חזרה לתוכן העניינים

חזרה לדף סיפורים, שירים ותרגומים של יואל פרץ

חזרה לדף הראשי של אתר מס"ע

"תגידי" פונה בתיה אל עידית בעת שהיו בדרכן אל המחסן, בנסותה לשוות לקולה גוון טבעי ככל האפשר "על מה אורי עושה?"

"אורי? משהו על חיי האיסיים. הוא התחיל עוד בשנה שעברה וכמעט גמר. תשמעי – אם את מחפשת בתחום של סוציולוגיה, יש לי משהו למכור לך: תעשי על חיי הבדווים. זה מה שאבא שלי הציע לי בזמנו."

הבדווים... ההתעוררות המינית מתחילה אצל הבדווים בעודם בגיל צעיר ביותר...

בתיה נזכרה בספר שעיינה בו בלילה הקודם ובכל מה שאירע בחדרה של עידית. עכשיו כשהן פוסעות יחדיו זו לצד זו, מפטפטות כשתי חברות טובות ונושמות לקרבן את הבוקר הלבן הצונן, נראה לה הכל מרוחק ובלתי נתפס. היכן הקנאה והתאווה ששטפו בה אמש? – בחיים שלי לא אאונן יותר – ואורי – ואו! איך שהוא נבוך אתמול – מעניין מה הוא חשב כשראה אותי ו...

"על מה את חושבת?"

"מה? אה, הבדואים. זה היה יכול להיות נושא טוב אם היית מציעה לי אותו לפני חודשיים, אבל עכשיו עד שאאסוף חומר – רשמית היינו צריכים להגיש את העבודה עד סוף חנוכה."

"אבא שלי יכול לעזור לך וחוץ מזה תנצלי את הזמן שאת פה. יש לנו פועלים בדווים שאפשר לראיין אותם, ואורי גם יכול לקחת אותם לביקור אצלם – או, הנה יובל.

בוקר טוב, אתה הולך למחסן? קח אתך את בתיה, טוב? – בתיה להתראות. תקפצי בערב אם בא לך. צ'או!"

בתיה צועדת לצדו של יובל. שערותיו הארוכות המתולתלות גולשות על עורפו וכתפיו ועגיל זהב יחיד בצורת טבעת תלוי על תנוך אוזנו הימנית. אתמול לא הספיקה כמעט להתבונן בו ובכל זאת גיבשה לעצמה דעה ברורה אודותיו. מוזר איך אני חורצת משפט על אנשים שלא הכרתי לפי רושם רגעי חטוף, משבצת אותם לתוך מסגרות מוכנות כאילו שכל אלה המגדלים שערות ארוכות והולכים יחפים במכנסי ג'ינס מהויים וחולצה עם שרוולים גזורים ומבט אדיש בעיניים, שייכים לאותו שבט.

יובל גחן לקטוף קנה קש יבש ותחב אותו בין שפתיו. חתיכה לא רעה – חשב – לא יפה אבל חתיכה. ליובל היה קוד משלו להערכת בנות. חתיכה אמיתית זאת בחורה שיש לה אלף ואחד פרצופים, שיש לפניה איכות פלסטית והן משנות את הבעתן ללא הרף, לובשות צורה ופושטות צורה, ובתיה ללא ספק נחונה בסגולה זו.

"איזה עבודה יש במחסן?"

יובל אינו משיב. מבטו נעוץ אי שם בחלל. דומה שאין הוא חש כלל במציאותה של הנערה המהלכת לצידו, ואף על פי כן, בדרכו שלו הוא קולט אותה: קולט את האד הבשום הקל העולה מגופה הרחוץ הרענן, מפרש נכונה את הלך הרוח הטמון בכפתור העליון הפתוח של חולצתה ובסוודר העוטה ברישול מכוון את כתפיה, קורא במדויק את המאבק הסמוי – סמוי אולי אף מעיניה שלה – שהתחולל בקרבה באותו בוקר בין יצר ההתנאות לבין החשש מפני מזג האוויר הצונן, ושנסתיים בפשרה זו של סוודר שכפתוריו אינם רכוסים, וגם הגנדרנות החבויה בעיכוס הקל של מותניה אינה נעלמת מעיניו.

"אורי לא הפסיק לדבר עליך אתמול." הוא משיב שלא לעניין, אך על פי הזיק הנדלק בעיניה הוא יודע שקלע למטרה.

שתיקה.

"מה הוא אמר?" – בתיה אינה מצליחה לכבוש את סקרנותה לאורך זמן רב. עכשיו תורה לשלוח מבט סתמי לחלל.

