אמא ואבא
היקרים,
למרות
העובדה שאני עומד לפגוש אתכם בעוד זמן קצר, אני כותב לכם מתוך ידיעה שבע"פ לא
אוכל להתבטא באותה צורה וסדר בהן אני יכול בכתב. בשבוע שעבר חשתי לראשונה את הרגשת
הטירונות. האימונים שאנו עוברים ועתידים לעבור הם קלים וכמעט ואיני חש בהם; הדבר
שפגע בי יותר מכל ו'הוריד לי את האף' כמו שאומרים, הוא
היחס, הן של המדריכים והן של חברי למחלקה. כאן כאשר כל אדם הוא זר למשנהו, מודדים
אדם רק לפי מעשיו והתנהגותו החיצונית. עד כמה שהכרתי את עצמי, ידעתי כמה קשה לי
לרכוש חברים ולהשתלב בחברה חדשה משום שהביישנות הטבעית שלי ואופיי המסוגר במקצת
מונעים ממני להתבלט. כך גם בבית הספר היתה דרושה לי
תקופה ארוכה כדי לרכוש לבם של מורים מסוימים. (עכשיו כאשר אני כותב, חש אני שמצבי
מתבהר לנגד עיני ואני גם מבין כיצד הגעתי למצב שהגעתי).
מצד שני
יש בקרבי הערכה רבה, אולי אף מוגזמת מעט, להישגי ולתכונותי.
כאן לא עלה בידי להבליט אף אחת מתכונותי החיוביות. כל
הכלים השכליים שרכשתי בחיי אין להם ערך כאן משום שחסר לי הנסיון
הדרוש כדי להפעיל אותם.
אני שהייתי חניך תנועת נוער ומדריך, חסר
לפתע את הכח והמרץ הדרושים כדי לקיים עקרונות שלמענם
לחמתי ושלהם חינכתי אחרים. במקום שאני אעזור לאחרים, עוזרים אחרים לי. אני חש עצמי
קטן וחלש עד לאימה. חסר לי כאן המשען החברתי שהיה לי בתנועה. עד כה נדמה היה לי
שמשען זה הוא חלק בלתי נפרד ממני, שאני בניתיו. ולא חשתי ולא ידעתי עד כמה זעיר
חלקי בבנין. נזכר אני במשל שהמשיל זקן לבניו שעה שהראה להם שרק זרד בודד ניתן
לשבור, אך לא חבילת זרדים שלימה. עתה רואה אני שקשה מאוד יהיה לי לצאת מתוך אותה
הרגשה ומצב חברתי להם נקלעתי, כשלפני רק שבועיים עד סיום הטירונות.
עוד
שבועיים יהיה הכל מאחורי; בטחוני העצמי יחזור אלי והכל יבלע בנבכי העבר, אבל הנסיון
שרכשתי והמסקנות לעתיד, סבור אני שישארו בבחינת אבן
ציון בדרך חיי...
אורי פסק
מכתיבתו והתבונן סביבו. עוד רבע שעה נותרה עד ליציאה למסדר. חבריו לחדר עסקו
בהכנות אחרונות – צחצוח נעלים וניקוי נשק – או סתם שכבו על מטותיהם, 'תופסים שלוה'
לפני הפעילות. עכשיו שכתב את המכתב, אין הוא בטוח כלל שאכן ישלח אותו לתעודתו.
יותר משהתכוון לכתוב להוריו ביקש לסכם לעצמו את מצבו, את מסקנותיו מאותו פרק חיים
העומד להסתיים בקרוב. הבית והמשק נראים מכאן כה מרוחקים, כה בלתי מציאותיים. בסיום
הטירונות יצאו ל'רגילה'. אולי יפגוש שם את יובל ועידית
ואת הגרעין. בתיה כתבה לו שהבנות סיימו את הטירונות ובאות לשל"ת למשק לשלושה
חודשים, ועידית עומדת לסיים את הקורס ואולי תהיה אף היא. האם גם עליהן עברו חוויות
דומות? אומרים שטירונות בנות היא משחק ילדים. ויובל? – בטח לא הזיז לו שום דבר
הטירונות; הסתדר כמו שהוא יודע להסתדר בכל מצב...
* * *
האם לסופר יש
זכות לכתוב את ספרו? שאלה מוזרה והתשובה עליה אף היא מוזרה: כנראה שלא. לעלילה יש דינמיקה משלה. במוקדם או במאוחר היא משתלטת על המחבר ומכתיבה
לו את הקצב ואת התוכן. הכרזתי כבר בהקדמתי שהמטבח שלי הוא חלק בלתי נפרד מן הספר
ומי שבא לקרוא את ספרי יצטרך לבלוע גם את הצפרדע הזאת – 'עסקת חבילה' כמו שקוראים
לכך בלשון העיתונות של ימינו. אבל לקוראי (אותם בודדים שאתרע
מזלם לקרוא את כתב היד עוד בטרם נסתיים) יש כבר טענות: המטבח שלך קוטע את רצף
העלילה, ובכלל התחלת להגזים – חצי מהספר מוקדש להרהורים ספרותיים מפוקפקים. מה
הולך כאן?
ערכתי חישוב
מהיר ובדקתי כמה עמודים בפועל מן הסך הכולל מוקדשים בלעדית למטבח (גם אתם יכולים
לעשות את החשבון) – לא מיניה ולא מקצתיה! בקושי עשרים
אחוז. אבל הם בשלהם: מה לנו ולסטטיסטיקה שלך – הב לנו עלילות! קצה נפשנו בפטפוטים!
