בעיר שלנו היה יהודי ששמו היה לייבל בעדער. לייבל בעדער היה הוא בעל המקווה הרבה שנים.

הוא סיפר שבכל החודש אלול ובימים הנוראים באים מתים מתרחץ ממקווה. הם מתרחצים במים כמו כל יהודי אחר שמתרחץ במי המקווה.

בפעם אחת נכנס היהודי הזה בלילה והוא שכח שבלילות הזה מתרחצים גם המתים, והוא נפגש עם מכיריו שהם מתו לפני שנים רבות.

כאשר הוא נכנס לבית המקווה וראה במו עיניו את הזה, רצה לברוח מהמקום הזה, אבל לא הספיק לברוח, והוא נפל על הרצפה והתעלף.

אחרי שעות החיפושים של לייבל בעדער מבני ביתו, מצאו אותו בלי הכרה בבית המקווה. אחרי כך, שהוא בא להכרה, הוא סיפר הכל מה שהיה איתו ומה הוא ראה במו עיניו. הוא ראה את הרבה מכיריו שהם לא חיים הרבה שנים, ראה אותם בבית של המקווה שלו, שהם מתרחצים לכבוד היום הדין. הם גם נותנים דין וחשבון לפני כיסא כבוד בימים הנוראים האלה.

בעל בית מרחץ, שנכנס בחודש אלול בלילה למקווה, רואה שם מתים וביניהם מכרים שלו, שמטהרים את עצמם כמו החיים. בנסיונו לברוח הוא מתעלף. כשמתעורר, מספר על מה שראה.