בכפר נידח חי יהודי חוכר עשיר אך עם הארץ. מפי העובדים אצלו שמע כי יהודים עשירים מחתנים את בנותיהם בדרך כלל עם אברכי משי. משום שהיתה לו בת שהגיעה לפירקה, קם יום אחד ונסע העירה אל ראש הישיבה וביקש חתן עבור בתו. נתן לו ראש הישיבה את אחד הלמדנים הטובים שלו. החוכר "בחן" אותו בזה שנתן לו לשתות י"ש ולאכול כיסנים. אך האברך לגם לגימה אחת בלבד ואכל שלושה כיסנים ועם מיכייליו הרכב לא חפץ להתגושש. אמר החוכר כי האברך הזה אינו טוב בשביל בתו. נסע העירה שנית ולקח את הבחור עמו והחזיר אותו לישיבה. ראש הישיבה נתן לו בחור אחר, למדן יותר גדול כי בטוח היה כי הראשון נבחן בחינה של ממש. לאברך השני קרה אותו הדבר והחוכר העשיר החזיר אותו למקומו. הבחור השני סיפר לראש הישיבה מה קרה לו וראש הישיבה בחר הפעם בחור עם הארץ אך בעל אגרוף. בעל האגרוף "נבחן" כמו היתר ועמד בבחינות. בת החוכר נישאה לו. הגיעה שבת נחמו ולפי המנהג היה צריך לבוא מגיד גדול העירה אשר גם יבחן את בחורי הישיבה. החוכר החליט לנסוע עם משפחתו אך מה יעשה חתנו, עם הארץ? הלך לראש הישיבה ושפך ליבו לפניו. "תפסיק את המגיד תמיד באמצע המילה ותאמר לו רבי אולי ההפך הוא הנכון" אזי תוציא אותו מכליו ולא יבחן אותך". כך עשה חתן החוכר אך הוא הגזים עד שבסוף גורשה כל המשפחה מבית המדרש.