ובכן, מה יש לי
לומר להגנתי? קדחת! זה הספר שלי ולא אניח לגולם לקום על יוצרו. אני אגיד את אשר על
לבי, ואתה הקורא, הברירה בידך: קח או הנח!
לסגור ענין עם הקוראים זה חצי צרה, אבל העלילה היא בחורה עקשנית
ואינה מוותרת כל כך מהר והיא אומרת בערך משהו כזה: אדון סופר, הגרעין שלך הוא
אפילו לא חרצן! חוץ מזה שבתיה היא חברת גרעין האם השמעת משהו על יתר חברי הגרעין,
על חיי הגרעין, על הפכים הקטנים שמאפינים אותו, על
הויכוחים והאידיאלים והועדות וכל השאר?
בטח שהזכרתי –
אני אומר – הרי בסוכות בהתחלה שלך, היה שם כל הגרעין – רפי וכל היתר!
הזכרת משהו אבל
לא רמזת אפילו שמדובר בגרעין, תסתכל בעצמך ותראה!
אני עושה
כמצוות העלילה ובאמת, העלילה לא העלילה עלילה; שכחתי לציין שחצי מהרוקדים הם בני
הגרעין, נו טוב אז נכתוב זאת כאן – לא בא לי עכשיו להכניס תיקונים וזה לא ממש עקרוני.
לא ממש עקרוני?
בחייך! ומה עם רפי? הרי הוא בכלל עזב את הגרעין. גם את זה שכחת?
רפי? כן את
צודקת... באמת שכחתי... טוב נראה עוד מה אפשר לעשות. עוד טענות?
אתה חושב שכל
כך מהר גמרתי? ומה עם הבנות? אתה לא חושב שיש להן אישיות משלהן – מחשבות, רעיונות
ומשאלות לב? הן לא רק מראות לשקף בהן את אורי!
טוב, בסדר. אני
גבר אז טבעי שאתייחס יותר לעולם הפנימי של אורי ופחות לבתיה ועידית...
מצטערת! את זה
אני לא מוכנה לקבל. רצית להיות סופר אז בבקשה, בלי שובניזם
גברי. וחוץ מזה קשה לומר שעל יובל שפכת עודפי דיו. איזה תרוץ יש לך לזה?
טוב טוב, בסדר. את כבר מתחילה להזכיר לי את בתיה. אל מה לעזאזל את
חותרת?
אל תתחמק. אתה
לא יכול למכור אותי לקוראים כזאת רזה ושקופה. מה זה כל הרמזים על עידית? קרה משהו או לא קרה? איך היא הגיעה לעין-גדי
ואיך יובל הצליח למצוא אותה?
חכי, אני עוד
אגיע לזה. סבלנות. הכל יתברר בסוף...
אשרי המאמין.
הרי את זה אתה אומר כבר לאורך תשעים עמודים של הספר. ועל מה שעידית ראתה ושכל כך
הסעיר אותה ושבגללו היא הגיעה לעין-גדי – גם את זה אתה דוחה לסוף?
תסלחי לי, אבל
את מתחילה להתחצף! את הורסת לי את כל הסיפור עם הרמזים שלך. יש לי כבר מקום לזה
בהמשך. את באמת קצרת רוח.
נו טוב, ומה עם
יוספה? מה תקעת לי אותה כמו עצם בגרון?
הופה! כאן את
כבר עוברת כל גבול. את באמת חושבת שאת יודעת הכל?
סבלנות אני אומר לך! אני מוכן לחשוב על מה שאמרת, אבל ההחלטה הסופית היא בכל זאת
שלי. הסוף כבר לא רחוק והכל יבוא על מקומו בשלום. לא
נוציא אותך לרחוב בלי בגדים...
אוף! סוף סוף הלכה לה. איזה טרחנית! לא שהיא לא צודקת, זאת אומרת בחלק
מהטענות, אבל היא מגזימה. לא כל דבר צריך להכנס ולא כל
דבר אפשר להכניס.
טוב, אז בואו
ונראה: הסיפור על רפי – יש לי בטיוטות משהו שהוא כתב, מין חצי כתבה – לא בדיוק כתבה – משהו שהוא שלח לעלון
הגרעין ושבסוף לא התפרסם כי דפנה העורכת נשבר לה מזה שאף אחד לא שולח חומר והחליטה
שלא להוציא את העלון ואחר כך גם הצליחה לאבד את ההתחלה והתביישה להחזיר לו את מה
שנשאר.
הנה מה שנשאר:
...פרט קטן,
פרט קטן – חזר ואמר לעצמו – הכל הבל. שלוש שנים חי
באשליה זו. חייך במרירות לעצמו והשקיע ראשו בין כתפיו. נזכר במה שאמרו על ג. שעזב
את השכבה משום שלא רצה לצאת לנח"ל. הוא שהיה ממקורביו של ג. ידע היטב את
הסיבה לעזיבתו: הפרט הקטן. גם מ. וק. וכל השאר... הכל בעולמנו מורכב מפרטים. גם מסע של אלף ליגות מתחיל בצעד
אחד, אומר הפתגם הסיני העתיק, וכל מבוקשו שלו גם הוא היה רק פרט קטן. לא ריקודים
וטיולים ולא מדריך טוב ולא מקום בועדות, רק מעט תשומת לב ביקש ולא ניתן לו. רק
שפלונית תשיח עמו ואלמוני יחייך אליו... מ. וק. עזבו,
ומה עם ר.? לכם התשובה.
