מוכסן קבל על חתנו לפני הרב:

רבי, זה עשר שנים הוא מזנה[34] עם בתי על שולחני. יום-יום הוא קם כלחוך השור – עם קריאת התרנגול, וכל היום כּוּלוֹ הוא זועף כציפור דרור – ככלב קשור בשלשלת. חיים אין לבתי-עמו. אתמול קרע את ההינומה מעליה והציגה בגילוי-עריות

בראש פרוּע. ביקשתי להצילהּ מידוֹ ותלש לי זקני עד פרוטה אחרונה.

אמר לו הרב:

מה יש בידי לעשות לרשע וחצוף כזה?

נאנח המוכסן ואמר:

יפה אתה אומר, רבי. עליו נאמר היה עם פיפיות – דבר אל העצים ואל האבנים. רואה אני, שאין לי תקנה אלא לקלקל אותו. תיזל כטל אמרתוֹ – תצבה כהר בטנו, ואני כאשר אבדתי אבדתי – כשם שעזרני אלהים עד עתה, כך יעזור לי גם מכאן ולהבא...