חזרה לתוכן העניינים

חזרה לדף סיפורים, שירים ותרגומים של יואל פרץ

חזרה לדף הראשי של אתר מס"ע

חמש אחר הצהרים. כוס קפה וסיגריה. מתחת דשא מדגדג, וממול ההר עטוף עננים ומנומר בכתמי הקידה הצהובים המפיצים בושמם המשכר למרחקים. דרור גומע מן הקפה בשקשוק שפתים ומניח למחשבות לזחול. אם התינוק ימשיך לישון ורונית תאחר לחזור מן הצרכניה יהיו לו עשר דקות לו לבדו. בן ארבעים ואחת, נשוי ואב לארבעה ילדים, למצוא את עצמו מאוהב כנער בן שש-עשרה? דומה שהראש בוחן את התופעה המוזרה ושוקלה במאזני שכלו, אולי אף מלווה אותה בשמץ מה של סקרנות מלווה באירוניה בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. אך הלב – הלב בשלו, רוגש ומתרגש ואינו נותן מנוח...

הוא לגם לגימה אחרונה מן הקפה, שלף מכיס חולצתו נייר מקומט והחל לשרבט מלים – ספק שיר ספק פרוזה חרוזה:

הלב הלב אומר שירה,

שש על כל מלה יוצאת מפיה;

תוהה על כפל משמעות שבה,

חרד לכל מבט ממבטיה,

רוגש ומתגעגע.

ואין בי קוצר רוח לקדים המאוחר,

ואין בי צפיות של שוא;

כנער צמא חיבה ואהב, צופה לקראת מחר.

רק שכרון שבמיצוי כל רגע...

הוא שאף שוב מן הסגריה והתבונן במה שכתב. אחר כך שב לכתיבתו, אך החרוזים מאנו לבוא.

גומע מתונות מן המעין הטהור של העכשיו

ואין מחר שיעכור צלילות מימיו...

לא, אין זה חרוז, ולהפוך את השורה האחרונה לחרוז אין הוא יכול, יהיה זה חרוז מאולץ.

צרחות התינוק מלמעלה התגברו יותר ויותר. דרור קיפל את הפתק, הכניסו לכיסו ונכנס לבית, אך המחשבות הוסיפו לרודפו. איך זה התחיל? כשניסה להזכר מתי מצא עצמו מאוהב בה גילה להפתעתו שאינו זוכר. בדבר אחד היה בטוח: הצעד הראשון לא היה שלו. לרגע תהה כמה זמן ניסתה להסב אליה את תשומת לבו לפני שעלה הדבר בידה. בודאי לא זמן רב. פעם אחת חייכה והוא השיב בחיוך ופעם אחרת ניגשה לשולחנו בקפיטריה ופנתה אליו בענין כלשהו – דומה שרצתה לברר אם תוכל לקבל ממנו טרמפ העירה והוא חש שהיא מושכת במתכוון את השיחה וחפצה לקשור איתו שיחה של ממש. כך או אחרת, מרגע שחש בכך התגלגל הכל ככדור שלג. משהו שהיה רדום בתוכו שנים רבות שב ונעור באחת: המחשבות המטרידות, החלומות בהקיץ, המבוכה שבפגישת אקראי בשבילי קמפוס כשהגיע לשם בלתי מגולח – האם הבחינה? האם היה אכפת לה? כלום לא היה משהו מתנכר בקולה לעומת חמימות מבטה מאמש? – ואולי היא מקבלת אותו כמות שהוא ומחשבותיה דומות למחשבותיו? זכר כמה שמחה בעת שהסכים לתת לה טרמפ מחיפה לאורנים, והרי היה זה דבר של מה בכך מבחינתו. במהלך הנסיעה העיף בה כל הזמן מבטים גנובים. על יד ג'לאמי נעצמו עיניה והוא בחן משועשע את פניה שנתרפו, מנסה לחרות בזכרונו כל פרט: גבותיה השחורות המקושתות קמעא, אפה העדין שנקודת חן זעירה מתנוססת בקצהו... לפתע הבחין בקמטים שבמצחה ועל צוארה; השנים נתנו בה את אותותיהם, סוף סוף אין היא נערה אלא אם לילדים. אך דבר זה לא הפריע לו כלל. הרי דוקא כאן טמון הקסם: כמות שהיא בכל רגע ורגע, עייפה או רעננה, מחייכת או זועפת – אין הוא רוצה כלל לשנותה, מה טעם איפוא הוא חרד כל כך לתדמיתו בעיניה. וכי מה בכך שכנף חולצתו השתרבבה אל מחוץ למכנסיו כשפגש בה אתמול ליד הנדנדות?