ניער עצמו
והפסיע לאיטו אל מול האורות המנצנצים והירח השקיף עליו מן השחקים האפלים והיה שוחק
לעצמו: פרט קטן... פרט קטן...
* * *
אני חושב שתסכימו אתי שבעצם אין לקטע הזה מקום
בעלילה. במטבח הורתו ושם גם ישאר. גם ככה התפזרתי מספיק והגיע הזמן לאחות את הקרעים.
* * *
השמש עמדה כבר
בשיפולי הרקיע. דרך אלף ואחד סדקים חדרה הרוח הקרה וטפחה על פניה. הג'יפ ניתר על
פני האבנים ועידית למודת הנסיון כופפה ראשה כדי להמלט מפגיעתם הרעה של הברזלים התומכים את יריעת האברזין.
עין-חצבה וכביש הערבה נותרו הרחק מאחור. הנה הנה היא
השיטה הסלילנית הבודדת ליד המערה שבצלע ההר ומשם כבר לא
רחוקה הדרך עד לגבעה שמאחוריה מסתתר מחנה האוהלים הקטן. כמה פעמים כבר עברה בדרך
הזו? חמש? שש? לא תיארה לעצמה שגם בתור מדריכת טיולים תכנס לתוך שגרה אפורה שכזו –
קבלת הפנים החוזרת על עצמה כל פעם מחדש, מבטיהם הסקרניים של החיילים, מטת השדה
הנוקשה עם שמיכות הצמר העוקצניות והריח הנורא של הנפתלין הנודף מהן, מקלחת הפחים
הרעועה שחגה כשיכורה עם כל משב רוח ונדמה שהנה הנה עוד רגע קט תקרוס תחתיה ותותיר
אותה ערומה לעיני כל המחנה, ההרצאה הלילית – לעמוד מול קבוצה שפופה של חיילים
אדומי עיניים המסתירים פיהוק בכף ידם ולספר על פרקרק
ויפרוק ועל לענת המדבר ועל חורבות ממשית והחקלאות הנבטית...
"זהו זה!" אמר הנהג
"הגענו."
קולו של הנהג
העיר אותה מהרהוריה. הג'יפ קירטע על שביל החצץ ונעצר
ליד אוהל המג"ד. בחוץ כבר שררה חשיכה. עידית ירדה מן הג'יפ, הסיטה את היריעה
ונכנסה לאוהל כבת בית.
"שלום!
הגעתי! מה נשמע?"
באוהל היו
המג"ד ועמו שנים מקציניו, ישובים על מיטות שדה מסביב לשולחן עץ חשוף. איש מהם
לא השיב לקריאתה העליזה ועידית חשה באחת שמשהו קרה.
"סליחה...
הפרעתי לכם?"
המג"ד
הרים עינים עייפות ומדד אותה במבטו רגע ארוך.
"שבי" אמר ורמז בידו לעבר הכסא היחיד שניצב באוהל. "ניסינו להודיע
לפיקוד שהכל בוטל ושלא ישלחו אותך, אבל עד שהשגנו קשר
כבר הודיעו לנו שאת בדרך."
"אבל מה
קרה?"
"הלך לנו
בחור הבוקר וחשבנו לבטל את כל העסק, אבל עכשיו שבאת אולי בכל זאת נארגן
משהו."
בשרה של עידית
נעשה חידודין חידודין: "מישהו נהרג? מי זה? איך זה
קרה?"
"אני לא
חושב שאת מכירה. זו פלוגה חדשה מחזור ספטמבר. הגיעו אלינו לפני פחות מחודש. איזה
מזל מחורבן!"
התקלות? תהתה
עידית לעצמה, אבל לא שאלה. ממילא יתברר לה הכל עד מחר.
"זאת היתה אשמתו ושום ועדת חקירה לא תחשוב אחרת." אמר אחד הקצינים
הצעירים בשפל קול ספק לעצמו, ספק כתשובה לדברי המג"ד.
"אתה מוכן
להגיד את זה לאמא שלו?"
הקצין השפיל
מבטו ולא השיב. השתררה שתיקה מעיקה.
הקצין השני,
בחור משופם בעל עור שזוף שעד עתה לא אמר דבר, הציץ בשעונו.
"שבע.
בואו נשמע חדשות."
הוא הפעיל את המקלט הזעיר שניצב על השולחן.
עידית הקשיבה בחצי אוזן – שביתות, ועידה בין-לאומית, התפרעויות בשכם. בקבוק תבערה
על יד בלאטה, אין נפגעים, ספורט...
"על ההתקלות לא אמרו שום דבר." העיר הקצין הראשון.
"בחייך,
גם לא יגידו. מעוניינים לתת את הרושם שהגבול עם ירדן הוא שקט."
ובכן זאת היתה התקלות – חשבה עידית – מסכן זה שצריך להביא את הבשורה
המרה להורים. חגית הלכה לקורס משק"י סעד וכבר
הספיקה לספר לה על כמה חויות מזעזעות שעברה...
"בואי" פנה אליה המג"ד, "תתארגני באוהל. אנחנו נקיים
את ההרצאה למרות הכל כולל הסיור מחר. אסור שהעסק ישפיע
עליהם יותר מדי, ואת תתני את החלק שלך כרגיל. החיים ממשיכים לזרום, אין
ברירה."
הוא עצר לרגע
בדיבורו "אני נשמע לך אכזרי מדי?"
