בין אדם לחברו

שני מוכסנים, זקן וצעיר, נזדמנו למקום אחד.

אמר הזקן לצעיר:

מדוע כה פניך רעים? חולה אתה?

השיב הצעיר:

אוי לו למי שפרנסתו מן ״הפּריץ״. אתמול נכנסתי ל״פּריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו כועס ורותח: ״השיקצה״ שלו נעלמה, – וחמתו שפך עלי. קרא ל״וייט׳׳ [4] וציווה להלקותני... כל בשרי כואב עלי...

ליגלג הזקן ואמר:

ידידי, איסטניסות זו מהיכן? לא אתה ראשון ולא אתה אחרון...

״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך...

לימים נזדמנו שוב שני המוכסנים למקום אחד. נסתכל הצעיר בחברו הזקן ואמר לו:

פניך מעידים, שדבר רע אירע לך.

השיב הזקן:

הן... אתמול נכנסתי ל׳׳פריץ״ שלי, ימח שמו, ומצאתיו מהבּיל מחמת רתיחה: כל הלילה שיחק בקלפים והפסיד ממון קורח, – וחמתו שפך עלי. קרא ל״וייט״ וציווה להלקותני... אחורי, במחילה צבו כהר...

נענה המוכסן הצעיר ושאל:

ידידי, איה פיך? לא אמרת : ״פריץ״ כועס ומלקה – מנהגו של עולם כך?

החזיר לו הזקן:

שוטה אתה, ידידי. כשאמרתי לא אמרתי אלא על אחוריך שלך, ואילו אני באחורי שלי לקיתי...

[4] ״וייט״— שחוור.