לאתר מס"ע

לרשימת הסיפורים הכללית

לרשימת הסיפורים עם טיפוס סיפורי


ספר הבדיחה והחידוד
אלתר דרוינוב

סיפור מספר

468

AT 1834

מגיד עמד על הבימה ודרש, פתח בדברי-אגדה, עבר לדברי-תוכחה – והציבור ישב והתנמנם. הסתכל המגיד לצדדים וראה: מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות. נהנה המגיד, ולאחר שסיים ירד מן הבימה ניגש לאותו זקן ואמר לו:

‏- רצונך שתגלה לי, למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות?

נאנח הזקן והחזיר לו:

- רבי מגיד, מודה אני לפניך, שלא דרשתך שלך, אלא נכדי שלי הביא אותי לידי דמעות. נכד יש לי, בישיבה הוא לומד, ואף הוא מבקש להיות מגיד. עכשיו אני יודע, מה יהיה סופו.

[נוסח אחר:

נאנח הזקן ואמר לו:

- לא דרשתך, רבי מגיד, אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות. עז הייתה לי ומתה, לא עליך. קודם מותה הייתה גונחת כמוך, וכיוון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי גניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות.

נוסח שלישי:

- לא דרשתך, רבי מגיד, אלא זקנך הביאה אותי לידי דמעות. עז הייתה לי וזקנה הייתה דומה לזקנך. פעם אחת שבה מן העדר והתחילה מכשכשת בזקנה, פשטה טלפיה ומתה. וכיוון שנסתכלתי בך וראיתי, כיצד אתה מכשכש בזקנך, מיד זכרתי אותה ואת אשר נגזר עליה ופרצו דמעות מעיני].