"לא,
לא" מהרה להשיב "יש דברים שאי אפשר למנוע ו..." חשה שהוא מצפה ממנה
למלת תמיכה.
"זאת לא
אמרתי. אולי אפשר היה למנוע זאת. תמיד יש משהו שלא חושבים עליו ואסור להיתפס
לפטליזם, אבל את הנעשה אין להשיב. תמסרו במסדר ערב" המשיך בפנותו אל קציניו
"שבשעה שמונה וחצי נקיים הרצאה במועדון ותדאגו שאף אחד לא ישתמט."
* * *
עידית נכנסה לאוהל,
הוציאה מתרמילה שני סדינים והציעה את המיטה. אחרי כן שלפה את פנקס הרשימות והמפה
ולאורה הקלוש של הנורה עברה ברפרוף על החומר להרצאה. עלה בזיכרונה איך בפעם
הראשונה כשהרצתה התבלבלה ללא הרף ואיך הסמיקה למשמע ההערות שנזרקו לעברה מפי
החיילים. הזיכרון העלה חיוך על פניה, מאז כבר הספיקה להשתפשף היטב אלא שהפעם יהיה
בודאי הכל אחרת ולאיש לא יהיה מצב רוח להתבדח.
"מותר להכנס?" הקצין המשופם השחרחר נכנס נושא בידו טס מתכת קטן
ועליו קנקן קפה ושני ספלים מחרסינה.
"אפשר
להציע לך קפה?"
עידית הנהנה
בראשה לאות תודה, סילקה הצידה את הניירות ופינתה לו מקום על המטה.
"עזבי עזבי, לא צריך" הוא משך אליו ארגז תחמושת ריק שניצב ליד
המטה, התישב עליו ומזג לה ולעצמו מן הקנקן. שניהם לגמו
בשקט מן הקפה.
"יופי" אמרה וחייכה "אתה הכנת?"
"זה כלום.
אם מג'ד, הגשש שלנו, היה פה, היית רואה מה זה קפה. שלי
עלוב בהשוואה אליו."
"תגיד, מג'ד הוא מהצפון, מערב אל חיג'ראת?"
"כן, את
מכירה אותו?" הבעת פתיעה עלתה על פניו.
"בטח! הוא
עבד אצלנו במשק במבוא הגליל."
"רגע, את
רוצה להגיד לי שאת ממבוא הגליל? מצחיק, יש אצלנו בחור אחד משם. איך קוראים לו... שניה... תני לי להיזכר..."
"מי,
אורי?"
"כן, כן.
אורי, נכון. בחור על הכפק, תראי אותו בהרצאה עוד
מעט."
* * *
"אורי" אמרה בתיה, "אנחנו רוצות ממך תשובה עכשיו, ואל תנסה
להתחמק. אתה צריך לחתוך ולהחליט: או אני או עידית!"
עידית לא אמרה
דבר, אך הנידה בראשה לאות הסכמה.
"החלטתי!" אורי שלא כדרכו, השיב מיד ובקול בוטח. "אבל לפני
כן אני רוצה להגיד משהו לשתיכן. בואו ניגש רגע לספסל על יד הזית."
הם פנו לעבר
המרכז הציבורי, אורי בתווך, עידית מימינו ובתיה משמאלו, ואני ליויתי
אותם במבטי עד שנעלמו מעבר לפינה.
יש פינות שמעבר
להן אין הסופר רשאי ואולי אף אינו יכול להציץ.
* * *
אינני זוכר מתי
עלה בי לראשונה הרעיון לסיים את ספרי בקטע שצוטט למעלה. אולי היה זה לאחר שויתרתי
סופית על הרעיון הבלתי מוצלח לחסל את אורי ולהשיבו לחיים. נראה שעל פי "חוק
שימור הרעיונות" כל רעיון הבל שנופל מוחלף על ידי רעיון הבל דומה. מכל מקום
נראה כרגע שהעלילה והגיבורים כאחד מתקוממים כנגד סיום פושר שכזה, שהוא אולי סימטרי
מן הבחינה הספרותית הטהורה בסוגרו את המעגל ובהחזירו אותנו לנקודת הפתיחה, אך
מאכזב מבחינת הקורא. אין לי ברירה אלא לשנס מותני ולחשוב על משהו מוצלח יותר...
* * *
החיילים החלו
להתכנס. עידית מעבירה מבטה על שורות הספסלים הריקים ועל לוחות השולחנות אשר גובבו
מאחור ללא סדר ליד קיר האסבסט. לאט לאט מתמלא המבנה
בחיילים. הם נדמים לה מסוגרים ואטומי מבע, אולי בגלל מה שארע בבוקר ואולי רק בגלל
שזה מפגשה הראשון אתם. מנסיונה היא יודעת שאם תדריך
אותם פעמים נוספות בודאי יפוג הרושם והיא תתחיל לזהות בהם את מכלול הטיפוסים
המגוון שמכילה כל פלוגה: את הבדחן, את טוב הלב, את הקשוח, את השחצן... אך כרגע הם
נדמים לה כגוש אחד של אנשים בירוק, אטומי
סבר. והנה גם אורי – נבלע בתוך קבוצה גדולה של חיילים שנכנסו מבעד לדלת האחורית של
המבנה. מענין כמה זמן יקח עד
שיזהה אותי. האם כדאי לגשת? אלא שאורי הבחין בה כמעט מיד. הבעת פתיעה נסתמנה על
פניו. הוא נדחק בין החיילים וניגש אליה.
"יה אללה!