"הוא השתגע לראות אותך מופיעה לו פתאום בבית של עידית מתוך הגשם והערפל, כמו איזה מכשפה של מקבת."

"ככה הוא אמר?" בתיה אינה יודעת להחליט אם לקבל זאת כעלבון או כמחמאה. היא משפילה עיניה ומחמיצה את החיוך הדק העולה על שפתיו של יובל.

"מקסימה. אני חושב שזאת המלה שהוא השתמש בה. אמר שהיית מקסימה עם השער הפרוע והבגדים המטפטפים מים, ואחר כך הוא אמר שיש לך יופי פראי."

"תבואי הערב לשמוע את התקליט?" הוא מוסיף שלא לעניין.

"באיזו שעה?" היא משיבה, ויובל מחייך בתוך תוכו וממשיך ללעוס את קנה הקש שלו.

יובל הוא טיפוס מעניין. יש בו משהו שמזכיר את שרלוק הולמס – תערובת של מוח חריף ואנליטי ואופי עצל. אילו רצה יכול היה לשבור את לבבותיהן של כל בנות כתתו ולשחק בהן כרצונו. אילו רצה – זהו משפט מצחיק, כי אי אפשר לפרק בן אדם לחלקים ולהרכיבו מחדש כראות עינינו. יובל הוא מקשה אחת, תערובת בלתי מתקבלת על הדעת ועם זאת ממשית, של תכונות מנוגדות, והוא מנווט את חייו בדרכו שלו.

אגב, שמתם לב שעזבנו את הסיפור וחזרנו למטבח, או מוטב אולי לומר, לחדר האורחים לשתות קפה צעיר ולרכל קצת על הגיבורים. אוטובוס הוא מקום נפלא לכתוב בו סיפור, וכשאותו אוטובוס הוא, כמו במקרה הפרטי שלי, האוטובוס של המועצה האזורית המוביל את ילדי המשק ללימודים, ואני מוצא עצמי מוקף בבני ובנות תשחורת בני גילם של גיבורי סיפורי, הרי זה בכלל מותרות שלא ציפית להן. מה עוד יבקש סופר ואין לו? הכל ערוך לסעודה, ואתה רק אחוז בעטך והבלע אותם אל קרב סיפורך!

אחת השאלות שמשום מה מעסיקות קוראים רבים ושפה ושם מוצגת לפני, היא האם הדברים שאני כותב קרו באמת או בדמיוני המופרע. יש לי רושם שמרבית הקוראים נוטים להעריך יותר תיאורים דמיוניים. "לספר על דברים שקרו – זה יכול כל אדם, אבל להמציא – זה כבר לא כל כך פשוט...". האמת היא, כמו שאומר סיפור סיני ידוע, שיותר קל לצייר דרקונים מסוסים כי דרקונים, איש עוד לא ראה. את רוב הדברים אני בודה מלבי, אבל כמובן שאין עשן בלי אש ופה ושם אני עושה שימוש בזיכרונות אישיים שלי או בדברים ששמעתי מפי אחרים.

חזרתי וקראתי את ההקדמה ואת הפרקים הראשונים שכתבתי. בהקדמה יש משהו ליצני יתר על המידה ואני מתחיל לחשוש שעם כל נחיצותה, יש בה משפט או שנים קצת חורקים וכבר אינני בטוח אם כל מה שכתבתי והצהרתי בה עדין תופש. תבינו – עברו כבר חמש שנים מאז שהתחלתי לכתוב את הספר הזה ודברים השתנו וממשיכים להשתנות. אני מקווה שנחזיק מעמד, גם אני גם אתם. בסך הכל אני מושך את זה שנים, ואתם נדרשים להשקיע רק שעתיים שלוש של קריאה רצופה.

שמתם לב שירדתי קצת חזק על מבקרי הספרות למינהם. אל תבינו אותי לא נכון: אינני שולל, חלילה, בקורת ספרותית או לימודי ספרות, ובכלל – אינני מבין בזה הרבה, אני בסך הכל סופר. חשוב לי רק שמי שמקבל על עצמו את האחריות לנתח יצירה ספרותית ולבקרה, לא יעצור באמצע הדרך, אלא ישאיר אחריו בית מסודר ולא ישכח לסגור את הדלת, או אם להשתמש בדימוי בוטה יותר: עדיף שיפתח לקוראים את העיניים מאשר שיפתח ליצירה את הראש. בעצם מה שהייתי מצפה ממבקר ספרותי הוא שיאמץ לעצמו משהו מהגישה של סופר לספרו. נניח שהייתי בא לכתוב בקורת על דון קישוט. הייתי מזמין אותו לכוס קפה, או טוב מזה – להרים אתי כוס יין בפונדק ספרדי מן הסגנון הישן ואחרי שתים שלוש כוסיות, כאשר הייתי משיג את מידת האינטימיות הראויה, הייתי ניגש לעניין ושואל אותו בלי כחל וסרק: 'הגד לי ידידי האביר, איך תסביר את העובדה שבעמוד 154 שם סרוונטס בפיך דברים אלו ואלו וארבעה עמודים אחר כך אתה נוהג כאילו לא היו דברים מעולם. האם באמת מתרוצצים בקרבך הפכים כאלה, או אולי האדון סרוונטס הבין אותך שלא כהלכה?' וכן הלאה וכן הלאה. זוהי על כל פנים הצורה שאני בונה את סיפורי: אני מנסה להיפגש עם גיבורי, להתבונן בהם, לשאול אותם שאלות ולנסות להשלים בכוחות עצמי את כל השאר על מנת שאוכל לשרטט את דמותם בנאמנות ככל האפשר.

