בעיר בוטושאני שברומניה היו טחנות קמח רבות. בטחנות אלו נטחנה החיטה המובחרת ביותר באזור כולו, ובפתחן הזדנבו תמיד תורים ארוכים של עגלות המובילות קמח לחוץ לארץ.

לפני יותר ממאה שנה חי בעיר בוטושאני טוחן אחד. הטוחן התגאה מאוד בשמו ההולך לפניו בארצות רחוקות, אך יותר מכל התגאה בבתו היחידה, שהיתה יפת תואר, בהירה ועדינה כפרח. הטוחן לא קימץ מכספו כדי לקנות לה את היקר ביותר: משי, פרוות ואבנים יקרות. הוא ייחד חלק מביתו לבתו, וכשהייתה יוצאת למרפסת ביתה, היו כל עוברי הרחוב, יהודים ולא יהודים, נעצרים מוכי תימהון מיופייה.

שדכנים רבים התדפקו על שערי בית הטוחן, אך יצאו משם מבוישים. ועל שום מה? על שום שצעירי בוטושאני לא מצאו חן בעיני הטוחן: הם לא היו עשירים במידה מספיקה כדי להיות חתניו של הטוחן העשיר, כי הטוחן, עם כל אהבתו לבתו, היה רודף עושר, קמצן שאין שני לו בעולם. מעולם לא סעד אלמנה או יתום, מעולם לא עזר לנצרך או לפושט יד, ואת דלתות ביתו לא פתח, לא רק להלך עני ומסכן, אלא אף לא לרבנים גדולים שהיו מזדמנים לעיר, אף לא לאליהו הנביא בליל הסדר.

בצפותה בבדידות לבן זוגה נעשתה בת הטוחן היפהפייה עצובה ביותר, ודמתה לציפור דרור הכלואה בכלוב ומסתכלת בכמיהה רבה בצעירים.

יום אחד עבר שם בחור צעיר וחסון. כאשר ראה את בת הטוחן על מרפסת ביתה, התאהב בה וסירב לזוז מן המקום.

כאשר נודע דבר זה לטוחן, נתכעס, יצא החוצה ושאל את הבחור: "מה מוצאך וייחוסך?"

"אני יוסל, בנו של שואב המים. אני לומד תורה ועובד. אוהב אני את בתך וברצוני לשאתה לאשה."

"הסתלק מכאן!" צעק הטוחן, "אם תבוא לכאן פעם נוספת, אצווה על משרתי להכותך מכות נאמנות."

כעבור זמן מה התאהב בחור אחר בבת הטוחן היפהפייה, ולסימן כי הוא אוהב אותה, השליך לחדרה נעל קטנה השזורה בידיו מחוטי כסף וזהב.

כאשר נודע הדבר לטוחן, נתכעס, יצא החוצה ושאל את הבחור: "מה מוצאך וייחוסך?"

"אני פנחס, בנו של הסנדלר המומחה בעיר. אני לומד תודה ועובד. אוהב אני את בתך וברצוני לשאתה לאשה."

"הסתלק מכאן!" צעק הטוחן, "אם תבוא לכאן פעם נוספת, אצווה על משרתי להכותך מכות נאמנות."

כעבור כמה שבועות הופיע מתחת למרפסת הבית אדם משונה מאוד: הוא היה נמוך קומה, כפוף ומקומט, וחיוכו היה מקפיא את הדם. נעצר הזר המוזר תחת עץ מצל וקרא לבת הטוחן בקול מפתה.

"מי אתה וכיצד אתה מעז לקרוא לבתי!?" רעם הטוחן בכעס.

"אני חתנה של בתך ובאתי לקחתה עמי."

"הסתלק מכאן, שרץ. לא בשבילך בתי."

"אומנם עתה היא שלך הבת, אך היא תהיה שלי עוד מעט."

סיים הזר המוזר את הדברים המוזרים ונעלם.

לא עברו ימים רבים ובאחד הערבים הופיע הזר המוזר פעם נוספת. הפעם קפץ מן הרחוב למרפסת, הרים את זרועותיו שנפתחו ככנפיים שחורות וחיבק בהן את בת הטוחן.

ריחפו השניים כצללים באוויר ונעלמו בשחור הליל. צל אחד - צלו של מלאך המוות, הצל האחר - צילה של בת הטוחן.

אותו לילה הוציאה בת הטוחן את נשמתה.

הטוחן חי עוד שנים רבות אחרי מות בתו, אך חייו היו חיי בדידות, עצובים ואומללים. הוא נשתנה לחלוטין. רגיל היה לבקר בשכונות העוני של בוטושאני ולחלק את כספו לנצרכים. ותמיד צלצלו והדהדו באוזניו קולות הבכי של בתו שנלקחה על ידי חתנה - מלאך המוות, ושל הילדים המסכנים בשכונת העוני.

טוחן עשיר, קמצן גדול, שאינו ממלא את מצוותי כלפי עניים, מסרב לתת את בתו היחידה למחזרים שאינם יכולים להתחרות אתו בעשרו. אחרי שגירש שניים מהם, בא בתור שלישי מלאך המוות. פעם ראשונה כאיש מכוער, ופעם שנייה כבעל כנפיים שחורות. הוא לוקח את הבת ועף אתה לממלכתו. אביה מתאבל על מות בתו וחוזר מדרכו ומיטיב עם העניים.