נדנדות – מהם החיים אם לא נדנדה אחת גדולה: מעלה מטה, מעלה מטה... דרור מניד קלות את העריסה בנסיון להרגיע את התינוק וקולות הבכי פוסקים לאטם. "איך תראה אתה בעוד ארבעים שנה, יא צרחן?"

"בו, בו", משיב לו הלה, בעודו לועס ברוב עסק את אצבעו, ודרור מחייך ומבלי משים עולה בו זכרו של שיר – שירו של חיים לנסקי:

מדרצ'ין סלונימה עוד מיל ועוד מיל.

מה מעיק על השכם משא התרמיל!

לא הרי התרמיל כהרי מה שקרבו –

צרותי הצרורות. לא כתבה היא לי: בוא.

אך יהי מה שיהי, ארחיבה פעמי לי.

מדרצ'ין סלונימה שלושה-ארבעה מילין.

אפשר תאמר: הן. ואם תאמר: לא –

אחזור ואשרוק לעולם ומלואו.

"נו, מה נשמע? שטפת את הכלים? הוא לא התעורר? אוף! היה כזה תור בצרכניה! עד שגמרתי הנשמה יצאה! אני כל כך עייפה. בחייך, סדר קצת את הבלגן בחדר שלך; נמאס לי לראות אותו, ותשקה את העציצים במטבח – הם כבר שבועיים לא קיבלו מים. מה אתה מחייך, קרה משהו?"

"לא, סתם. הלואי והיה לי המרץ שלך."

"מי שמדבר! את הכביסה הורדת? עד שלא אומרים לך משהו אתה לא מואיל להזיז את התחת. בחיי, כמו ילד!"

* * *

'ולו ילדים, ילדים קטנטנים – ברוך משכיחנו עקת השנים...'

התחלנו בבני הנעורים והנה מנסה אחת מדמויות הרקע המבוגרות להדחק למרחב העלילה – להפוך מדמות שטוחה לעגולה כפי שהיה מגדיר זאת המבקר המהולל א.מ. פורסטר, בעל הספר הנפלא 'אספקטים של הרומן' (קראתם?) - ומי אני שאעצרנה בדרכה? אם כבר שרבבת עצמך לכאן, אפיק ממך תועלת: הבה ונאמר שדמותו של דרור תשמש לנו כאנטיתיזה – כרקע שיבליט ויחדד את הדמויות הצעירות יותר, ניגוד הדורות... הרי לכם חוט נוסף לשזור עליו את מהלך העלילה.

* * *

לעלות בדרך העפר

אל הנוף הכחול של השמים.

לשמוע את האביב נושף

כמו סוס. דומם

בדרבני הסחלבים. חומר

במשבי הרוח,

בגלים הירוקים של שדות חטה

הרחק למטה.

לחוש כיצד השקט של שיחת חולין

סביב שלחן האוכל

זורם

עם אי-השקט של גופך,

בין ענני עשן סגריה

וענני המחשבות שבראשך.

ושוב להתעורר ולהקשיב לדופק החיים

הפועמים

ללא הפסק ללא הפסק.

ולדעת שהם כאן גם ברגעים

בהם אתה אינך קיים,

גם כאשר תרד בדרך העפר

ולא תראה עוד את מרחב הנוף

של השמים.