כשהודיעו על ההרצאה היתה לי הרגשה שאמצא אותך פה!"
"למה?"
"אני
יודע?" הוא העביר עליה את מבטו כאילו הוא מנסה להסתגל לדמותה החדשה.
"סתם תחושה פנימית" אמר ואחר כך הוסיף בפשטות: "אולי בגלל שאני
זקוק לך."
ההרצאה החלה.
מחשבותיה של עידית היו מעורבבות עליה ואת מילות הפתיחה דיקלמה
ככפוית שד. דומה שהכל קיבלו עליהם במין הסכמה שבשתיקה
לנהוג כאילו לא ארע דבר, אלא שה'דבר' עמד בחלל החדר וכל
אימת שפסקה מדיבורה כדי להצביע על המפה היתה חשה בו
ביתר שאת. היא נדרה לעצמה שלא תביט לעברו של אורי בזמן ההרצאה, אך ברגע מסוים לא
יכלה להתאפק ונעצה בו מבט חטוף. אורי ישב על הספסל השני, תומך סנטרו בידו, עיניו
עצומות למחצה ופניו שחורים – ואולי רק נדמה לה בגלל התאורה הקלושה שבחדר. קשה היה
לדעת אם הוא מקשיב לה או שקוע בשרעפיו שלו.
"זהו זה.
אני מקווה שמה שנראה מחר בשטח יבהיר בצורה מוחשית יותר את מה שתארתי
לכם כאן, אבל אם יש למישהו שאלות ..." ובלי לסיים את המשפט נפנתה אל עבר המפה
והחלה לקפלה – ממילא איש לא ישאל, לא הערב. גם בימים כתיקונם מעטים הם השואלים
וכשכבר יש מישהו שמתעניין הוא ניגש אליה בדרך כלל אחרי ההרצאה...
"רגע, יש
לי שאלה." קולו של המג"ד שישב מאחור בקע לפתע וגבר על קולות החיילים
שראו בשאלתה אות לסיום ההרצאה.
עידית הרימה
עיניה ותלתה בו מבט מיוסר. המג"ד שתק רגע ארוך. ארוך מדי לטעמה של עידית. למה הוא לא מניח להם? למה הוא צריך
למשוך את זה עוד – אותם ואותה?
"תיארת
בהרצאה שלך" החל המג"ד לדבר בקול נמוך, מהוסס קמעא "את הצד הגאוגרפי של המדבר ואת ההיסטוריה של הנבטים ותולדותיה של
ממשית, אבל איך אומר זאת... בממשית הזאת אין מספיק ממשות. חסר לי הצד האנושי של
הנבטים: מה זה להיות נבטי בממשית של שנת שלוש מאות לספירה, אם את מבינה למה
כוונתי..."
עידית החלה
להשיב. תחילה במתינות, מחפשת את המלים הנכונות, מנסה להעלות מנבכי זיכרונה את
העדויות הארכיאולוגיות ששיננו לה בקורס וכמו שכבו להם אי שם בתחתית זיכרונה, מגובבים
ללא סדר בדומה לערימת כביסה שהורדה מן החבל. אבל מעט מעט הצטללו מחשבותיה והיא מצאה עצמה משיבה בשטף
גובר והולך, מתארת בלשון הווה פכים קטנים מן ההווי היום יומי הנבטי, מציירת את חיי
האיכרים, הכמרים ואנשי הממשל.
החיילים הקשיבו
לה בדריכות ולא שבו לדבר אלא רגע ארוך לאחר שסיימה. המג"ד קם ממקומו, ניגש
אליה ולחץ את ידה בלי אומר, וכמה מן החיילים התקרבו אליה אף הם והודו לה.
"אז מה
נשמע?" אורי פסע לצידה.
עידית לא
השיבה. מרגע שנודע לה כי אורי נמצא כאן הטרידה אותה ללא הרף המחשבה מה תאמר לו
כשיפגשו, וגם בעת ההרצאה היה חלק אחד של מוחה ממשיך וטוחן את הדברים. והנה הם פה
פוסעים ברוח המדברית הקרה לעבר אוהלה. האם הוא יודע? האם יובל סיפר לו? צמרמורת של
קור חלפה בה שלא לרצונה.
"היית
נהדרת" קטע קולו של אורי את מחשבותיה.
עידית הנהנה
בראשה עדין שותקת.
"שמעת מה קרה היום?"
"שמעתי
שמישהו נהרג, אבל לא שמעתי פרטים. מה קרה בדיוק?"
אורי החל מספר,
ועידית יותר משהקשיבה לדבריו הקשיבה לצליל קולו.
"יצאנו
למארב די שגרתי. הודיעו לנו מראש שיש סיכוי סביר ששיירה קטנה של מבריחי סמים תנסה
לעבור שם בלילה, אבל לא התייחסנו יותר מדי כי כבר כמה פעמים היו לנו התראות שווא
ושום דבר לא קרה.
בערך עשר דקות
אחרי שתים – אני זוכר את השעה כי בדיוק לפני כן הצצתי במקרה בשעון – ראיתי כאילו
הגבעה מולי מתרוממת. לקח לי איזה שניה עד שתפסתי שזה
גמל שעובר מאחורי הגבעה ורק הדבשת שלו בולטת על קו הרקיע. ארנון, המג"ד, ששכב
כמה מטרים משמאלי, אותת לנו להשאר בשקט – אומרים שיש לו
חוש שישי לדעת מתי להצטרף למארבים כי רק לעיתים רחוקות הוא ממש שוכב אתנו במארב.
