נמצא כתוב, כי המלך דיאוניסוס [במקור בספר צמח צדיק: דיאניזיוס. Dionysius II 343-397 לפנה"ס י.פ.] היה פחדן שבאנשים ומרוב פחדו ומורך לבבו לא היה שליו ולא שקט מימיו. והיה לו אוהב נאמן, אשר כל היום היה משבח ומפאר מצבו ומעמדו ואומר, כי עליו לתת תודה לאלהים על כל הטובה והמעלה אשר חננו.

המלך קרא אותו יום אחד והושיבו על כסא מלכותו ותחת הכסא הצית אש גדולה ולמעלה תלה חרב חדה בחוט פשתן דק על ראשו ולפניו ערכו שולחן כל מיני מגדים. וכראות האוהב הסכנה ההיא, מיד התחיל לצעוק ולהתחנן למלך להסירו משם.

אז אמר לו המלך: "אל תשבח עוד מעמדי וחיי, יען תמיד אני נמצא בפחד ורעדה יותר מזאת, אשר אתה לא יכולת לעמוד בה אפילו שעה אחת, כי לעולם גיהינום פתוח תחתי וחרב נוקמת של יי על ראשי על הדין התלוי בצווארי ועל שבט המלכות אשר צריך להנהיגו ביושר רב."

(ו. קס). צמח צדיק, סי' כז, 53-52. ב"י ג. 239-238, 315. על חרב דמוקלס ראה בויקיפדיה.