אומרים שאומן אמיתי אינו יוצר למען הקהל שלו ואינו מתחשב בו; הוא עושה את שלו, ומה שיגידו אחרים לא מעלה ולא מוריד. הרשו לי לפקפק בכך (כנראה אינני ראוי לתואר אומן אמיתי). אי שם חבויה אצלי כל הזמן השאלה: מה יגידו? האם אינני משעמם אתכם מדי? האם הרמז על המכשפות ומקבת יאמר משהו למי שלא מכיר את הטרגדיות של שקספיר? לצמצם או להרחיב? לרמוז או לדבר גלויות?

זוהי, אגב, עוד נקודה שמבקר טוב יכול להביא בה תועלת בהעמידו את הקורא על קשרי דברים ועל רמזים לא ברורים ששתל היוצר ביצירתו; לתווך בינו לביניכם – איך אמר אחד-העם: להיות הכהן של הנביא (עוד לומדים את אחד העם בבית הספר? צריך לברר!)

מה עוד רציתי לדסקס אתכם – עניני מין. אני משתדל לא להגזים ולתאר דברים כהוויתם. בתחום זה יותר מבתחומים אחרים, נוטים אנשים להאמין שמה שעבר עליהם לא קרה לאיש זולתם. 'האם גם חברות שלי מאוננות לפעמים?' שואלת בתיה את עצמה בהרהור פרטי, לא לפרסום, שבינה לבינה – 'אולי משהו לא בסדר אתי?'

כשלמדתי את המחזה אנטיגונה של סופוקלס (מכירים?), למדו אותי (בהערה מוסגרת אעיר שהיו לי מורים לגמרי לא רעים ואפילו טובים) שהצפייה במחזה מביאה לקטרזיס – היטהרות. אדם צופה בגיבורים על הבמה וחש שהוא פורק עצמו ממשא רגשותיו שלו. בזמנו נשמע לי הדבר כמושג תאורטי לחלוטין – עוד המצאה דמיונית של אריסטו או מישהו מבני דורו. עכשיו כשנזכרתי בכך, אני חושב לעצמי שזה ממש נכון: אחד המסרים שאני מנסה להעביר בסיפור (ואני מאמין שסופר צריך להעביר מסרים ולא רק לקשקש) הוא שעם כל השוני באופי ובגישה לחיים, הקיימים בעולמנו, היסודות הדומים והמשותפים לכולנו הם רבים יותר ממה שאנו משערים בדרך כלל וכשיודעים ומבינים זאת, יש בכך פתח ליחסי הבנה טובים יותר עם הזולת (ואולי גם עם עצמנו). עובדה זו לא פוטרת אותי מלהתוודות בפניכם שבמקרה של יובל אני קצת בדילמה: עוד אינני מכיר אותו עדין מספיק טוב ולא ברור לי לאן הוא חותר. יש בו משהו ממזרי שקט ואני חושב שהוא עוד יפתיע אותי ואולי גם אתכם.

אחרי שיגיעו שניהם למחסן ויתחילו לעבוד (הם עובדים בתיקון ארגזי פלסטיק באמצעות רתכת פלסטיק – שמעתם פעם על דבר כזה? את זה אינני בודה מלבי; באמת מתקנים אצלנו ארגזים על ידי מכשיר המזרים אויר לוהט ומרכך את הפלסטיק עד לנקודת המסה כך שניתן לרתך סדקים או להוסיף סורגים חסרים). ובכן, כשיתחילו לעבוד אבקש מבתיה לשאול את יובל באיזה נושא הוא מכין עבודת גמר. אולי זה יוביל אותי לאיזה שהוא מקום.