בתיה הציצה לתוך המעטפה, אך חוץ מן השיר לא היה בה כל דבר נוסף. כל כך אופיני לאורי: לשלוח לה שיר המבטא הלך נפש בלי שום מלת הסבר. האם הוא רוצה שאבוא? האם הוא רומז למשהו? אז באותו ערב בלתי נשכח קוותה שיתבטא בצורה יותר מחייבת ויבהיר את יחסו כלפיה. רמזה לו בכל הדרכים האפשריות, והוא לא הבין או שלא רצה להבין, והיא נשבעה אז לעצמה שעד שלא ידבר דברים גלויים או יזמין אותה במפורש, לא תעשה דבר. היא לא תכפה את עצמה עליו... ועכשיו המכתב הזה. מדוע שלח לה אותו? היא חזרה וקראה את השיר ומשהו נצבט בקרבה. גם בתוכה חומר האביב וכל משב רוח החודר לתוך חדרה מבעד לחלון נושא עמו את ניחוחם המשכר של ההדרים ומעורר בה אי שקט עד שבא לה לבכות ולצחוק ולהשתולל בעת ובעונה אחת. האם הם בכלל מתאימים זה לזו? מענין כמה זה אורי בגימטריא? שבע ועוד מאתיים ועוד עשר... מאתים ושבע-עשרה, ובתיה לעומת זאת ארבע מאות ושבע-עשרה הפרש של מאתים בדיוק. מאתים מה? שטויות, הכל שטויות. בחיי שהוא חזיר. למה הוא עושה לי את זה. כבר עדיף היה שלא יכתוב כלום. איזה כתב עגול ילדותי, כמו של ילדים מפגרים... בטח השתדל לכתוב יפה בשבילי... אולי אסע לשם בפסח? – אגיד לאמא שאני מוכרחה קצת חופש לפני שמתחילות הבחינות המוקדמות... לא זה שיגעון! אני לא הולכת להשתטות עוד פעם. שהוא יבוא לבקר אותי אם הוא רוצה. הוא יודע את הכתובת...

"בתיה!"

"מה, אמא?"

"איפה את, כבר חשבתי שהלכת. יש לך אורחת!"

"אורחת? מי?"

"תפתחי ותראי. בשביל מה את נועלת את הדלת במפתח? לפעמים יש לי הרגשה שזה כבר לא בית בשבילך אלא בית מלון!"

"טוב, טוב, אני כבר פותחת. אל תתחילי."

בתיה מקפלת את הנייר עם השיר ומצפינה אותו במגירת השידה ואחר כך נגשת לפתוח את הדלת.

"שלום!"

"עידית? מה את עושה כאן? יוּ, איזה הפתעה! בואי, תכנסי. סליחה על הבלגן, לא חיכיתי לאורחים. אני באמצע לימודים."

"זה בסדר, אני יודעת איך זה. את לא צריכה לספר לי."

"יה, מה שלומך? התאוששת?"

"התאוששתי? ממה? – אה, את מתכוונת למה שקרה לי עם ההוא – להגיד לך את האמת, אני בכלל לא חושבת על זה. זה נגמר וזהו."

"כן, אמרת לי את זה עוד אז כשזה קרה. תגידי מה את עושה פה, באת לבד?"

"לא. באתי עם אורי. באתי לעשות קניות לחג."

"באמת? מה קנית?"

"קניתי שמלה."

"שמלה? – תראי לי. איפה זה, פה בשקית? מותר לראות?"

"כן, בטח!"

בתיה פותחת את השקית ופורשת את השמלה על המטה: "יה! היא נורא יפה. בואי נראה איך זה עליך."

עידית נענית לה, מסירה מעליה את מכנסיה וחולצתה, ובתיה מתרוצצת סביבה, עוזרת לה לרכוס את הרוכסן והכפתורים – אלוהים, איזה חזה יש לה – מחליקה בכף ידה קמט בלתי נראה ופוסעת לאחוריה להתבונן בה, כמן פסל הסוקר את מעשה ידיו: "יה, זה נורא יפה. כמה היא עלתה לך?"

"בזיל הזול. תגידי, זה לא ארוך מדי? אני חושבת שאני צריכה לקצר איזה חמישה סנטימטר."

"לא, מה פתאום. זה בדיוק מה שאת צריכה. אם תקצרי זה רק ישמין אותך. את צריכה להעביר עליה מגהץ, רק תזהרי, זה בד עדין. תני לראות את הבד." היא מתקרבת אליה וממששת את הבד ובהנמיכה את קולה היא מוסיפה: "תגידי, אתם חברים?"

"מי, אורי ואני? לא, למה את חושבת. הוא סתם לקח אותי ואת חגית לחיפה לקניות לכבוד זה שהוא עבר את הטסט.

"מה כן, באמת? יש לו רישיון? הוא עבר בטסט ראשון?"

