מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורים

סיפורי עם

סיפורים יהודיים

סיפורי עם של יהודי תימן

 

יהודים מספרים על ישו – יואל פרץ

דמותו של ישו בפי מספרים יהודים בחברה מוסלמית

 

     המאמר מבוסס על הרצאה שנתתי באוניברסיטת בן גוריון, בכנס לזכרו של חיים שוורצבויום, חוקר הפולקלור היהודי והמוסלמי.

 

     חיים שוורצבוים ז"ל חקר כל ימיו את הקשר בין מסורות יהודיות למסורות מוסלמיות ואחד הנושאים שהרבה לעסוק בו הוא הצמד הבינארי חיים-מוות כפי שהוא

משתקף באותן מסורות.

     כאשר התבקשתי להרצות על סיפורים ערביים בהקשר ישראלי, חשבתי מיד על הפן הזה של עבודתו המדעית והחלטתי להביא בפניכם סיפורי עם יהודיים שסופרו בארצות מוסלמיות ועניינן הוא ישו הנוצרי. הסיפורים הללו חושפים את נקודת המבט העממית של עדה דתית אחת על רעותה ויש להם נגיעה גם למסכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים בארץ ישראל ולהשפעתו של העימות הבין דתי על הסכסוך המדיני.

     היהודים כידוע לא נטו חסד לישו. כבר בתלמוד הוא מוזכר כ"אותו האיש" מתוך חוסר רצון לנקוב בשמו. לעומת זאת באסלאם הוא מוכר כנביא - אחד מרבים בשורה ארוכה של נביאים שקדמו למוחמד כמו אברהם ומשה, והוא ידוע בשמו עיסא בן מרים.

     הסיפור הראשון שברצוני לספר לכם הוא אחד מסיפוריו של יהודה יפת, מספר יהודי מתימן שסיפוריו נרשמו בשנות הששים בארכיון אסע"י. יהודה יפת היה מספר בעל רפרטואר סיפורי גדול מאוד (בארכיון רשומים יותר ממאתים וארבעים סיפורים שלו). פרופ' דב נוי הוציא בזמנו לאור מהדורה מדעית של כל סיפוריו בגרמנית.

 

הנביא עיסא בן מרים                                                       

רשמה: הדה יזון, 1957 מפי יהודה יפת, יוצא תימן (אסע"י 72)

 

     טייל פעם הנביא עיסא ביער. ראה על הארץ ילד קטן, בוכה. לא היה לילד אבא, ואמא זרקה אותו: ממזר. בכה הילד, בכה וקטן הוא, עוד לא יודע לדבר. התפלל עיסא לאלוהים שיתן לילד לדבר.

     שואל אותו עיסא: "בן מי אתה? מה אתה עושה ביער?"

     קם הילד וענה לו: "אין לי אבא ואינני יודע. מי שיזרוק אותי כך."

     אמר עיסא: "אני אקח אותך אתי, אבל אתה צריך לשמוע לקולי."

     ענה הילד: "טוב אדוני, אשמע בקולך."

   הביא אותו עיסא למקום יפה, ארמון מפואר, ואמר לילד: "יש בבית זה שבעה חדרים. הנה לך מפתחות לכולם. תשמור עליהם, אבל מותר לך לפתוח רק ששה חדרים. את השביעי אסור לך לפתוח."

     הילד שיחק כמה זמן, בסוף התחיל לפתוח את החדרים. פתח ששה את השביעי לא פתח.

     ככה עברו ימים. בסוף הילד חושב בלבו: 'מה יקרה אם אני אפתח את החדר האחרון? אני לא אקח דבר משם, רק אסתכל.' ופתח וראה עולם שלם: עיר, רחובות, שדות. וראה אדם מטייל. אחריו גמל הולך ורוצה לאכול את הבן אדם הזה. חושב הילד: לא יודע אדם שגמל אחריו ורוצה לאכול אותו. אני אגיד - שילך הצידה. חשב ואמר, ורק גמר את הדיבורים, הכל נעלם והוא ביער כמו שהיה בהתחלה.

     בא עיסא עוד פעם ליער, החליף פנים שהילד לא יכיר אותו, ושואל את הילד: "מה אתה עושה כאן?"

