אלתר דרוינוב

ספר הבדיחה והחדוד

 

לאתר מס"ע

לדף הבית

 

  רשימת הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

רשימת המוטיבים

רשימת הטיפוסים הסיפוריים

אינדקס נושאים – אלישבע שנפלד

אלישבע שנפלד תולדות חיים

 

הקדמה

ספר הבדיחה והחדוד" הוא פריים של כינוס ועיבוד שארכו לי ימים רבים.

לפני שלוש-עשרה שנה מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לדרזדן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דסואר-ווינטה "דער יידישע הומאריסט", וקובץ יפה זה קיצר לי כמה וכמה שעות-שעמום מימי-הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זכור הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר, שרובו נכנס לקובצי, הניתן עתה לקוראים.

עבודת כינוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת, – ייזכר לה חסדה זה! –כי-אם בייחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כוחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מסתרי-הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. אין כוונתי לאמר, שאמת זו נתגלתה לי מיד לכל היקפה ועומקה. זקוק הייתי עדיין להרבה עיונים, כדי שיובן לי לעצמי מה שהיה לי תחילה רק הברקה ראשונה, הברקה אינטואיטיבית, אם אני רשאי לאמר כך. אבל גם ההברקה הראשונה הספיקה לחבב עלי את כינוסה של בדיחתנו העממית: ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שחקר נשמת-העם והבנת רוחו ייעשו להם עבודת-קבע.

ואולם, אם בנוגע לעצם הכינוס ידעתי ידיעה ברורה, מה העבודה הזאת לי, רבות נתקשיתי – בייחוד בראשית עבודתי – בנוגע להיכר "יהדותן" של כמה וכמה מן הבדיחות. לא לחנם נאמר: "חתול ובדיחה אין להם בעלים". אמנם באוצר-הבדיחה שלנו יש סוגים שונים של בדיחות, ש"יהדותן" ודאית. הללו הן: א) בדיחות, שיסודן הוא "מדרש-לשון" – אם מדרש-לשון עברי, או מדרש-לשון יודי; ב) בדיחות, הטבועות בחותמו של ההווי היהודי. ולשני הסוגים המובהקים האלה אנו רשאים לצרף גם שלישי: בדיחות, שסימני "יהדותן" אמנם אינם בולטים מתוכן, אלא שהן מפורסמות בעם. על אלו יש לאמר: הואיל והן מפורסמות ושגורות בפי העם שמע מינה שהן מתאימות לרוחו ושלו הן. אפילו אם לא במחיצתנו נולדו, חזקה עליהן, שבמחיצתנו נתיהדו ונעשו שלנו. דוגמת אגדות, משלים ופתגמים מהלכים, שכל עם ועם קולטם "מן ההפקר" ושופך את נוסחו שלו, כלומר: את רוחו שלו, עליהם, ועל-ידי כך הם נעשים באמת שלו. אבל לידי באו – אם מפי ספרים או מפי מספרים – בתורת בדיחות וחדודים יהודיים גם כאלה, שאינם נכנסים לשום סוג משלושת הסוגים האמורים, ובראשית ימי-עבודתי הייתי מתקשה הרבה, איזו מהם לקרב ואיזו לרחק. לא היה לי קריטריון מפורש לכך, ומה גם שעל קובצי "הבדיחות היהודיות", שנתרבו בשנים האחרונות, הן הכתובים יודית והן הכתובים בלשונות אחרות, אין לסמוך כלל. מחברי הקובצים האלה נוהגים "לייהד" כל בדיחה שבאה לידם: שם יהודי הם מטילים לתוכה והיא נעשית "יהודית" בעל-כורחה. רק בחמשך הזמן למדה אזני להבחין את הבדיחה והחדוד ההם, שבאמת שלנו הם, – אם לפי הפלפול השנון שבהם, אם לפי עוקצם החריף, או לפי סימנים דקים אחרים, שאזנו של המומחה עשויה לתפוס אותם. ודומה אני, שרשאי אני לאמר בבטחה גמורה: באלף וארבע מאות הבדיחות והחדודים אשר בספרי לא ימצאו יותר מעשרות אחדות, שעליהן ייפול הספק, אס שלנו הן או לאו. –

‏כל זה בנוגע לכינוס. עכשיו – על העיבוד.

‏בראשונה נגררתי גם אני אחרי ההנחה המקובלת, שבדיחתנו העממית נוטה בעיקרה להיות בדיחת-מלים והיא זקוקה, ככל בדיחת-מלים, דווקא לנרתיקה של אותה לשון, שבה היא נוצרת. ואם-כן, הואיל ורוב בדיחותינו העממיות נוצרות לעת-עתה בלשון היודית, נראה היה לי, כי מצד הלשון אצטרך להלביש את החומר, הנאסף בידי, דמות יודית. אבל במידה שהחומר הלך ורב בפנקסי הוברר לי בוודאות גמורה כי אותה הנחה על "הזיקה הטבעית" שבין ‏הבדיחה היהודית והלשון מוטעית היא בעצם יסודה. נסתכלתי וראיתי, שהבדיחה שלנו יחידה היא במינה: ברובה הגדול והמכריע אין היא משועבדת ללשון, שבה היא נוצרת. ועוד נסתכלתי וראיתי, שאם אמנם יש באוצרנו קצת בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון היודית רובץ עליהם ומשעבוד זה אי-אפשר לשחררם, הרי יש לנו לכל-הפחות כמספר הזה בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון העברית רובץ עליהם, ומשעבודה שלה  אי-אפשר לשחרר אותם. ואין אני צריך להוסיף, שכיון שהגעתי בהסתכלותי לכך, הוברר לי מאליו, שהחומר אשר בידי דינו שילבש דמות לשונית עברית.