נניח למשל שבתיה עומדת לצידו של יובל ומהדקת את שני הקצוות השבורים זה לזה כדי שיקל על יובל לרתכם (האם באמת נחוצה לו עזרתה או אולי סתם נוח לו בקרבה צמודה זו?) והיא אומרת לו: "תגיד, על מה אתה מכין עבודת גמר?"

"על הקשר בין אופי ליופי!" השיב לה יובל בכובד ראש ובלא שהרים את עיניו מעל מכשיר הריתוך, ולרגע לא ידעה בתיה אם הוא מתלוצץ או לא.

"אני עורך סקר בכתה: על איזה נושאים עורכים עבודות גמר ובודק אם יש קורלציה בין הנושא לבין המראה החיצוני של מי שבחר בו!"

"לא, ברצינות, על מה אתה עושה?"

"ברצינות הכי גמורה."

"טוב, אז באיזה נושא לפי ניסיונך ושיפוטך אני אמורה לבחור?"

"הנרקסיזם במהלך ההסטוריה" הוא משיב לה מינה וביה ומבליע חיוך.

בתיה מוחה: "זה נושא שמתאים לכל בחורה!"

"כן, אבל לא כולן חתיכות כמוך!" והפעם הוא נושא את עניו להתבונן בחילוף ההבעה על פניה ושניהם פורצים בצחוק.

הגשם תופף על גג הפח של המחסן וערימת הארגזים המתוקנים גדלה והלכה.

"לא משעמם לכם פה בלי קולנוע ובילויים? אפילו חברת ילדים אין לכם כאן?"

"השתגעת? מה אנחנו, קיבוץ? רק זה חסר לנו! אצלנו אף אחד לא מלחיץ. נותנים לחיות בשקט, ותאמיני לי שלא חסר מה לעשות. יש לנו כאן להקה שמנגנת מוסיקה אירית – שיגעון!"

"תגיד, אורי מנגן על משהו?"

"קצת על גיטרה. זה לא בדיוק הצד החזק שלו."

"אז מה כן?"

"אני יודע? – כותב ומצייר."

"מצייר?"

"כן. יש לי בחדר אפילו שתי תמונות שלו. אני אראה לך בערב."

טרטור מנועו של טרקטור ניסר בחלל ולאחר רגע נכנס אורי למחסן לבוש בגדי עבודה כחולים ומעיל גשם פלסטי צהוב נוטף מים.

"נו, מה תגידי – מדברים על החמור והנה הוא בא!"

"בוקר טוב, שלום בתיה. לא ידעתי שאת עובדת פה היום." הוא מבליע שקר קטן וממשיך: "מה כבר דברתם עלי?"

"שקרן שכמותו" חושבת בתיה לעצמה ומרגישה צביטה בלבה. עכשיו התחלפו היוצרות: היא בלבוש מסודר ונקי והוא במעיל גשם נוטף מים. דווקא מוצא חן בעיניה. האם באמת התכוון למה שאמר עליה ליובל אתמול?

"את כל הסודות סיפרו לי עליך!" היא משיבה בחיוך "תגיד, מה אתה עושה? סידרת לי חדר במצפה?"

"אה, כן! בשביל זה באתי..." ופתאום בהווכחו לדעת שהוא סותר את דברי עצמו, הוסיף בחופזה: "זאת אומרת עברתי פה עם הטרקטור וחשבתי להגיד ליובל שיגיד לך כשיראה אותך."

בתיה אינה מבחינה במבוכתו, על כל פנים אין היא מראה כל רמז לכך שהבחינה, אבל מעיניו של יובל לא נעלמה התנועה העצבנית של ידיו. 'אכלה לו את כל הלב זאתי' הוא חושב ומחייך אף הוא.

"סדרתי לך את החדר שישנת בו אז בסוכות. שמתי לך שתי שמיכות צמר. אם יהיה לך קר תבואי אלי – אני אשיג לך עוד שמיכה."

"זה כל מה שיש לך להציע לה נגד הקור, רק שמיכות?"

"התנור שלי מקולקל וחוץ מזה לא כל כך קר..." ופתאום הוא מבחין בחיוכו הדק של יובל "אוף! יא מלוכלך! אתה עם הכוונות שלך!"

"אני?" מיתמם יובל, "אלה מחשבות שלך, יא פלח! אני במקומך הייתי מזמין אותה לחדר לחמם לה את הלב עם קצת מוסיקת נשמה!"

"זה רעיון" קופץ אורי על המציאה "אולי את באה אלי הערב לשמוע קצת מוסיקה? יש לי דברים באמת יפים."