"אני לא חושבת. אני בכל אופן לא הייתי מעבירה אותו גם עכשיו. את יודעת, בדרך לכאן הוא התחיל לעקוף אוטו ובדיוק באה מכונית ממול והוא לא ידע להחליט אם לגמור את העקיפה או לחזור, והסוף היה שהוא נשאר תקוע במקום. מזל שהכביש היה מספיק רחב והמכונית שבאה ממולנו הצליחה לעבור."

"לעצור במקום ולא להחליט זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות." מסכמת בתיה לאחר שהיה קלה, ועידית מניעה ראשה בהסכמה אילמת.

* * *

כשהתחלתי את הפרק הזה אחרי זמן רב שהזנחתי את מלאכת הכתיבה, קיוויתי להתחילו בתנופה ולכתוב לפחות עשרה עמודים לפני שיתרוקנו המצברים, אבל משום מה, למה שאני כותב יש כנראה השפעה מדבקת עלי: יחד עם בתיה ועידית אני מניע ראשי בהסכמה אילמת: לעצור במקום ולא להחליט זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות, אבל זהו מצבי כרגע...

מילא נשתמש בהפוגה הזאת כדי להגניב עוד משהו על כתיבתי. פרק בפני עצמו במלאכת הכתיבה הוא הפעולה הטכנית כביכול של הדפסת כתב היד. אני אומר 'כביכול' כיון שלעיתים נודעת לענין טכני זה חשיבות רבה, וכל כך למה? כידוע לכם נעשית מרבית עבודתי לא ליד שולחן מסודר אלא תוך כדי נסיעות בדרכים, ואני – אם להשתמש בלשון המעטה – לא מאלה המקפידים יותר מדי על סדר. מטבע הדברים הוא שלעיתים הולך פרק שלם לאיבוד, ואתה – לך ותשחזרו מחדש! כך עלה בגורלו של פרק חשוב שאני מסביר בו את מקור השם 'ממטרות בגשם', ושלפי הסדר הכרונולוגי מקומו בעלילה הוא באמצע החורף, אי שם בין חנוכה לפורים. עד לרגע זה לא עלה בידי לאתר את עקבותיו של הבן האובד. ברגע זה – הכוונה כמובן לרגע שאני כותב את הדברים ולא לרגע שאתם קוראים אותם, שהרי אתם הקוראים את ספרי זה עושים זאת מן הסתם עמוד אחר עמוד וכבר נתקלתם, יש לשער, באותו פרק אבוד (או בשחזורו) שאני תוהה ברגע זה על גורלו...

'חור' נוסף שהשלמתי לא מכבר הוא סיום הפרק הראשון – פרשת הזריעה. לקח לי קצת זמן עד שהגעתי לכלל מסקנה שזה בעצם המקום לעשות שימוש ספרותי באותו מאורע שהקדשתי לו ארבעים ושש מלים בהקדמה לספר. בדרך כלל אני משתדל להצמד בכתיבתי לסדר המתוכנן של הספר, אבל פה ושם אני מדלג או משאיר חורים לטיפול בשלב מאוחר יותר.

ברגע זה (בין המשפט הקודם והמשפט הנוכחי כבר חלף למעלה מחודש) אני תוהה שוב בפעם המי יודע כמה על בעית העלילה. אומנם אני כותב לקוראים שכבר להוטים פחות אחרי הרפתקאות ומוצאים (או אמורים למצוא) עניין בהרפתקאות 'פנימיות', דהיינו, הלכי הנפש של הגבורים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. משהו צריך לקרות. אני דוחק בגבורים שלי: תעשו משהו! תראו במה כוחכם גדול! והם בשלהם: בחייך, עזוב, תן לגמור עם הבגרות. כשנגיע לצבא נספק לך עלילות כאוות נפשך.

אפשר לסמוך עליך אורי?

שמע, אף אחד לא יודע מה הולך לקרות לו בחיים בכלל, ובמיוחד בצבא בארץ המשוגעת הזאת. אם יקבלו אותי לסיירת כמו שאני רוצה, יהיה לי בטח מה לספר, אז נכון לעכשיו – מקווה מאוד שיהיה לי משהו בשבילך. יש לי חלום לכתוב פעם משהו בעצמי, אבל עד שאגיע לזה כבר אהיה בטח בגילך.