     עונה הילד: "הייתי במקום יפה, עשיתי טוב, ואיני יודע למה זרקו אותי משמה."

     אמר עיסא: "כי פתחת את החדר השביעי."

     ענה הילד: "כן, אבל אם ייקחו אותי עוד פעם לשם, לא אפתח יותר."

     אמר עיסא: "אני אקח אותך עוד פעם, אבל אם תפתח לא יהיה טוב."

     הילד בארמון היפה, משחק בששה חדרים. יום אחד הוא לא החזיק מעמד, פתח גם את החדר השביעי. חשב בלבו: 'הפעם אני רק אסתכל ולא אגיד מלה.' פתח את הדלת ורואה: עומדים קצבים, מוכרים בשר טוב, טרי בשר כבש, קילו לירה. ובצד מוכר אחד בשר גמל מסריח, מלוכלך, קילו חמש לירות. והאנשים קונים דווקא את הבשר הרע וביוקר, ולא את הטוב. תמה הילד מאוד ומדבר עם לבו: 'אולי אינם יודעים על הבשר הרע?' ואמר בקול רם: "אנשים טובים, למה אתם קונים את הבשר הרע והמסריח? יש שמה בשר טוב וזול!"

     רק אמר הילד את המלים האלו וכבר נמצא עוד פעם ביער.

     בא אליו עיסא, שואל אותו: "מי השאיר אותך ביער הזה?"

     ענה הילד: "אני באמת לא אשם, רציתי רק טוב. אני אסביר לך."

     ענה עיסא: "אני יודע את הכל. אקח אותך פעם שלישית לבית שלי, אבל תשגיח שלא תפתח."

     הבטיח הילד והלכו.

     חושב הילד בלבו: 'אם הפעם אפתח, לא אדבר, מה שלא יהיה!' פתח וראה אדם חוטב עצים, עשה חבילה ומנסה לשים על הגב, אבל היא כבדה מדי, הוא לא יכול להרימה. אז הוא מוסיף עצים ומנסה שוב. ככה זה הולך כל יום. הילד תמה: 'איזה משוגע! במקום להוריד, הוא מוסיף! אני מוכרח להגיד ולעזור לו.'

     וכך הוא אומר לאדם מה לעשות והוא עוד פעם ביער.

     בא עיסא אליו ושאל אותו: "למה לא שמעת בקולי? היית במקום יפה, ועכשיו אתה ביער!"

     עונה הילד: "אני לא אשם, אסביר לך ונראה מי אשם."

     אומר עיסא: "מה, אתה אשם!"

     שואל הילד: "במה?"

     עונה עיסא: "המקום איפה שהיית, היה עולם הבא. מה ראית בפעם הראשונה?"

     עונה הילד: "ראיתי אדם מסכן שגמל רצה לאכול אותו, ואמרתי לו שיזהר."

     ענה עיסא: "תדע, הגמל הוא מלאך המוות. לו הבן אדם היה יודע שמלאך המוות אחריו, לא היה עושה שום מלאכה, לא היה לוקח אשה."

     אמר הילד: "תסלח לי אדוני, לא ידעתי."

     שאל עיסא: "מה ראית בפעם השניה?"

     ענה הילד: "ראיתי קצבים מוכרים בשר טוב ונקי ובזול וקצב אחד מוכר בשר רע ומסריח וביוקר, ואנשים קנו דווקא את הבשר הרע."

     אמר עיסא: "הבשר הטוב זה הנשים בבית, הנקיות. ובני האדם רצים במקום זה לבשר המסריח, לזונות המסריחות ומשלמים ביוקר. יודעים שרע עושים, ולא צריך להגיד להם את זה. ומה ראית בפעם השלישית?"

     ענה הילד: "ראיתי אדם מנסה להרים חבילת עצים וכבדה היא. ואז הוא הוסיף עוד עצים במקום להוריד מהמשא ולא יכול להרים אותה."

     אמר עיסא: "זה אדם ועוונו. כל יום אדם אוסף עוונות חדשים ולו בבוקר היה יודע שיש לו חבילת עוונות מאתמול, לא היה עושה כלום מפחד, שמא יחטא מחדש, והיה רק בוכה על עוונות העבר."

     אמר הילד: "תסלח לי, אדוני. אני לא ידעתי כל זה. עכשיו באמת לא אפתח יותר את הדלת."

