אנייה שטה בים. ויהי סער גדול והאנייה חישבה להישבר. ויצוה רב-החובל על כל האנשים אשר באנייה, כי יקלו מעליה ויטילו אל הים כל דבר כבד אשר אתם. וייראו האנשים וימהרו לעשות מצות רב-החובל. והיהודי אשר נסע באנייה הוא ואשתו עמו לא קם ולא זע ולא הטיל מאומה אל הים. ויקרב אליו רב-החובל ויגער בו:

מה לך, כי את מצותי אין אתה עושה?

ויענה ויאמר היהודי:

אין אתי דבר כבד בלתי אם לשון אשתי, ואיככה אוכל והטילותי אותה אל הים?...

(בדיחה זו קיבלתי מאת המנוח אלימלך איש-נעמי, ובסגנונו שלו אני מביא אותה.)