בדרך כלל הוא רק מגיע לבקורת – בכל אופן, איך שלא יהיה,
אחרי הגמל הזה הופיעו עוד שנים וגם הם נעלמו מאחורי הגבעה. המ"כ שלנו רצה
להתקדם לעברם, אבל ארנון לא נתן לו ורק אחר כך הבנו למה. בכל אופן התחיל משחק מורט
עצבים כי הגמלים הלכו בוואדי על צלע הגבעה מאחור וכל פעם היו מופיעים ונעלמים
מאחורי גבעה אחרת והכל סביב היה שקט, למרות שנדמה היה
שהם פחות מחמישים מטרים מאתנו. קשה נורא להעריך מרחקים בלילה..."
עידית עוקבת
אחרי סיפורו – אותו סגנון ואותה צורת דיבור ארכנית מפורטת שכה מוכרת לה מהמשק
ומבית הספר ועם זאת יש בקולו משהו שונה, משהו פשוט וישיר שלא ידעה לכנותו בשם...
"ואז בבת
אחת התחיל העסק. הנחתנו עליהם מכת אש והסתערנו כמו בתרגיל מן הספר. הכל הסתיים תוך שניות. הגמלים דהרו קדימה לתוך השטח שלנו
ושמענו הד של יריות מהג'בלה השניה
– אחר כך התברר לנו שהם באו בשתי חוליות והחוליה השניה
נתקלה בחצי השני של המארב. על הארץ שכבו שניים שלהם מתים. בבוקר בדקנו אותם. מה
שדפק אותם היה הרימון שזרק ארנון, כי לא פגע בהם אף כדור. היה שם אחד שהצליח להמלט כי גילינו גם עקבות שפנו חזרה לעבר הגבול – כנראה הצליח
להסתלק בחסות החשיכה."
"ואיפה
נהרג הבחור?"
"זה היה
בדרך חזרה לבסיס. עזרא בא אלי אחרי התקרית. אני זוכר עוד איך נתתי לו מים מהמימיה שלי כי שלו היתה ריקה. הוא
נהג בג'יפ עם התחמושת והאפס-חמש, ואנחנו נסענו אחריו בקומנדקר ואיזה שלוש מאות מטר
לפני המחנה – יש שם סיבוב חד בירידה והוא לא האט מספיק. ראינו בדיוק איך זה קרה,
כי נסענו ממש צמודים והירח כבר עלה. הוא נסע מהר מדי והתהפך על הצד והגלגל שכב לו
על הראש. חילצנו אותו תוך שניות והתחלתי להנשים אותו מפה לפה ובינתים
הזעיקו מסוק ואני המשכתי להנשים אותו כל הדרך וחשבתי לעצמי: רק שנגיע לבית החולים
בזמן, שם כבר ידעו לעזור לו. אחרי איזה חצי שעה הגענו לחדר מיון ואני לא הפסקתי
לרגע להנשים אותו גם כשהורידו את האלונקה, ואז הגיע הרופא, פקח לו את העינים והסתכל על האישונים, נגע בו רגע ביד ונד לי בראש – אין
מה לעשות. ואני עמדתי שם, את יודעת, המום לגמרי, וניגשתי לשטוף את עצמי קצת מהדם
שלו שטיפטף עלי ועדין לא עיכלתי את זה שהוא מת... פחות
משעה לפני כן הוא בא אלי אחרי הפעולה וביקש ממני מים כי המימיה
שלו היתה ריקה, ולחשוב ששעה אחרי זה הוא כבר לא יהיה
אתנו. אחר כך שמעתי שהוא הסתער ראשון בחוליה שלהם ופגע באחד המבריחים בדיוק כשההוא
ירה לעברם ובעצם בזכותו הם יצאו בלי נפגעים, ודוקא הוא
היה צריך ללכת..."
קולו של אורי
רעד ועידית חשה איך המלים זורמות מפיו בבהילות כמו זרם מים, כמו השטפון שחזתה בו שבוע לפני כן בעת הטיול ושמוטט את הסכר העתיק
ליד ממשית. היא נטלה את ידו בידה ולחשה לו: "די, די."
לרגע חששה
שיפרוץ בבכי, אך אורי התעשת באחת: "סליחה, לא התכוונתי. זה כל כך לחץ עלי כל
היום והרגשתי שאני הולך להתפוצץ. לקחתי את זה קצת קשה ו..."
הוא השתתק לרגע
ונשא אליה את עיניו ועידית הבחינה בנצנוץ הדמעות בזויות עיניו. "באמת לא
רציתי להשתפך לפניך ולילל. אני, אני..."
"די, די. לא
צריך להתנצל. אתה בסדר גמור."
"כן, אבל
לא נעים לי שאת רואה אותי במצב כזה. את יודעת: רק בטירונות הרגשתי ככה: קטן, מושפל
וחשוף לגמרי."
עידית הביטה בו
בתמיהה – מנסה לרדת לסוף דעתו: על מה הוא מדבר? ופתאום הבינה. הבינה הכל ורגש חם הציף אותה.
"אורי"
לחשה לו "אתה מה שאתה, ואני אוהבת אותך כמו שאתה. אני לא רוצה שתהיה משהו
אחר, שתנסה להיות חזק וגיבור למעני. זה לא בושה להיות מה שאתה באמת, ואם יש משהו שמרתיע אותי אצלך זה דוקא
הניסיון הזה שלך ללבוש כל הזמן מסיכה, להסתיר את מה שאתה באמת."
