה לא קל לציפור מותשת, הרבה בגדים הרבה משקל הציפור לובשת. אסתכל בעצב רב, לאמא בעיניים – אהבתה לא אפשרה לי לפרוש כנפיים. ים טרי טרי טרי טרי טר...