ממקור ישראל

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

מסד הנתונים

 

מקור ישראל – האתר הישן

כניסה למסד הנתונים

 

תוכן העניינים

מקורות הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

 

חיפוש לפי מלות מפתח

חיפוש לפי שם הסיפור


לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 90


שם הסיפור

מעשה טוביה

טקסט

נוסח ראשון [טוֹבי]

מעשה שהיה באיש אחד וישמו טובי משבט נפתלי, וכל ימיו הלך בדרך ישר והיה עושה עם אחיו חסדים רבים, לאשר עמו בגלות בנינוה. והוא נשאר יתום מאביו, ותגדל אותו דבורה אם אביו, והיא ניהגה אותו בדרך ישר. וכאשר היה לאיש, נשא אשה מזרעו וממשפחתו ושמה חנה. ותלד לו בן ויקרא שמו טוביה. וכאשר היה בגולה בעיר נינוה, כל אחיו וקרוביו היו מטמאים נפשם ואוכלים לחמם מן בני האומות, והוא לא היה אוכל מפני שהיה ירא מן הקדוש ברוך הוא בכל לבו. ועל זאת נתן לו אלהים חן וחסד בעיני שלמנאצר המלך, ויפקד אותו על כל אשר לו עד יום מותו.

ובעת ההיא הפקיד טובי ביד גָּבְאֵל קרובו עשר כיכרי זהב.

ואחר שמת שלמנאצר המלך, מלן סנחריב בנו תחתיו. ובימי סנחריב היה עושה טוֹבי חסדים רבים לעניים והיה נותן לחם לרעבים וליתומים, וכשהיה רואה הרוג נופל בארץ מן היהודים, היה קובר אותו. וישב סנחריב בחפזון מיהודה והלך לנינוה בחימה גדולה על עשרת השבטים והרג מהם רבים, והיו נבלותם מושלכות בארץ, ואין קובר אותם. וכשראה טובי כן, חרה אפו ויקם בלילה וקבר אותם. וכזאת עשה פעמים רבות.

פעם אחת שאל סנחריב את פגרי ההרוגים ולא מצא אתהם.

‏ויאמרו אנשי נינוה למלך: "טובי קבר אותם בלילה."

ויצו המלך להרוג אותו. וכששמע טובי כן ברח.

ויצו המלך לשלול את ביתו. ויתחבא מלפניו ארבעים וחמישה ימים, עד כי אדרמלך ושראצר בניו הרגו אותו בחרב לסנחריב, וימלוך אסרחדון בנו תחתיו. ויפקד המלך לאקיקר [הוא אחיקר החכם, גיבור סיפור עממי של בני קדם] על כל אשר לו. ודיבר אקיקר דברים טובים על טובי וישיבהו לנינוה.

וכשהגיע חג שבועות, עשתה אשתו אריסטון [מלה תלמודית ממוצא יווני: ארוחה, ארוחת בוקר] רב. וכשהיה יושב על השולחן, אמר לטוביה בנו: "לך והבא לי מאחינו העניים מיראי אלהים לאכול עמנו."

וילך טוביה ומצא איש אחד מת מושלך בדרך ויגד לאביו. מה עשה אביו? קם מן השולחן וילך אתו ויקח אותו מן רחוב העיר ויבא אותו בבית אחד, עד ברא השמש, שיוכל לקברו. וישב אל ביתו ויאכל לחמו באבל ואמר: "‏אוי לנו, שקוים בנו 'והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה' [עמוס ח, י]."

ויבך בכי גדול, וכשבא השמש, הלך וקבר אותו, וישב אל ביתו וישכב על מיטתו ופניו גלויות, ונפל עפר מן הכותל על עיניו. ובבוקר היה הולך לרופא לעשות רפואה לעיניו, ולא הועיל לו כלום. עד שנעשה עיוור בשתי עיניו, והיה עיוור ארבע שנים, ואקיקר אוהבו היה מפרנס אותר. ‏לימים רבים חנה אשתו היתה עושה מעשה לנשים, ונתנו לה גדי אחד בשכרה.

וטובי שמע הגדי זועק בבית ושאל לה: "‏מניין לך הגדי הזה? אולי גנבת אותו?"

אמרה חנה אשתו: " ‏בשכר מעשה ידי נתנו לי שלא גנבתיהו."