היא אחזה שוב
בידו ובידה השנייה החליקה קלות על לחיו. אורי נשא אליה עינים
מיוסרות. לפתע חיבק אותה בכוח, קרב את שפתיו לשפתיה וביקש לנשקה.
"טיפשון
שלי, לא כאן. אנשים עוד מסתובבים. בוא אלי לאוהל." לחשה לו.
אורי לחץ אותה
אליו והיא חשה איך גופו מתקשה באחת בעת שפטמותיה הזקורות נגעו בגופו.
* * *
"היית ממש
טובה בהרצאה." אורי חופן בידו את שערה ומרים אליה את עיניו.
"מה פתאום
נזכרת?"
"סתם. אני
מרגיש שמהבוקר עברו אלף שנים."
"ואני
מרגישה כאילו הזמן נעצר. כל כך שקט. תראה, מהחור הקטן פה בברזנט אפשר לראות את
הכוכבים."
"עידית..."
"מה?"
"לא, שום
דבר. יש לך שם יפה."
עידית מצטחקת
בחשיכה: "אני לא אשמה. כשקיבלתי אותו לא שאלו אותי."
"ואם היו
שואלים, היית בוחרת שם אחר?"
"אני
יודעת? אם לסבתא היו גלגלים..."
"אני
מרגיש ככה כל הזמן: אני לא בוחר בשום דבר. כל מה שאני עושה קורה לי, וכשכבר יש רגע
שאני אמור לבחור ולהחליט, אני לא יודע מה."
"אתה מדבר
שטויות. כשאדם רוצה משהו באמת הוא נלחם עליו ומשיג אותו."
"את נלחמת
פעם על משהו והשגת אותו?"
"כן"
היא משיבה לאחר היסוס קל ומיד מסייגת את דבריה "אולי לא כמו שתיארתי לעצמי
שאלחם. לא באותה נחישות החלטה והתמדה שדימיתי לעצמי; אבל כשרציתי משהו, אז גם כשהתיאשתי ולא האמנתי בעצמי וחשבתי לוותר על המאמץ, היה בי
משהו שבכל זאת סרב להכנע והמשיך לדחוף ובסופו של דבר ראיתי
את האור בקצה המנהרה."
"על מה
נלחמת?"
עידית מגניבה
לעברו מבט בחשיכה. האם הוא יודע? האם יובל סיפר לו? הנה הוא לידה, כל כך קרוב, כל
כך שלה.. לא. לא שלה. אין היא רוצה בו כחפץ, כרכוש. לידו – זו המלה הנכונה. להיות
בקרבתו, קרבת נפש וקרבת גוף ולא לחשוב על שום דבר אחר. האם זה מה שהרגישה אז כשעמדה על הסלע והביטה אל
התהום שמתחתיה וחשה שכל עולמה התמוטט עליה. שאם אורי לא יהיה שלה אין טעם בשום דבר
אחר ואין שום דבר אחר שכדאי לחיות למענו? ועכשיו, האם תספר לו שנלחמה עליו? שהיתה מוכנה למות בגללו? אולי מוטב שלא ידע?
אך בטרם תספיק
להשיב כבר עבר אורי לנושא אחר: "לראות את האור בקצה המנהרה... איזה ביטוי
פיוטי. מה השעה? בקושי אפשר לראות משהו בחשיכה הזו."
עידית ציחקקה: "אתה דואג?"
"את יודעת
איזה צרות יעשו לי אם יתפסו אותי באוהל שלך בשעות כאלה?"
"אני לא
שווה את הסיכון?" אמרה וחיכתה בלב חרד לתשובתו.
שניה שנדמתה לה ארוכה כנצח, חלפה בטרם אימץ אותה אורי
בזרועותיו ולאט לה באוזנה: "שווה וחצי!"
"מגיעה לך
נשיקה וחצי" פוסקת עידית.
"למה? כי
אמרתי שווה וחצי?"
"לא. חצי
נשיקה בעד התשובה ונשיקה שלימה בגלל שלא ענית תכף, אלא חשבת על התשובה והתכוונת
אליה.
* * *
"או.קיי." אמר הרס"ר "עכשיו תורך. כשתכנס לחדר
תצעד שלושה צעדים תעבור לדום ותצדיע. אם אתה יוצא זכאי אתה מצדיע גם ביציאה."
יובל הצטחק
והניד בראשו "כן, אני יודע. זה לא פעם ראשונה." הוא נכנס אל תוך החדר
וסגר מאחוריו את הדלת.
הקצין החזיר
הצדעה מרושלת להצדעתו. לרגע התבונן בניירות שלפניו ואחר כך נשא מבטו ופנה אליו
בטון רשמי: "טוראי יובל בן-בסט, אתה נאשם באי ציות להוראות ובשימוש ברכב צבאי
שלא כדין. יש לך אפשרות להישפט אצלי או אצל קצין שיפוט בכיר; אני מניח שאתה מעדיף
להישפט אצלי; האם אתה מודה באשמה? אתה יכול להשיב כן, לא, או מודה בעובדות בלבד.
אם אתה..."
"רגע. אני
מבקש להישפט אצל קצין שיפוט בכיר."
"מה?!" הקצין הרים גבות והסתכל בו בהפתעה "אם אתה חושב שאצל
קצין שיפוט בכיר תחטוף פחות, אז אתה טועה טעות מרה. יש לו סמכות שאין לי לזרוק
אותך לכלא לתקופה ממושכת. אני מציע לך לשקול שוב אם זה מה שאתה באמת רוצה."