     אמר עיסא: "עכשיו אין לך כבר כפרה, רק אם תמות!"

     "טוב", ענה הילד, "אמות."

     התפלל עיסא לאלוהים, והילד מת והגיע לגן עדן.

 

     בסיפור שלנו יש שני גיבורים הילד הקטן ועיסא, הלא הוא ישו. לסיפור יש אופי אלגורי. הילד הקטן התועה ביער, מסמל מן הסתם את האדם התועה בדרכי החיים, ועיסא מוצג כמי שבא להורות לו את הדרך ולתת לו תשובות לשאלות קיומיות. עיסא פונה אל הילד ושואל אותו: "בן מי אתה? מה אתה עושה ביער?" , כלומר מנין באת ומה מעשיך בעולם, ואנו שומעים כאן הד לדברי עקביא בן מהללאל במסכת אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (מסכת אבות פרק שלישי). האדם תוהה על מעשיו התמוהים של האל ומקבל מעיסא הסברים.

     אך אם נקרא את הטקסט קריאה צמודה ונתבונן בו מנקודת מבט דקונסטרוקטיבית במטרה לחשוף את הרובד החבוי שבו, נגלה דבר מאוד מעניין: דמותו של הילד יכולה אומנם להתפרש כמשל לאדם ומצבו בעולם, אך בה בעת היא משקפת פן נוסף בדמותו של עיסא-ישו.

     נראה לי שמבלי משים מעתיק המספר את רגשותיו הבלתי מודעים על דמותו של עיסא-ישו ומשליך אותם על דמותו של הילד.

     מדוע אני סבור כך? בואו ונתבונן בטקסט בעיון ונראה איך מתאר המספר את הילד: "לא היה לילד אבא, ואמא זרקה אותו: ממזר." מדוע זרקה אותו האם? משום שאין לו אבא. הילד הוא אם כך בן זנונים בלתי רצוי. הורתו בחטא פריצות וזו הסיבה שאמו זנחה אותו ביער. בסיפורי עם יהודיים יש לעתים קרובות ניסיון לנגח את התפיסה הנוצרית על מוצאו של ישו ולהציגו כממזר (אביגדור שנאן מביא בספרו "אותו האיש" לקט של קטעים ספרותיים שנכתבו על ידי יהודים ושעניינם הוא ישו הנוצרי. רבים מקטעים אלה מציגים את ישו כממזר).

     ובו בזמן אם נראה בילד סמל לאדם, הרי שנרמזת לנו השקפה נוצרית מקובלת שהורתו של האדם היא בחטא, רובץ עליו חטא אבות, החטא הקדמון של אדם וחווה בגן העדן.

     עיסא מתפלל לאלוהים שייתן לילד לדבר. הוא מופיע כאן כמי שמחולל ניסים ופותח פיהם של אילמים כפי שאנו מכירים אותו מסיפורי הברית החדשה (מרקוס ז 37-31), אך הנס מבוצע לא בכוח האמונה כי אם באמצעות תפילה.

     עיסא לוקח את הילד "למקום יפה, ארמון מפואר" בהמשך אנו מבינים מדבריו של עיסא שמדובר בעולם הבא, כלומר באפשרות לראות ולהבין את העולם מנקודת מבט חיצונית מנקודת מבטו של האל. בתמורה דורש ממנו עיסא לציית לכללים, דורש ממנו מעשה אמוני, קבלת אחריות למעשיו ועמידה בפני הפיתוי.

     הילד אכן מציית לכללים. תחילה אומר לנו המספר: "הילד שיחק כמה זמן" בהמשך הוא אומר: "בסוף התחיל לפתוח את החדרים. פתח ששה את השביעי לא פתח." אבל הילד איננו אדם מבוגר, אלא רק ילד. הוא משחק בארמון וכעבור זמן מה סקרנותו מתעוררת, הוא משוטט בחדרים המותרים ורק אז גובר עליו יצרו והוא מתפתה לפתוח את החדר השביעי, וגם אז הוא אומר לעצמו: "מה יקרה אם אני אפתח את החדר האחרון? אני לא אקח דבר משם, רק אסתכל."