ולא האמין טובי לה, ויריבו שניהם על הגדי.

אמרה חנה לטובי: "אן טובך וזכוָתך – וקלנך אתגלי לכולא [ארמית: היכן טובך וזכותך – וקלונך נגלה לכל]."

כששמע טובי כך, חרה אפו ויבך והתפלל להקדרש ברוך היא בצרת נפשו ואמר: "רבונו של עולם! קח את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי, ולא אשמע חרפה עוד."

וביום ההוא שרה בת רעואל, שהיתה בְּאֶגְבַּתַנִיס, בארץ מדי, שמעה חרפה גדולה, לפי שנישאה לשבעה אנשים לאשה, ואחד מהם לא בא אליה כדרך כל הארץ. ואמרה לה שפחתה: "את היא שהרגת את האנשים האלה, שנישאת להם ואחד מהם לא בא אליך, שאת מלקה אותם."

ויהי כאשר שמעה שרה את דברי שפחתה, ותבך בכי גדול ותעל אל העליה להתפלל שם בצרת

נפשה ואמרה: "רבונו של עולם! אתה ידעת, כי טהורה אני ולא נטמאתי עם אדם, ואני יחידה לאבי, ואין לו בן לרשת נחלתו ולא קרוב, והרי מתו בעדי שבעה אנשים, ולמה יש לי חיים עוד? ואם לא ייטב בעיניך להרוג אותי, רחם עלי, ולא אשמע חרפה עוד."

‏אמרו חכמים זכרונם לברכה, כי ביום הזה קיבל הקדוש ברוך הוא תפילתם ושלח למלאך רפאל לרפאות את שניהם, את טובי מעוורון עיניו ואת שרה ליתן לטוביה בן טובי לאשה ולהסיר ממנה אשמדאי מלן השדים.

‏באותה שעה זכר טובי את הכסף, שהפקיד ביד גבאל. ויקרא לטוביה בנו ואמר לו: "בני, כל ימיך את יי אלהיד תירא ועשה צדקה כל ימיך ולא תלך עם איש גנב ונואף, והפרש מעשרותיך כראוי, והקדוש ברוך הוא יתן לך עושר רב. ועתה, בני, דע, כי עשר כיכרי כסף הפקדתי ביד גבאל. ולא ידעתי יום מותי. תלך אליו, והוא יתן לך הכסף."

ויען טוביה אל אביו: "כל אשר ציויתני אעשה, אבל איך אוכל לקחת הכסף מיד גבאל, והוא לא מכיר אותי, ואני איני מכיר אותו?"

אמר לו אביו: "קח הטבעת הזאת שנתן לי וטבעתי נתתי לו. ועתה, בני, בקש איש נאמן שילך עמך, ואתן לו שכרו."

‏מיד יצא טרביה לבקש איש נאמן שילך עמו, ומצא את המלאך רפאל עומד ולא הכירו, כי מלאך יי הוא.

שאל לו: "מנין אתה?"

אמר לי: "מבני ישראל."

אמר לו: "ידעת להלוך למדי?"

אמר לו: "‏הן."

אמר לו טוביה: "המתן לי, ואגיד לאבי."

הלך טוביה ויגד לאביו.

אמר לו: "קרא אותו."

אמר לו טובי: "בני רוצה להלוך למדי – רוצה אתה להלוך עמו?"

אמר לו: "הן."

מיד קרא טובי לבנו ואמר לו: "התקן עצמך ותלך עם האיש הזה, ואלהי השמים יצליח דרככם ושבתם בשלום."

‏מיד הלכו שניהם בדרך ויבואו עד הנהר פרת וילינו שם. ‏וירץ טוביה אל הנהר לשתות, ויצא דג ואכל לחמו וצעק.

ואמר רפאל לטוביה: "לך ואחוז את הדג ולא תעזוב אותו."

הלך טוביה ותפש את הדג ויוצא אותו ליבשה.

אמר לו רפאל: "בצע אותו באמצע וקח לבו, והוא טוב להקטיר ממנו לפני כל איש שיש בו רוח שדים שיברחו ממנו. וקח המרה, והיא טובה למשוח ממנה העיניים שיש בהן עורון ותרפאנה."

עשה כן טוביה, כאשר ציוה לו רפאל, וילכו עד מדי.