* * *

הורה! מצאתי! חיפוש מדוקדק בתילי הגניזה המצטברים בחדרי הניב תוצאות מבורכות: הפרק האבוד על מקור השם 'ממטרות בגשם' הסתתר לו בתוך קובץ רשימות על סיפורי עם בדווים. לאחר שעיינתי בו נוכחתי לדעת שהוא די לוקה בחסר. כיון שכך שינסתי מותני ולאחר שהרחבתי והשלמתי אותו, שיבצתיו במקומו המיועד בין סוכות לפורים ואם הייתם עקביים בקריאתכם הרי שעיניכם כבר נחו עליו. בכדי להשלים את התמונה אביא בפניכם את ההרהורים הנלווים אליו ואז אוכל להתפנות להמשך. ובכן:

ממטרות בגשם – כבר זמן רב שצירוף מילים זה מתגלגל במוחי כשם מתאים לסיפורי. מוזר הדבר איך ספר זוכה לשם. יש משהו בצירוף הזה שמוצא חן בעיני: ממטרות שכוחות הממשיכות לפעול בגשם שוטף ולהשפיע את מימיהן על השדה הרטוב בלאו הכי – מעין סמל לשפע הזה של הנעורים הפזרני כלשהו, המוגזם כלשהו, והכל כך אופיני לגיל זה שאתם נמצאים בו עתה, קוראי (אם אכן הגיע ספרי זה לידים הנכונות). ממטרות בגשם... ממטרות בגשם... – יש בו בשם זה משהו שרומז לעלילה חקלאית: מעשה בעלמא – אחד הגיבורים ודאי שכח לסגור את הממטרות או לא צפה בואו של גשם מתקרב. "מילא, שיהיה!" הוא אומר "שהאדמה תקבל יותר מים. היא צמאה. מגיע לה אחרי הקיץ השחון הזה לשקוע קצת בבוץ!"

הצרה היא שגם אני שקוע בבוץ: הרבה רעיונות קטנים מתרוצצים אצלי, אבל חסר לי שלד של ממש לעלילה, כיסוי מתאים לצ'ק של השם.

* * *

חמש דקות חלפו מאז העליתי על הכתב את הרהורי על שם הספר והנה אני שומע בחלל המכונית – כרגיל, אני יושב וכותב בדרך לעבודה – חילופי דברים בין אייל וגרמי בעקבות הגשם המטרטר על גג המכונית.

גרמי: אני כבר מכיר את הגשמים של ספטמבר. בא מטח של גשם, אתה רץ ומכסה הכל ובדיוק כשאתה גומר נפסק הגשם, אבל בינתיים הכל כבר רטוב ולא מצליח להתיבש כי כיסית אותו.

אייל: בשנה שעברה כבר הפכתי לבדיחה הקבועה של הפלחים – כל פעם הייתי מחכה לגשם. מחכה ומחכה והוא לא בא, ובדיוק כשהייתי גומר לבדוק את הקווים ולהפעיל את הברמד, וכל הממטרות הסתובבו כמו שצריך, היה בא מטח גשם שוטף, והממטרות משקות...

* * *

"תגידי, אז מה בכל זאת היה הסוף עם ההוא?"

"בדיוק מה שאבא שלי אמר – פסק הדין שלהם היה שהמשפחה צריכה לעזוב את הכפר לשלוש שנים ושאסור להם לעבד את כל החלקות שלהם שגובלות בשטחים שלנו, וחוץ מזה הטילו עליהם קנס של אלף וחמש מאות דולר."

"והם באמת שילמו ועזבו את הכפר?"

"כן. אני חושבת שלא היתה להם ברירה כי יש לזה בעינהם תוקף של פסק דין מחייב. תגידי, איך הלימודים?"

"מה אגיד לך – נשבר לי טוטלית. הייתי רוצה שהשנה הזאת כבר תגמר. לא שאני מתה ללכת לצבא, אבל התקופה הזאת של הבחינות אחרי פסח זה ממש מבאס אותי. בחוץ יש מזג אויר כזה אביבי, ואני חנוקה פה עם הספרים והמחברות."

"מה עם הצבא? כמה אתם בסוף בגרעין?"