     בברית החדשה מופיע ישו כמי שהועמד בניסיון ופותה על ידי השטן, אך לא נכנע לפיתוייו (מתי, פרק ד 1-11). בתפילה שהוא מלמד את תלמידיו בדרשה ההר הוא אומר: "...יעשה רצונך , כאשר בשמים, גם בארץ... ואל תביאנו לידי ניסיון, כי אם תחלצנו מן הרע." (מתי פרק ו 13-9). כאן יש הקבלה הפוכה בין חייו של ישו לחייו של הילד: עיסא עצמו הוא זה שמעמיד את הפיתוי וגורם לילד להיכשל על ידי כך שהוא מוסר לידו את המפתח לחדר השביעי.

     מוטיב החדר האסור נפוץ מאוד במעשייה העממית (ראו למשל את סיפור כחול הזקן במעשיות האחים גרים), אך כאן המפותה איננו אדם מבוגר כי אם ילד קטן. יש פה גינוי נסתר לעיסא המציב פיתוי בפני מי שאינו יכול לעמוד בו.

     מצד שני אם דמותו של הילד משקפת משהו מדמותו של ישו, הרי שהוא מוצג כאן כ'תינוק שנשבה', כפי שמשתמשים בביטוי הזה חוגים חרדיים בימינו בבואם לתאר אנשים חילוניים. ישו משול לילד שאינו עומד בפיתוי ועושה שימוש לרעה במפתחות שניתנו לו. (בסיפורי עם יהודיים אחרים העוסקים בדמותו של ישו, הוא מתואר כמי שהיה עילוי בילדותו, רכש לו כוחות נסתרים ועשה בהם שימוש לרעה).

     כאשר נזרק הילד חזרה ליער מופיע לפניו עיסא פעם נוספת, אך בתחפושת: "בא עיסא עוד פעם ליער, החליף פנים שהילד לא יכיר אותו, ושואל את הילד: "מה אתה עושה כאן?"

     מצד אחד נרמז לנו שעיסא רוצה לשמוע מה הסיבה שיתן הילד לעובדת נפילתו חזרה אל היער. מצד שני זוהי התנהגות בלתי הולמת מצדו של עיסא; הוא מושך את הילד בלשונו ומפתה אותו לחשוב שהוא מדבר עם אדם זר, מפתה אותו לשקר. הילד משיב: "הייתי במקום יפה, עשיתי טוב, ואיני יודע למה זרקו אותי משמה."  ואז מטיח עיסא בפניו: "כי פתחת את החדר השביעי!" שוב אנו שומעים פה גנאי חבוי להתנהגותו של ישו.

     בואו ונתבונן עכשיו בשלושת המראות שרואה הילד בהציצו אל תוך החדר האסור. בפעם הראשונה הוא רואה את הגמל המסמל את המוות. המוות רודף תמיד אחרי האדם, נמצא צעד אחד מאחריו ובסופו של דבר עתיד להשיג אותו. הנצרות רואה בחיים עלי אדמות מסדרון אל העולם הבא. היהדות לעומת זאת מחייבת את החיים הארציים. הדבר בא לידי ביטוי בהסברו של עיסא: "לו הבן אדם היה יודע שמלאך המוות אחריו, לא היה עושה שום מלאכה, לא היה לוקח אשה."

     בנצרות האידיאל הוא חיי נזירות, חיים המוקדשים לאל. ביהדות, לעומת זאת, האידיאל הוא הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם. המספר שם בפיו של עיסא השקפה יהודית ברורה.

     המראה השני, מראה האטליזים, מוסבר על ידי עיסא כמייצג את הפיתוי הנשיי. אנשים בוחרים מרצונם בחיי פריצות ועליהם להיענש על כך. "יודעים שרע עושים, ולא צריך להגיד להם את זה!"

     במראה השלישי, האדם המעמיס על עצמו מעל יכולתו משתקפת שוב תפיסה יהודית: אין להזכיר לאדם את חטאי העבר. אדם יכול להתחרט על חטאי העבר ולפתוח דף חדש בחייו, ובלשונו של המספר: "ולו בבוקר היה יודע שיש לו חבילת עוונות מאתמול, לא היה עושה כלום מפחד, שמא יחטא מחדש, והיה רק בוכה על עוונות העבר."