‏ואמר רפאל לטוביה: "אחי, לבית רעואל תבוא, שהוא איש זקן ולו בת אחת יפה עד מאד ושמה שרה, ואמור לו שיתן אותה לך לאשה."

אמר לו טוביה: "שמעתי, שהיא נישאה לשבעה אנשים וימותו בטרם שיבואו אליה."

אמר רפאל: "לא תירא! ‏כאשר תהיה בחדר עמה, קח לב הדג וקטר אותו תחת בגדיה, והשד יריח ויברח."

אמר רפאל לרעואל: "תן בתך לטוביה לאשה."

אמר לו: "הנני."

‏ויקח רעואל את שרה בתו ויתן לה לטוביה לאשה.

אמר רעואל לאשתו: "אתקיני אדרון בית משכבא! [התקיני את חדר המשכב]."

ויבואו שמה טוביה ושרה אשתו. מיד זכר טוביה את דברי רפאל ויקח לב הדג וישם על המחתה ויקטר תחת בגדי שרה, ואשמדאי קיבל הריח וברח. מיד התפללו שניהם להקדוש ברוך הוא שריפא אותה.

למחר אמר טוביה לרפאל: "לך לגבאל, ויתן לך עשר כיכרי הזהב."

מיד הלך רפאל והביא את הכסף ואמר לטוביה: "אחי, אתה ידעת, איך הנחת את אביך ואת אמך בצער גדול. ועתה נלך אנחנו לפנות הבית ותבוא אשתך אחרינו."

וילכו שניהם.

אמר רפאל לטוביה: "כשתבוא לבית אביך, קח המרה מן הדג ושים בעיני אביך ויירפא."

ויעש כן.

ואמר טובי לבנו: "ספר לי כל מה שעשית."

ויספר לו.

ואמר: "ברוך יי ששלח מלאכו עם בני והצליח דרכו ורפא שני עניים כמונו!"

לאחר ימים בירך אלהים לטוביה על שקיים מצות אביו ויתן מעשר מכל אשר לו.

נוסח שני [טוביה הדני]

בעיר הזאת היה בימי החסידים הראשונים / והזקנים הקדמונים / איש תם וישר / ובכל דבריו מאושר. / והיה האיש ההוא גדול ועשיר / עפעפיו נגדו יישיר / ושמו טוביה בן אחיה הדני. / והיה מסעד ומשען לכל אביון ועני. / וכל מת מצוה אשר ימות, היה קוברו ומכין תכריכיו / מהונו ועושה לו כל צרכיו.

והיו אנשי העיר בני בליעל / מרד ומעל / וילשינו את כל היהודים אל המלך לאמור: "אדונינו המלך, היהודים פותחים את קברותינו / ומוציאים משם עצמות מתינו / וכל יום אותן שורפים / ועושים מהן רפואות וכשפים."

ויחר אף המלך בשמעו את דברם / ויצו להכביד עולם ומוסרם / ויאמר: "זה יהיה שכרם: / כל יהודי אשר ימית בכל מלכותי, יושלך אל הפחת הגדול הקרוב אל העיר, ולא יבוא שום אדם מהם אל קבר, וכל קוברו ייתלה על העץ!"

ויהי היום, וימת גר אחד ולא היו לו קוברים. ויקם טוביה החסיד וירחצהו וילבישהו ויקברהו.

ויראו אותו אנשים בני בליעל ויתפשוהו ויביאוהו אל השופט ויאמרו לו: "אדונינו השופט, היהודי הזה עבר על מצות המלך וקבר אחד מבני עמו."

ויצו השופט לתלותו / כי עבר על מצות המלך ודתו. / ויוציאוהו מחוץ לעיר לתלותו על העץ אשר הכינו לו. ויהי בקרבם אל העץ, הוכו בסנוורים מקטן ועד גדול ולא ראו אותו. ‏ויישמט טוביה מהם וישב אל ביתו / ויקרא לכל אוהביו וקרוביו ובעלי בריתו / וכל המתאבלים על צרתו / ויספר להם את כל אשר קרהו / והטובות אשר האל גמלהו / ויאמר להם: " ‏הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו / ואין עוד אלהים משגיח מלבדו / וברוך שם כבודו החפץ את שלום עבדו!"

