מטה (מקל) פלאים היה לשלמה. שעה ששמש חייו נטתה לשקוע, היה לו המקל תומך נאמן ורע אהוב ומחולל פלאות כרצונו.

וכיצד היה עשוי המקל? ומאיזה חומר? ומדוע התגאה בו שלמה? הבה ואספר:

כאשר ביקרה מלכת שבא אצל שלמה בירושלים, כדי לנסותו בחידות, הביאה לו מתנה יקרה: מאה ועשרים ככר זהב ואבנים יקרות ובשמים הרבה מאוד, וגם שנהבים.

אך הלכה מלכת שבא והמלך ציווה לאחד האמנים שלו לעשות לו מקל מפואר, כראוי למלך החכם מכל אדם.

לא יצאו שלושים יום, והאמן הביא מטה פלאים למלך. ראה שלמה שהמלאכה נעשתה בתכלית השלמות כפי שביקש, אמר לאמן: "יבורך חילך, בני. מלאכה יפה עשית. עליך אמשיל משלי: "חזית איש מהיר במלאכתו - לפני מלכים יתיצב"...

היה גופו של המקל עשוי עץ קשה כאבן, מקושט בטבעות זהב וכסף, משובצות באבני חן. וגולת המקל הייתה משן פילים, ובה דמות פרצוף של בן אדם. ועיני הדמות פקוחות לרווחה ומפיקות חכמה ותעלומה.

וכאשר היה שלמה המלך אוחז במקלו, היה מלטף את ראש השנהב ומסתכל ארוכות בראש הדמות. לא פעם קרה המקרה, כאשר עמדו אנשים לפני כס המלכות למשפט, ובא עד שקר והעיד, היה שלמה" מרים את מקלו אט אט, אחר כך שוב העמידו על הארץ והיטה את הפרצוף שבגולה לעבר העד. רק נעץ העד את עיניו בעיני השנהבים אשר בגולת המטה, ונתבלבל ונלכד ברשת המרמה והודה על האמת.

ושעה ששלמה היה שוקע במחשבות עמוקות, נישא על פני מעיינות הבינה אשר במשליו, בגלי אהבה שבשיר השירים, או בהגיגי עצב שבקהלת, היה נועץ עיניו בדמות השן המלבינה. אותה שעה נדמה היה כאילו שואב הוא מתוך החורים הקטנים' מרגליות של בינה ודעת. היו ליצני הדור מתנגדיו ואויביו של המלך, מלגלגים עליו ואומרים: "המלך בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו."

אך באמת, לא עיני המקל בלבלו את עדי השקר או את בעלי הדברים שעמדו בדין, שידברו אמת, אלא עיני המלך החכם, וברק אורן שזרח על פרצוף השן של המקל. לא מקל קסמים היה זה, אלא שלמה, מרוב בינה, היה מטה את מטהו לכאן ולכאן, ועיניו תועות ובוחנות את האיש הניצב בדין. אז היו שתי עיני שלמה כשתי בארות של חוכמה קורנות ויורות סביבו חיצי אש ואור יה. קרניים אלה, הן שפעלו את פעולתן על בני אדם.

כך היה מעסיק שלמה את מטהו גם בעיסוקים אחרים: היו עומדים לפני פתיחת משפט, דפק דפיקה אחת, כי יתד זהב בצורת פירמידה זעירה נעוצה הייתה במקל למשענת והיה עולה קול צלצול כשל פעמון - אות להתחלה, ובגמר המשפט, דפק פעמיים, ונשמעו שני צלצולים.

אך לעת זקנה היה מגלה סימני עייפות. כשהיה עוצם עיניו, השעין את כל גופו על תומכו הנאמן. אכן הוא מצא ידיד נאמן במטהו זה. בדרך הלצה היה אומר, וחיוך מר ריחף על שפתיו: "יש ויש לי על מי לסמוך לעת זקנה. מקלי הנאמן לעולם לא יבגוד בי..."

הכל הבינו את הרמז והעוקץ הדק שבהלצה.