     בסיום הסיפור יש הקבלה מעניינת בין שלושת העניינים התמוהים שעיסא נותן להם הסבר לבין מה שקורה לילד. במראה השלישי מסביר עיסא שאם האדם היה יודע היה רק בוכה על עוונות העבר והנה זה בדיוק מה שעושה הילד כשהוא שומע את הסבריו של עיסא: "תסלח לי, אדוני. אני לא ידעתי כל זה. עכשיו באמת לא אפתח יותר את הדלת." הילד מתחרט בלב שלם על מעשיו (ואל נשכח שגם אם חטא באי ציות, פעל הוא ממניעים אלטרואיסטים והתכוון לעזור לאחיו בני האדם).

     תגובתו של עיסא היא מפתיעה: "עכשיו אין לך כבר כפרה, רק אם תמות!" ביהדות החרטה על עוונות פותחת לאדם פתח חדש לחיים. בתפיסה הנוצרית הכפרה היא באמצעות עונש. כפרת העוון היא על ידי מוות. למעשה נתפס מותו של ישו כאקט של כפרה קולקטיבית. כאן הילד הוא זה שנענש במוות ושוב מתחזקת ההקבלה בין הילד לישו. יותר מכך: הילד מקבל בהכנעה את גורלו. הוא מוכן למות: "טוב", ענה הילד, "אמות." ושוב ההקבלה לישו היא ברורה. גם ישו על פי הברית החדשה מקבל בהכנעה את גורלו ומוכן למות על מזבח אמונתו: "...ויתפלל לאמור: אבי, אם לא תוכל הכוס הזאת לעבור מעלי בלתי אם אשתה אותה, יהי כרצונך" (מתי כו 42).  

     מותו של הילד מקביל כאן למראה הראשון, מראה המוות הצועד בעקבות האדם. ואם נמשיך ונבדוק את המראה השני, הרי שגם כאן יש הקבלה מסוימת בין התחלת הסיפור - לידתו של הילד כבן זנונים לבין מראה הנשים הפרוצות. חייו של הילד משקפים איפוא בו בזמן הן את גורלו של האדם בעולם והן את נתיב חייו של ישו.

     משפט הסיום של הסיפור "התפלל עיסא לאלוהים, והילד מת והגיע לגן עדן." אף הוא יש בו גנאי סמוי לישו. בברית החדשה מתואר ישו כמי שמחולל נסים בכוח אמונתו ומשיב חיים לילדה שמתה - פרשת טליתא קמיי (מרקוס ה 43-21). כאן הוא מוצג כמי שתפילתו מביאה לא חיים כי אם מוות על ילד קטן. לעומת זאת הגעתו של הילד לאחר מותו לגן עדן מקבילה למסופר על ישו כמי שחזר לחיים אחרי מותו (מתי כח 10-1).

     נראה אם כך שהמספר היהודי שלנו נטל אגדה מוסלמית על ישו וסיפר אותה בחברה יהודית תוך שהוא מאיר את דמותו של ישו הן בצורה גלויה דרך חלקו של עיסא בסיפור והן בצורה מרומזת, אולי אפילו לא לגמרי מודעת דרך סיפור חייו של הילד. אני רק יכול להעלות השערה שהוא נוהג כך משום שבאיסלאם ישו נחשב כנביא אמת והמספר נזהר מלהבאיש את דמותו בצורה גלויה.

     רמז נוסף לכך שהילד אכן הוא בבואה לדמותו של ישו נוכל למצוא אם נבחן מקבילות אחרות של הסיפור בספרות העממית. יש סיפורים רבים שבהם תוהה האדם על מעשיו הבלתי מובנים של האל ומקבל ממנו הסברים ובמקרים רבים השואל הוא ישו או משה. האל אומנם מספק תשובות, אבל עצם הצגת התמיהה או הטלת הספק בהגיון האלוהי נחשבת להם כחטא כמו במקרהו של הילד.

     כדוגמא לסיפור כזה אני מביא כאן את סיפורו של זבולון קורט, יוצא אפגניסטן - "משה רבנו בגן עדן". גם כאן מתרחשת העלילה בגן עדן, אלא שגיבור הסיפור התוהה על מובנם של מראות סימבוליים תמוהים הוא משה רבנו. גם כאן יש שלושה מראות חידתיים, אך במקרה זה מגמת הסיפור היא למתוח ביקורת חברתית על התנהגותם של עשירים שופטים ומנהיגים.