"חמשה בנים ושבע בנות, יותר חרצן מאשר גרעין. היו בהתחלה די הרבה אבל המון נשרו. מה אתך?"

ביקשתי להיות מדריכה לידיעת הארץ ואני מקוה שיאשרו לי. אני צריכה לקבל תשובה אחרי פסח."

"ואם לא?"

"אני יודעת – אולי בית ספר שדה. רק לא להתקע בתור פקידה בתל-אביב."

"מה אורי הולך לעשות?"

"אורי? הוא לא סיפר לך?"

"לא, למה שיספר לי?"

"אני יודעת – לא יצא לכם לדבר אז כשבאת למבוא הגליל?"

בתיה תוהה בלבה: האם אורי סיפר לה על שיחתם? אולי תגיד שבכלל לא נפגשה אתו? לא, היא בטח יודעת. אם תגיד שלא דיברה אתו רק תציג את עצמה כשוטה. ובעצם מה אכפת לה להגיד שדיברה? אין לה שום זכויות עליו יותר ממנה...

"החלפנו כמה מלים, אבל על הצבא בכלל לא דברנו."

"הוא מתכון ללכת לסיירת. נתקע לו זבוב בראש שאם הוא לא הולך ליחידה הכי קרבית שאפשר לא יעריכו אותו מספיק."

"תגידי, את רוצה לאכול משהו? שכחתי בכלל להציע לך."

"לא תודה, אני עושה עכשיו קצת דייטה, וחוץ מזה קבעתי עם חגית ללכת אתה לקנות נעליים."

"מתי את חוזרת למשק?"

"בערב אחרי הסרט. תגידי, יש איזה סרט טוב שכדאי ללכת?"

"ב'ארמון' יש סרט מצוין. חשבתי ללכת בעצמי. אם את רוצה נלך יחד." ומיד היא מוסיפה בהתלהבות: "יו, זה יהיה כיף!"

עידית נושאת עיניה ושולחת לעברה מבט חטוף – בחיי, היא בכלל לא מנסה להסתיר את זה שהיא מתה עליו... הכי מצחיק יהיה אם אורי לא ירצה בכלל ללכת לסרט... לא הייתי צריכה לשאול אותה על הסרט. סתם הסתבכתי... מילא, לא חשוב – את העיקר אני יודעת עכשיו: הם עוד לא חברים...

"בסדר. אז בואי נקבע לשש ורבע על יד הקופה של 'ארמון'. נדאג לקנות גם לך כרטיס. מה שם הסרט שכחת לומר?"

"'נועה בת שבע-עשרה'"

"אה, יופי, גם אני שמעתי שזה לא רע. טוב, אני זזה. סליחה שאני לא נשארת. קבעתי עם חגית ואני כבר מאחרת."

* * *

שש ועשרים. בתיה חצתה במרוצה את הרחוב כשהיא מתנשפת. כשהגיעה לקרבת הקולנוע האטה ממרוצתה וסקרה את הקהל שהתגודד ברחבה. לבסוף צדו עיניה את דמותו הגבוהה של אורי ובו ברגע הבחין אורי גם בה ונופף לה בידו.

"שלום!"

"אהלן! מה שלומך?" אורי מודד אותה בעיניו, מבטו נעצר על שמלתה עמוקת המחשוף. עידית אף היא סוקרת אותה בעין בוחנת.

"תכירו: בתיה. חגית."

"מכירים, מכירים. עבדנו יחד במטבח יום אחד."

בתיה מחייכת ולבו של אורי מחסיר פעימה אחת.

"יש לנו בעיה" אומרת עידית. "לא היו כרטיסים יחד. זה מחולק לשני זוגות. אתה צריך להחליט עם מי אתה רוצה לשבת."

אורי מביט בהן מופתע: "אני יודע? אם אתן שואלות אותי אני מעדיף לשבת עם..."

"מה הבעיה? אני אשב עם אורי ואתן תוכלו לשבת יחד!" קוטעת אותו חגית ואינה חשה כלל במבטים הצולבים ששולחים לעברה בתיה ועידית, אבל אורי כבר ממהר להאחז בקש ההצלה שנזרק לעברו מבלי משים: "טוב, בסדר, שיהיה כך. בואו ניכנס. תיכף זה מתחיל."

לפרק הבא