‏ויהי כבוא המלך העירה, סיפרו לו אשר קרם עם היהודי ברצותם לתלותו / ויחרד המלך מאד ויך לבו אותו / ויצו להעביר קול בכל מלכותו / כי כל הנוגע ביהודי בגופו או בממונו / נוגע בבבת עינו / וכל איש אשר יזיקם ייתלה על העץ, / ואילו יהיה נשוא פנים ויועץ. / ויצו את כל היהודים לקבור את מתיהם בכבוד / וינטלם וינשאם כל ימי חייו מאה / והאנשים הרשעים ההם / לא ראו אור כל ימיהם.

‏ויהי החסיד ההוא שוכב יום אחד על מיטתו / והיה קן דרור בביתו / ויפקח את עיניו להביט אל הקן, ויפול מזריקות הדרור בעיניו ותכהינה מראות / כי סגרה עיניו כסות לַבנוּת. / ולא היה לו כי אם בן אחד יחיד לו ולאמו / ויקרא אותו וידבר עמו / ויאמר לו: "בני, כאשר הייתי מתעסק במלאכת המסחר, הייתי משוטט ככל הארצות והולך בכל המדינות, ופעם אחת הלכתי לארץ הודו וסחרתי בה עד אשר הרוחתי שמה הון רב, ומפני פחד הדרכים הפקדתי רכושי ביד איש טוב ונאמן / ושמו פאר-הזמן. / ועתה בני, שמע בקולי ולך ושכור לי איש מהולכי ארחות שיודע הליכות ארץ הודו, ואשלחך עמו אל הנאמן אשר הפקדתי אתו כספי וזהבי / ואני ידעתי כי בראותו אותך, בני, ואת סימן כתבי / אשר בינו וביני / יתן לך את הוני / כי הוא איש נאמן והוא אהובי / ויחוס עלי בשמעו חליי ומכאובי."

ויצא הנער אל מקום השכירים וימצא שם איש אחד יודע כל ארץ הודו ונתיבותיה / וכל ארצה ומקומותיה. / ויבא אותו אל אביו ויאמר לו: "הנה מצאתי האיש הזה היודע כל ארץ הודו וארחותיה / כאשר יודע העיר הזאת ותוצאותיה."

ויאמר לו טוביה החסיד: "התדע בארץ הודו עיר אחת אשר שמה תובת? [כנראה מדינת טיבט]"

ויאמר לו: "אדוני, ידעתי אותה וישבתי בה שנתיים ימים / והיא עיר גדולה לחכמים."

ויאמר לו: "מה אתן לך ותלך עם בני שמה?"

ויאמר לו: "חמישים זהובים."

ויאמר החסיד: "אני אתנם לך בשמחה ובטוב לבב."

ויכתוב הכתב אל האיש הנאמן / ויעש בו הסימן / ויקח את בנו ויחבקהו / ויפול על צואריו וישקהו / ויאמר לו: "לך לשלום / ואלהי אבותי יחייני עד בואך הלום."

וילך הנער עם האיש הנשכר עד בואם אל העיר תיבת, ויביאהו אל האיש הנאמן / אשר שמו פאר-הזמן / ויאמר לו הנער: "אדוני, אתה האיש הנאמן / אשר שמך פאר-הזמן?"

ויאמר לו: "למה זה תשאל לשמי?"

ויאמר לו הנער: "אבי טוביה הדני שלחני אליך / והנה הוא דורש בשלומך / ובשלום כל הנלווים אליך!"

ויתן לו את ספר אביו. ובראות האיש את הספר ואת סימניו / נתן בו עיניו / והאמין כי הנער הוא בנו וחיבקהו ונשקהו / ודבש וחלב היניקהו./ ויאמר: "השלום לדודי ורעי / אלופי ומיודעי?"

ויאמר לו: "שלום."

וישמח האיש בבנו ובשלוחו / ונרד אהבתו נתן עליו ריחו. / ויאמר לו: "בני, שב עמי חודש ימים / ואשמח בך ובדבריך הנעימים."

ויאמר לו: "אדוני, שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי / כי זה רצון אבי ורצוני וחפצי, / כי מיום עזבתי את הזקן אבי / יפחד ויהמה לבבי / כי אין לאבי בן זולתי, /ועל כן אמהר בעזרת הצור לשוב אל ביתי."