"מצטערת, היום אני כבר תפוסה. היה פה מישהו זריז יותר ממך!" היא מחליפה מבטים עם יובל ומוסיפה במפגיע, מנסה ללכוד את עיניו במבטה: "למה לא הצעת לי אתמול כשהיינו אצל עידית? הה!"

אורי אינו משיב ובתיה ממשיכה בנימה מפויסת: "טוב, אני עוד לא בורחת. יהיה לך צ'נס מחר."

* * *

ומה עכשיו? העלילה היא תובענית, דורשת במפגיע שאמשיך ואספר: מה היה בצהריים ומה היה בערב. האם הלכה בתיה לחדרו של יובל לשמוע תקליטים ומה קרה שם?

האם רק שמעו תקליטים או עשו גם משהו אחר? ואורי – על מה חשב ומה הרגיש? ובכן, העלילה דורשת, אתם אומרים - ומה אני? משרת כנוע המציית לפקודות? היה לא תהיה! רוצים עלילה – בסדר, אבל תעבדו קצת בשביל זה! תצרפו פרט לפרט, תתעו אתי בדרכים צדדיות שאינן מובילות לשום מקום ותרכיבו את חלקי הפסיפס אחד לאחד.

* * *

החדר היה חשוך כמעט לחלוטין ואף על פי כן התעוררה רזלה בדיוק בשעה הרגילה. הגחלים בתוך הכנון הזהירו בנוגה אדמדם. היא הוסיפה גושי פחם אחדים ונשפה בהם בכוח עד שהתלקחה השלהבת, מילאה את הרלייה במים ושפתה אותו בזהירות על גבי גושי הפחמים כשהיא מטה ראשה לאחור - הרגל שנהפך לטבע – כדי למנוע מן העשן הצורב לחדור לעיניה. אחר כך התלבשה בחשכה, קיפלה את השמיכות והניחה את המזרון והכרית בכוך שבפינת החדר ורק אז נפנתה לפתוח את תריסי החלון היחיד חסר השמשות. האור שטף את החדר ועמו משב רוח צונן. אמה ושני אחיה הקטנים עוד ישנו מכורבלים בשמיכותיהם על המזרונים מעברו השני של הכנון. מבטה של רזלה תעה על פני החדר הערום וחסר הרהיטים. היכן הניחה את הראי הקטן שלה? לבסוף נזכרה: אתמול נתנה אותו לחאלד אחיה כדי להרגיעו ולהשתיק את בכיו. היא דחקה עצמה בזהירות במעבר הצר שבין הסנדוק ומזרונו של אחיה וגיששה סמוך לו. לבסוף גלתה את הראי מונח על הסנדוק עצמו בין תיבת המצבר לטלוויזיה. היא התבוננה בפניה בראי, מרחה מעט כחל על עפעפיה והטמינה את הראי הקטן בתרמילה. אחר כך הסתרקה בתנועות חפוזות ואגדה את שערה במטפחת צבעונית.

המים ברלייה בעבעו. היא חלטה לעצמה כוס תה והוסיפה לתוך הכוס מעט עלי מרמוריה – סגולה בדוקה לרעננות ולטהור הראש מהשפעת העשן. הציצה בשעונה. מאוחר, כבר חמש ורבע ועוד טרם חלבה את העיזים. בלגימות חפוזות עירתה לתוכה את המשקה החם. אחר כך צררה בתרמילה שלוש פיתות, צנצנת לבן, קערה עם תבשיל עולש וחלמית ומעט זיתים, תקעה רגליה לתוך הכפכפים ופתחה את הדלת.

כשסיימה את החליבה הייתה כבר השעה קרובה לשש. האדמה הייתה לחה, אך לא בוצית ולא היה טל. במחצית הדרך לכביש כבר שמעה את צפצוף המכונית המחכה לה. היא החישה צעדיה, דילגה בזריזות מאבן לאבן על גבי סוללת העפר המוגבהת שלצד הכביש והגיעה אל הרכב.

"סבח אל חיר!"

"סבח אל נור!"

"צ'יפ חלצ'?"

"צ'יפ חלכ אינתי?"

"אלחמדוללה, עיישין."