והנה עמדה לפני שאלת הסגנון.

‏הבדיחה העממית חולי-חולין היא לפי עצם מהותה, כי על-כן היא מטפלת בענייני יום-יום, בחיי הבית והרחוב והשוק, שאדם חוצה בהם כל-שעה "עד צווארו". ובכל-זאת אין דיבורה אותו הדיבור הוולגרי, הנזרק מן הפה כמו שהוא, בלי שום ייפוי וקישוט. אדרבה, כל עיקרה אין הבדיחה באה אלא כדי לעשות חריץ מיוחד בנפשו של הקולט אותה ובהכרח היא זקוקה להשתמש בדיבור, שיש בו מן הברירה הפנימית הקודמת, לכל-הפחות – התחלה ראשונית של ספרות ואמנות. זאת אומרת, מצד הסגנון הבדיחה היא יצירה העומדת על הגבול שבין לשון-הרחוב ובין לשון-הספר, שבין הדיבור הוולגרי ובין הדיבור האמנותי. שורת-ההיגיון נותנת אפוא, שקובצים של בדיחות וחדודים עממיים, אם הם מעובדים ומתוקנים כראוי. עלולים להיעשות סיוע לכל לשון, ובפרט ללשון המתכוונת לרדת ממדרגה של לשון-הספר למדרגתה של לשון-הדיבור. על-ידי הבדיחה מתרחבים תחומיה הצרים והמוגבלים של לשון-הספר, שהרי היא קולטת לתוכה שיחתן של בריות בבית, ברחוב, בשוק, אבל היא קולטת אותה לא בכל צורתה המגושמת, כי-אם מתון עילוי ידוע. ומשום כך נראה לי להשתמש בסגנון הקרוב לסגנון האגדה שלנו, משום שגם זו עממית היא ביסודה ותמיד ביקשה את הצורה הלשונית הנאותה, אשר על ידה יוכל כל העם, ולא רק יחידי-הסגולה שבו, "להשמיע את עצמו לאזנו". ואולם משום שבדיחתנו ספוגה הרבה פלפול, נראה לי להוסיף – במקומות הראויים לכך – גם מצירופיו של סגנון הפלפול שבהלכה. כך הייתה כוונתי; עד כמה עלתה בידי – איני יודע.

וכאן צריך אני להעיר עוד הערה אחת. יש סוברים, שהלשון העברית המתחייה עתידה לפלוט מקרבה, פליטה אחר פליטה את הביטויים – וביחוד את הצורות – הארמיים, שנשתרבבו לתוכה (כמובן, חוץ מאלו, שכבר נעשו לה "נכסי צאן-ברזל"), ולהחליפם בביטויים וצורות עבריים. במקצת מודה גם אני בזה, ובכל-זאת לא נמנעתי מלהשתמש בביטויים וצורות ארמיים, שנעשו שגרה רווחת בספרותינו התלמודית. סוף-סוף יצירה עממית היא הבדיחה ואין היא יכולה לוותר על טעמה העממי המיוחד, ואלו במקום אותם הביטויים והצורות לא עלה בידי למצוא עבריים שגורים כמותם – שגורים עד כדי טעם וגוון עממיים.

‏בהרצאת הבדיחות והחדודים השתדלתי לקיים את הוראתו של פולוניוס, ש"הקיצור הוא נשמתה של הבדיחה" ("המלט" II ב'). יפה הורה דברן זה. ב"מבוא" יתברר לנו, שאם אמנם כוונתה האמתית של הבדיחה היא לגלות, מעמידה היא פנים כאילו רצונה לכסות. ומכאן, שכל שרטוט יתר פוסל בה. מטעם זה ימצאו הקוראים בקובצי בדיחות, שאין בהן אלא שתיים-שלוש שורות. חושש הייתי, שמא תהא שורה יתרה פוגמת. נתכוונתי למסור רק את גוף הבדיחה, פירוש: את עוקצה המבדח; שאר "הפרפראות", העושות את הבדיחה לאנקדוטה, אינן מענייני. רק בשעה שהייתה לפני בדיחה, שלפי עצם מהותה אנקדוטה היא, – וכאלה רבות הן באוצרנו, – הוספתי לה אותם השרטוטים, שהיא זקוקה להם, אבל זהיר הייתי ככל האפשר שלא להיות וותרן גם בנוגע לאלו.

‏את קובצי חלקתי לעשרים וחמשה פרקים, המקיפים את ‏ההווי שלנו כמעט מכל צדדיו. אבל מודה אני, שלפי האמת אי-אפשר לקבוע מסמרות בדבר: לא מעטות הן הבדיחות, שכמעט כל הפרקים מקומן. כיוצא בזה, אי-אפשר לקבוע מוקדם ומאוחר מוחלט בנוגע לסדר הבדיחות בכל פרק אין כאן אלא שיקול-הדעת, ולא כל הדעות שוות...

*

אלה הדברים, אשר כתבתי בתורת הקדמה ל"ספר הבדיחה והחדוד" הראשון שיצא בחורף תרפ"ב.

תל-אביב א' סיון תרצ"ח

                                                          א. דרויאנוב