בסוף "הזמן" גבה מלמד שיירי שכר-הלימוד וישב ודן עם אשתו:

מה סגוּלה יעשו לממונם, שלא יתבזבז?

נקנה עז, – חרצה האשה.

יפה אמרת, – הסכים המלמד.

למחר השכים ויצא לבקש עז. הגיע לכפר וחזר על בתי-הכפר:

אין עז. פרש מכפר זה ויצא, כדי ללכת לכפר שני. שהה שהייה קלה לצורך קטן, ומחמת טירדה נתחלף לו מזרח במערב ושב בדרך, אשר בהּ בא. והיה מהלך ותמה:

הנה האילן, הנה השלולית, שפגעתי בלכתי לכאן...

לסוף הגיע עד סמוך לביתו. נשא עיניו לשמים ואמר:

כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: "סדנא דארעא חד הוא"[17].

אילו לא ידעתי בבירור שאני הולך לכפר, הייתי חושש שמא לביתי אני שב...