רוחה של רזלה טובה עליה. בשבת תיערך בכפר החתונה של בן דודה מחמוד, ואולי תראה שם את מג'ד. כאן בדהרייה היא מנותקת מכל העולם. שש משפחות בלבד נותרו בישוב הישן ורק חברה אחת בת גילה יש לה כאן - תלג'ה, בתו של אחמד-אל-טוויל. אבל בחתונה בביר אל מקסור תפגוש את כל ידידותיה משכבר הימים. יא אללה, מתי תתחתן גם

היא? בת עשרים ואחת, כבר לא צעירה. אביה רמז משהו על כך שמוסה רוצה בה, והיא עצם המחשבה על פרצופו האטום ושיניו הבולטות מעוררת בה סלידה. אבל מי ישא נערה עניה כמוה בת למשפחה חסרת רכוש? שני אחיה כבר נטשו מזמן את הבית. אחד עובד באילת והשני בטבריה - שכחו לגמרי שיש להם אחות שצריך להשיאה... סבלנות רזלה, סבלנות, גם יומך יבוא, אינשאללה! אל עג'לה מן שיטאן – החיפזון מן השטן! כבר שמעה על בנות שהתחתנו בגיל עשרים ושבע. אסור לאבד את התקווה.

האוטו דהר על פני הכביש ורזלה ננערה מהרהוריה ונפנתה להתבונן סביבה, סוקרת בהיחבא את פניה של הנערה היושבת לצידה - בודאי מתנדבת, אחת מאלה הבאות למבוא הגליל, אללה יודע מנין, שוהות שבוע, שבועיים או אף יותר ומסתלקות להן - אללה יודע להיכן. דבר מוזר הוא הקומבניה (קיבוץ); כל מי שרוצה בא, עובד ומקבל אצלם אוכל ומקום לינה. ואולי היא שייכת לגרעין חדש? איך שאורי נועץ בה מבטים. האם היא חברה שלו? כנראה שלא. אילו היה מישהו נועץ בה עצמה מבטים כאלה בחברה הייתה הופכת בין לילה לשיחת הכפר ואחיה היו כבר נזעקים לנקום את כבודה שחולל.

"תגיד, אורי, מה זה כל המטריות האלה שהעמסתם על האוטו, אתה חושב שירד גשם?"

"לא, להפך, זה נגד השמש!"

"שמש? אתה צוחק עלי?"

רזלה מחייכת בתוך תוכה. תמיד אותו סיפור עם אנשים חדשים שבאים לעבוד בוירוס. בטוחים שמנסים לעבוד עליהם, ואורי במכוון אינו טורח להבהיר את הדברים אלא להפך: "לא, באמת. אנחנו יוצאים היום לצוד וירוסים ובשמש אי אפשר להבחין בהם כמו שצריך..."

"אוף! אתה עם הבדיחות שלך. יאוש אתך!"

"תגיד," היא פונה אל דרור "מה אנחנו הולכים לעשות היום?"

דרור מצטרף למשחק: "בחיית אל נאבי, כל מה שהוא אומר לך זאת אמת קדושה. הולכים לעקור וירוסים וזה הרבה יותר קל אם מטילים עליהם צל."

"גם אתה כבר מנסה לעבוד עלי? כל הבנים אותו דבר! אין להם שום יחס למין החלש!" היא מביטה סביבה ונתקלת במבטה של רזלה – "תגידי, את מדברת עברית? את עובדת אתנו? אולי תוכלי להגיד לי מה אנחנו הולכים לעשות היום?"

"כן" רזלה חושפת שיניה בחיוך ביישני "מוציאים וירוסים: אחד עומד ועושה צל עם המטריה והשני מוציא את הוירוסים."

"עכשיו אני בכלל לא מבינה. כולכם עשיתם יד אחת נגדי. די מעכשיו לא אאמין לאף מילה שקיבוצניק מוציא מהפה!"

דרור מחייך: "את באמת צודקת, לקיבוצניקים אסור להאמין, מזל שאנחנו לא קיבוצניקים אלא רק מושבניקים..."

"מושבניק, קיבוצניק, בשבילי זה אותו הדבר."

"חס וחלילה" מצטרף אורי בלהט ודרור ממשיך בקול אבהי: "חביבתי, המכשולים הגדולים ביותר בדרך לאמת הם המכשולים שאדם מערים על דרכו במו ידיו - הדעות הקדומות שיש לו על כל דבר ועל כל נושא שבעולם."