ויפק לו הנאמן כל רצונו / ויתן לו כל מסחר אביו והונו / ועוד הוסיף לו מתנות ובגדים / ודברים אחדים / ויתן לו לעבדו שני נערים / וישלחהו בשמחה ושירים.

ויהי בדרך, והמה הולכים על שפת הים ויהמו גליו ברוח עזה וקשה / וישלך לפניהם דג אחד אל היבשה. / וימהר השכיר ויאחז בו ויפתח את בטנו ויקח כבדו ומררתו.

ויאמר אליו הנער: "חי נפשך! למה עזבת אותו ולקחת כבדו ומררתו?"

ויאמר לו: "דע, כי בשני דברים אלו יש סגולה גדולה / לעשות מהם רפואות תעלה, / כי כל בית אשר יקוטר מן הכבד הזה לא יבואו בו שד ומזיק לעולם / ולא ייסכן בעליו תמיד ונשלם. / והמררה אם יכחל בה העיוור את עיניו / תיפקחנה ותאורנה אישוניו!"

ויחל הנער את פניו לתתם אליו, ויתנם לו, ויקשרם בכנף מעילו.

‏ויבוא הנער אל ביתו שמח / וימצא את אביו שוקט ובוטח. / וישמח האיש על בנו / ועל מסחרו והונו. / ויאמר אליו אביו: "לך עם השכיר הזה אל השולחני ותן לו מאה זהובים ויותר, אם ירצה, ותפרע לו כרצונו."

וילך הנער עם האיש ויבט אחריו ולא ראהו, / ויבקשהו בכל העיר ולא מצאהו. / ויבוא אל אביו ויאמר לו: "הלכתי עם האיש ובהביטי אחרי לא ראיתיהו / ובכל העיר ביקשתיהו ולא מצאתיהו."

ויאמר אליו אביו: "בני, דע כי אלהינו לפנינו למחיה שלחהו / ובאמת היה אליהו."

ויגד לו הנער את דבר הכבד והמררה ויתנם לפניו, / ויכחל במררה את עיניו / ויפקח אלהים אותן / וישב ראותן.

ויאמר אל בנו: "בני, אחרי אשר נחך יי בדרך אמת ועינו ממך לא גרע / והצילך מכל פגע רע / ושמע קולנו / והשיבך בשלום אלינו: / שמע בקולי ועשה חסד ומצוה גדולה וקח את הנערה בת אחי לאשה / אשר תראה את רעותיה נשואות ותכסה בושה."

והיה בדבר הנערה / פלא גדול ונורא / כי שלוש פעמים השיאוה לאנשים / ויהי בה פלא מן הנשים / כי כל השוכב עמה היו מוצאים אותו / מת מושכב על מיטתו.

ויאמר לו הנער: "‏אבי, איך אקרב אליה / ואפחד פן אמות עליה, / כי כבר מתו לה שלושת בעליה!"

ויאמר לו: "בני, דע באמת, כי שד הוא או מזיק ההורג אותם / והלוקח את נפשותם. / קח את הכבד אשר נתן לך האיש וקטר את הבית כאשר אמר / ובטח ביי ומכל רע תהי נשמר!"

וישם הנער את נפשו בכפו / ולעשות מצות אביו לא הקשה את ערפו / ויקח את הנערה ותהי לו לאשה ויאהבנה. ויהי בלילה, ויקטר בכבד הדג את כל הבית / מחוץ ומבית / ואת מיטתו / ואת כסותו ושמלתו. / ויבא הנערה החדרה, ויבוא אליה.

והחסיד אביו הזקן בוכה ומתפלל לפני האלהים / ולבו בקרבו על בנו יחיל ויהים. / וישכב הנער עד אור הבוקר / וכאשר השכימו אותם לבקר / מצאוהו שמח וטוב לב / מאין כל חלי וכל כאב. / ויהיו שניהם בלי פחד ואימים / ויכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים.

מקורות

(א, קל-קלח). סיפור ראשון: גסטר, Two unknown Hebr. versions of Tobit ‏ עמ' XIV-XI ‏. סיפור שני: ס' שעשועים, 59-55. עיין גם: מעשים טובים, 8-6. – ש"א, 63 (31), 161 (10-12), 196. – ב"י א, 45-31 (= סי' 30); מ"י בן-גריון, מעשה טוביה (גרמנית), 1920.

מלות מפתח

לסיפור הבא

לסיפור הקודם