והמלך שלמה זקן בא בימים, הרי הם הימים שבהם פסק את פסוקו המר והעצוב: "הבל הבלים, הכל הבל!" וסיים את ספר קהלת. הכל ראו בו את קרני השקיעה. נדמה היה כארי זקן ברעמת שערו ובתלתלי זקנו המכסיפים, ראשו היגע היה נופל בגלל עייפות וזקנה על מטה חייו, והוא היה מנמנם נמנום חטוף של ארי ישיש.

יום אחד התייצבה לפני המלך דמות משונה, ספק אדם, ספק שד. דמות מבהילה מאוד. היא נפלה על פניה ארצה ואמרה בקול שבר: "עורה, המלך שלמה, החכם מכל אדם. אל נא תקצוף עלי. וכי לא אמרת ברוב חוכמתך: 'כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם: כמות זה, כן מות זה!' נשלחתי מאת ריבונך לקחת ממך את פקדונו, את נשמתך."

נתחלחל שלמה. הבין שמלאך המוות העומד לפניו בא לקחת את נשמתו, אך התאושש ואמר לו: "לך לריבון העולם ואמור לו: 'שלמה ביקש להירדם בכיסאו תרדמת נצח כשהוא שעון על מקלו. ואל יראו אויבי שהמוות בא עלי כעל כל אדם."

יצא המלאך מלפני המלך ועלה חזרה בדרכו השמיימה. למחרת בא גבריאל המלאך ובישר לשלמה כי אלוהים התרצה לעשות את רצונו, ולא כמות כל אדם ימות בן דוד.

ערב אחד מצאו את המלך ישן, ראשו וכל גופו הכבד שעונים על גולת המקל. והמקל עומד איתן כ"יכין", עמוד הנחושת הימני שבפתח בית המקדש, ותומך בגוו של שלמה בל ימוט.

איש מן השרים לא העז להעיר את המלך. כך עברו ימים רבים והמלך שלמה נם את תנומתו, שקוע בשנת נצחים. שכן במיתת נשיקה ערבה עלתה נשמתו למרומים. ולא הרגיש איש במותו.

אך אשמדאי, מלך השדים ויועציו השחורים, שרי החבלה, חיבלו תחבולות יומם ולילה, כיצד להפיל את גוויית המלך השעונה על מקלו הנאמן. מה עשה אשמדאי? כרת ברית רשע עם תולעת האילנות והבטיח לה כוח ועזרה אם תעשה רצונו. הסכימה התולעת. היא זחלה עד לחדר שבו עמד כיסא שלמה, כרסמה בין יתד הזהב ובין העץ, עד שנכנסה פנימה. חלחלה וחלחלה, כרסמה ונקבה, עד שעשתה את כל המקל כולו חלול ונבוב, רקוב ומתולע. ולא עצר כוח עוד לשאת את גוויית המלך. נשבר המקל.

אז נפל המלך מכיסאו ועטרת ראשו נפלה עימו. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ושני ימים ושלושה ושלושים יום. והנה בבוקר אחד כשעמדו השרים לפני הדלת של אולם הכתר, שמעו פתאום קולות יבבה, והבינו שקרה אסון.

בחרדה פתחו את הדלת וראו את המלך מוטל מת על הארץ. קרעו בגדיהם וגעו ביללה גדולה. אותה שעה מרה וקודרת המשילו השרים ביגון את משל שלמה: "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".

ובחצר בית המקדש, בצידה של החומה המקיפה אותה, עומד עד היום בניין קטן, הנקרא בפי בני ישמעאל "מקום כיסא המלך שלמה". עליו יספרו בני ערב את מעשה המקל והתולעת.

ואנו לא באנו אלא להשיב לסיפור את כבודו הראשון ולפאר את דמות מלכנו, שלמה בן דוד, בחייו ובמותו.

1. המטה אינו פלאי רק יפה ויקר. שלמה משתמש בו כבכל מקל. אישיותו של שלמה היא הפלאית. 2. שלמה מבקש למות. נשען על המקל ובמשך ימים רבים נשאר במצב זה עד אשר שולח אשמדאי תולעת לכרסם את המקל. כובד גופו של המלך שלמה שובר את המקל.