 

משה רבינו בגן עדן

רשם זבולון קורט יוצא אפגניסטן, מזיכרונו. אסע"י 364 (צידוק הדין 801 AT)

 

     משה רבנו, עליו השלום והברכה, נכנס לגן עדן כדי לטייל בו לאורכו ולרוחבו.

     בדרכו ראה עורב יורד מן העץ, מבקר בערמת לכלוך, מנגב את מקורו, עולה שוב על העץ וקורא: "קא-קא-קי, אני נקי, לא אכלתי שום מאכל מלוכלך!"

     המשיך משה את דרכו והנה הוא רואה שלושה דוודים על כיריים. שלושתם עומדים בשורה והמים שבהם רותחים, והבל הרתיחה יוצא מן הדוד הראשון לדוד השלישי ובחזרה, מן הדוד השלישי לדוד הראשון. אולם המים שבדוד האמצעי אינם רותחים.

     המשיך משה את דרכו, והנה הוא רואה עץ רימון ועליו רימונים גדולים ויפים. הגרעינים בלטו מבעד לקליפה, והתחשק לו לאכול אותם. קטף רימון ופתחו, והנה הרימון רקוב מבפנים.

     לא יכול היה משה להתאפק ושאל: "ריבונו של עולם, מה פירוש כל הדברים האלה?"

     ענה לו ריבון העולמים: "משה, אל תיכנס לבית גנזי. אלה הם סודותי!"

     אמר משה: "ובכל זאת רוצה אני לדעת." (כידוע היה משה רבנו מדבר עם אלוהים פנים אל פנים, כדבר בן עם אביו).

     אמר לו ריבון העולמים: "אלה הם פני סוף הדור:

     העורב הוא השופט. במסתרים הוא לוקח שוחד, אך כשהוא מופיע לפני העם, מראה הוא את עצמו טוב וישר, ואומר: 'אני נקי. שופט צדק אני!'

     הדוודים הם העשירים. תמיד דואגים זה לזה, אפילו כשהם רחוקים זה מזה, והעני היושב ביניהם, אין לו שום דבר ולעתים הוא גווע ברעב.

     הרימונים הם המנהיגים. כאשר אתה רואה אותם מרחוק, אתה חושב שהם גדולים, יפים וטובים, אך כשאתה מתקרב אליהם ובודק אותם, אתה מוצא אותם רקובים."

     הודה משה: "ריבונו של עולם ואדון כל הדורות, חטאתי לפניך, אנא סלח לי."

 

     סיפורי עימות בין קהילות יהודיות לסביבתן הם מן הנפוצים בסיפורת היהודית העממית. סיפורים כאלה צמחו על רקע היחסים המתוחים עם הסביבה הנוצרית או המוסלמית שבתוכה חיו אותן קהילות. הסיפורים חיזקו את תחושת היחד של בני הקהילה בהציגם את היהודים כבעלי חוכמה ותושייה וכמי שמצליחים לגבור על מזימות שכניהם בכוחם הרוחני. לעומת זאת הסביבה הרודפת וגיבוריה הוצגו לעתים קרובות בצורה שלילית. חלק מאותם סיפורים הם סיפורים העוסקים בדת הנוצרית ובדת המוסלמית ובמייסדיהן של אותן דתות, ישו ומוחמד. הסיפור שהובא לעיל הוא סיפור שנועד בראש ובראשונה לאוזניו של קהל יהודי ובתור שכזה הוא מכיל דברי גינוי רבים לדת הנוצרית ולישו תוך ניסיון לשים אותם לקלס וללעג. בסיפור יש ניסיון ברור לצאת כנגד הדוגמה הנוצרית הרואה בישו את בן אלוהים שהורתו ברוח הקודש ולהציגו כממזר. עם זאת יש מקום לשער שמקורו של הסיפור הוא מוסלמי, אך בפיו של המספר עבר הסיפור תהליך של גיור שהתאימו לקהל היעד היהודי. הטמעת סיפור ממקור זר והתאמתו למרחב התרבותי של המספר היא תהליך אופייני לסיפורי עם ואינו מיוחד דווקא למספרים יהודיים.