מבטו של יובל
תעה על פני החדר ונראה היה שאיננו מרוכז כלל, אך כשפתח פיו להשיב היו דבריו סדורים
היטב: "אני חושש שיש לך דעה קדומה ואתה בטוח באשמתי עוד לפני ששמעת מה יש לי
להגיד."
הקצין קימט את
מצחו "למה אתה חושב ככה?"
"כשנכנסתי
לחדר" השיב יובל בעודו בוחן את פניו של הקצין "היה טופס התלונה שלי הפוך
ואתה בדיוק גמרת לרשום את פסק הדין ו..."
סומק עז הציף את
פניו של הקצין.
"לא
התכוונתי להציץ, אבל פשוט ראיתי ש..."
הקצין תופף
בעטו על כף ידו ונעץ בו את מבטו. "אתה ברדקיסט לא קטן," אמר לאחר רגע
ארוך "והפעם ביצעת עבירה חמורה, אבל אני מודה שלא נהגתי בך כהלכה. ספר לי מה
בדיוק קרה, ואם תשכנע אותי בצדקתך, אני מבטיח שאקרע את התלונה."
"תראה.
קבלנו משימה במסגרת קורס המודיעין שאנו עוברים כרגע, לעקוב אחרי מכונית עם מספר
כחול מהגדה במשך זמן קצוב ולגלות מקסימום פרטים על הרכב והנוסעים בלי לעורר תשומת
לב מיותרת..."
"וכדי לא
למשוך תשומת לב נסעת יחד עם מיכה ידידך להתרחץ בסחנה והזנחת את חובתך ועוד הוספת
חטא על פשע וחינטרשת דוח כוזב כדי לחפות על
מעשיך?"
"המפקד, אתה טועה לחלוטין." קולו
של יובל היה חזק ובוטח, אך לבו הלם בחוזקה. "יצאנו לצומת ג'נין והתלבשנו על פז'ו מסחרית. הדבר האחרון שיכולנו להעלות על הדעת זה שהוא
נוסע לסחנה, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה!"
"הכל טוב
ויפה, אבל בנקודה זו יכולתם לחפש מטרה חדשה ולנהוג ביתר אחריות ולא להגרר!"
זה טוב – חשב יובל לעצמו – הוא מתחיל
להתרכך. רק שלא ישאל אותי מאין היו לנו בגדי ים...
"אבל תבין, המפקד, אם אתה היית רואה
פתאום איזה אבו-שוָורֶב (בעל שפם) כזה נוסע באמצע יום
חול לסחנה, זה לא היה מעורר את חשדך? ואחר כך כשאתה מגלה שהוא מצטרף שם לעוד ארבעה
חבר'ה שהיו יכולים להיות הילדים שלו ובמקום לשחות הם יושבים על יד המפל ומדברים ומדברים והאבו-זיידן הזה כל רגע
מעיף סביבו מבטים גנובים כאילו הוא..."
"יובל מספיק! שמעתי אותך. אתה לא נראה
לי כנוכל, אלא יותר כבן כפר תמים שהסתבך, אולי בגלל שגדלת במושב ולא בעיר, אבל אתה
בוגר דייך להבין שהצבא זה לא משחק ופה אצלנו במודיעין אנו עוסקים בדיני נפשות ולא
נוכל לסבול שום הפקרות. מפקד הקורס ביקש להדיח אותך ואני נוטה להסכים לדעתו ולענוש
אתכם בכל חומר הדין!"
טרטור הטלפון קטע את נאומו. יובל ניצל את
ההפוגה הקצרה לארגן את מחשבותיו: עכשיו כבר לא יוכל לחזור בו ולספר את האמת. הוא
חייב לדבוק בסיפורו. בן כפר תמים – אולי ינסה לנגן על הנימה הזו כדי לצאת בעונש
קל...
"מה שמו אתה אומר? כן... ומאיזה כפר?
רק רגע, אולי יש לי משהו בשבילך כבר עכשיו. תמתין על הקו." הקצין כסה את
הפומית בכף ידו ופנה אל יובל: "מה היה שם הברנש שעקבתם אחריו בסחנה,
אמרת?"
"דאוד אבו זיידן
חליאלה מכפר ביר עטרש."
משיב יובל ותוהה מה מסתתר מאחורי השאלה.
"ואת השמות של אלה שנפגשו אתו יש לך
גם?"
"כן"
"מצוין!" והוא שב ופונה אל בן
שיחו הנעלם שמעבר לקו: "תשמע, יש לי כאן את כל המידע עליהם. אתקשר אליך בעוד
עשר דקות ואתן לך הכל."
הוא מניח את השפופרת ומסתכל על יובל במבט של
הערכה מחודשת: "קח כסא ושב וספר לי מה בדיוק גילית על החבורה?"
והמשפט? – תוהה יובל בלי קול ומכין עצמו להתישב.
"רגע, בקשר למשפט, אנחנו צריכים לגמור
את הפורמליות. עמוד דום. טוראי בן בסט, לאור ההסברים
ששמעתי מפיך החלטתי להוציא אותך זכאי בדין ולקרוע את התלונה."
יובל מצדיע ומתישב,
עדין מסרב להאמין למשמע אוזניו, אבל המלים כבר קולחות מפיו: "אז תראה, המפקד,
היו שם בסך הכל שלושה צעירים וצעירה אחת. לבחורה
קוראים..."
* * *