רזלה צופה במתרחש. עכשיו בלהט השיחה אין איש נותן דעתו עליה וטוב לה ונוח לה בכך. בדואית. מה היא מבינה. עובדת שכירה שהנימוס מחייב לומר לה בוקר טוב, מה שלומך, מה נשמע ותו לא. האם הם יודעים? האם הם תופסים שאינה נופלת מהם בכושר חשיבתה ושנינות שכלה, שהיא עוקבת אחרי שיחתם וקולטת את כל פרטיה ודקויותיה? ואולי אין להאשימם: העברית שבפיה דלה והערבית שבפיהם דלה עוד יותר ומחסום התקשורת הוא שגורם להם להפגין בלי לחוש בכך יחס זה של התנשאות, של "את בסך הכל פועלת שכירה שכל מה שמעניין אותה זה כסף ועבודה" לא ששוחחו אתה על דברים אחרים - יחסם היה חם ולבבי. העבודה מקרבת ובשעה שזחלו בבוץ רכונים על גבי הצמחים הצעירים מנסים לאתר את סימני המחלה או בשעה שסעדו את לבם בפת שחרית, מצאו נושאים רבים לשיחה, אבל איפה שהוא היה איזה תו קין בלתי נראה על מצחה - בדואית! אפילו מיכל שהייתה מרבה לבקרה בביתה ושהגיעה אתה לא פעם לכלל שיחה אינטימית, גם היא לא חצתה אותו גבול בלתי נראה. היחיד שניחש את האמת, שהבין לרוחה, היה דרור. לא שהרבה לשוחח אתה, אבל כשעשה זאת התייחס אליה כשווה בין שווים, לא ניסה לדבר בשפה פרימיטיבית מעורבת במלים ערביות אלא דיבר אליה בדרך דבורו הרגיל סומך עליה שתרד לסוף דעתו גם אם לא תבין כל מלה ומלה.

היה קר. רוח צוננת קדמה את פניהם בבואם לשדה. השמש זרחה, אך לא חממה ומצבור העבים השחורים במערב העיד על כך שההפוגה בגשם לא תמשך זמן רב. בתיה נזכרה בפעילות הקדחתנית של עונת הזריעה. עכשיו היה הכל שקט ורגוע. השדה היה מכוסה במעטה ירק רענן. מעט צפונה יותר משכו את העין ערוגות הנרקיסים בפריחתם הלבנה. משה הלך לטפל בקווי המים ודרור החל לארגן את העבודה. בתיה הייתה קצרת רוח.

"נו, אז מה עושים?"

"דבר ראשון שותים תה ומתחממים קצת. רזלה, את מוכנה לשפות את הקומקום על הכיריים ולהפגין את כישוריך בהכנת תה נענע לעניין?"

בתיה לגמה בהנאה מן התה. המשקה חימם את קרביה. "יו, את באמת יודעת להכין תה לעניין! תגידי איך קוראים לך?"

רזלה מחייכת: "רזלה".

"ואני בתיה".

* * *

ושוב אני תקוע, מחפש מפלט בשיחה אתכם עד שתואיל אותה מטרוניתה כבודה, הגברת השראה, לבוא. בלי השראה אפשר ואפשר לכתוב, אבל הכתיבה הופכת לעסוק טכני ופעמון קטן מתריע וחוזר ומתריע בתוכך: אל תיגרר, אל תיחפז. אתה תועה בלי כוון והקורא, אם הוא מספיק רגיש, יבחין בכך במוקדם או במאוחר, קרוב לודאי מוקדם עוד יותר משאתה סבור. אבל השראה מנין תמצא? זהו התחום היחידי שאין ידם של מבקרי הספרות משגת להגדירו ולנתחו ומשום כך נוח להם בלעדיו: השראה - יוק! כמו שהביולוגיה, מדע החיים, עוסקת בכל חוץ מבחיים. ובכן אני האחרון שיכפור בקיומה של השראה, אבל היכן מוצאים את היצור החמקמק הזה - זו כבר שאלה אחרת. הנכון הוא שההשראה מוצאת אותך. למה אפשר לדמות זאת? אתה כותב וכותב ומרגיש שאתה שרוי בערפל: רואה לכל היותר משפט אחד או שנים קדימה ופתאום הכל מתבהר וכל הדרך עד קצה הפרק נפרשת לפניך ושוב אינך צריך לגשש כעיוור, אתה שועט קדימה והיד האוחזת בעט אינה זריזה דיה להעלות על הכתב את שפע המלים והמשפטים המתרוננים בקרבך.

תאור פיוטי – מה? אבל איפה היא, לעזאזל הגברת?

אנחנו מפטפטים ומפטפטים, אבל העלילה אינה מחכה לנו. בתיה סיימה לשתות את התה, החליפה כמה מלים עם אורי כדי שלא יחוש שהוסח מדעתה כליל ויפסיק לחזר אחריה. אינני יודע אם היא עושה זאת ממש במודע ונותנת לעצמה דין וחשבון או שהאינסטינקט הנשיי מנחה אותה. מכל מקום אורי אינו אדיש לקסמיה ושמח על כל פרור של תשומת לב - הגברים הללו, כמה שהם תמימים! זה מה שעולה בדעתי כרגע, אבל זה גם ההרהור שחולף בראשה של רזלה שמעיניה הערניות לא נעלם דבר, מה גם שהיא מכירה ואולי אף יותר ממני את מצב היחסים בין אורי לעדית.

