טפשים, שוטים ומשוגעים

מלמד הלך בגזירת אשתו לקנות עז. קודם שיצא מביתו אמרה לו אשתו:

נקוט כלל זה בידך. עז שחלבהּ מרובה יש לה סימנים מוּבהקים:

דדים לה רכים, זנבהּ ארוך, קרניהּ מגוּדלוֹת, ולא פחות משני טפחים שטח בין קרן לחברתהּ. עז שאין לה סימנים אלוּ אל תקנה.

שאל המלמד:

ומה דינהּ של עז, שחסר לה סימן אחד מן הסימנים?

השיבה האשה:

סימן אחד אינו מעכב.

הלך המלמד, קנה והביא לביתו – תיש. ראתה אשתו את מקחו וספקה כפיה: מה צורך יש לי בתיש?

תמה המלמד:

מניין לך, שתיש הוא זה, ולא עז?

צרחה האשה:

מלמד שוטה! הלא דדים אין לה.

חזר ותמה המלמד:

מה בכך? וכי לא בפירוש אמרת, שסימן אחד אינו מעכב?