יובל אינו מצוי כרגע על במת העלילה. יובל הבשר ודם שוקד כרגע על עבודת הגמר שלו בחדרו שבמבוא הגליל, אבל חלק מהרהוריה הסמויים של בתיה מוקדשים לו וברגע הנכון יצופו מן הסתם ממעמקים ויקרמו שמות עצם ופעלים.

הסיפור המוזר על הוירוסים והמטריות התגלה בינתיים כמציאות אפורה ופשוטה - איזה טיפשה הייתי, חושבת בתיה, אבל דרור ואורי לא שיקרו, אמרו לי את האמת כמעט במלואה: את הוירוסים אי אפשר כמובן לראות, אבל סימני המחלה בדמות מוזאיקה עדינה של מרובעים ירוקים על העלים מתגלים לעין כאשר מצלים על הצמח. בשמש הם פחות ברורים וקשה להבחין בהם ומשום כך עובדים בזוגות - אחד עומד ומטיל צל במטריה שבידו והשני גוחן על ברכיו ועוקר את הצמחים הנגועים ולאחר זמן מה מתחלפים - כל כך פשוט והגיוני.

"על מה את חושבת?" אורי גוחן לידה. אצבעותיו הזריזות מפרידות בין העלים והוא מתאמץ להראות לה את ההבדלים: "הנה, את רואה את זה? יש כאן סימנים צהובים ברורים, אבל זה לא וירוס; זה בגלל שהצמח עוד צעיר והכלורופיל עוד לא נהיה ירוק. אבל זה לעומת זאת זה וירוס ברור - את רואה את התשבץ של הכתמים?"

"אבל זה כמעט אותו הדבר. איך אתה מבדיל?"

"לא, מה פתאום! תראי: כאן המעבר מצהוב לירוק הוא לא ברור והרבה יותר אחיד, אבל פה, בזה עם הוירוס, רואים קווי הפרדה ברורים והכתמים ממש מרובעים. את רואה?"

בתיה מגניבה לעברו מבט מהיר. ההבדלים ברורים למדי, אבל היא אינה שוכחת לרגע את מטרתה: "אורי, אני לא רואה שום הבדל. בחיי, אני לעולם לא אצליח להבדיל בין צמח נגוע לצמח בריא." שהיה קלה והיא מוסיפה: "אתה כנראה לא מורה כל כך מוצלח."

"לא - תראי, זה כל כך פשוט. הנה, תסתכלי על שני אלה. זה ממש מקרה קלסי של וירוס ולעומת זאת, זה כאן בריא לחלוטין. חכי, תני לי את המטריה, אני אצל עליהם ואז תראי את זה ממש ברור – את רואה?"

הגיע הזמן לשנות את האסטרטגיה, הוא עוד יחשוב אותי לטיפשה - "אה, כן, עכשיו אני רואה יופי! והנה כאן יש עוד אחד, נכון? קודם לא הסתכלתי במקום הנכון. עכשיו זה ממש ברור. אתה מסביר יופי!" "וזה גם כן נגוע?" היא מוסיפה, ספק שואלת ספק קובעת. "לא, לא. זה באמת דומה אבל זה לא וירוס. אולי פגיעה של איזה חרק. זה תמיד הבעיה: מקרי גבול שלא קל להחליט עליהם, אבל עם הזמן תוכלי לקבוע בודאות מה זה מה." הוא מעודד אותה.

אורי מתלהב ובתיה מחייכת: "אני חושבת שאני מתחילה לתפוס."

"אתה מסביר יופי! מה הייתי עושה בלעדיך." היא ממשיכה, ונהנית לראות את הבעת הסיפוק על פניו.

"אם מסתכלים טוב ההבדלים ברורים ולא קשה להחליט. זה לא תורה גדולה." מצטנע אורי ולרגע מרצינים פניו: לא קשה להחליט... אם הבנות היו כמו צמחים כבר היה בוחר מזמן, אבל עידית ובתיה - איך אפשר לבחור? קודם לא ידע אם להתחיל עם עידית או לא ובדיוק ביום שהחליט כי מנוי וגמור עמו להגיע אתה ליחסי חברות וכבר תכנן לפרטי פרטים איך ומתי ומה יאמר, נכנסה בתיה לתמונה והכל השתנה. עכשיו ברור לו למה התיר הנביא מוחמד למאמיניו לשאת ארבע נשים. כנראה הייתה לו בעיה דומה, ולעומתו רבינו גרשום מאור הגולה, הייתה לו כנראה בביתו אשה שהחשיכה עליו את עולמו, לכן הוא הטיל איסור על ריבוי נשים.

לפרק הבא