מעשה שהיה בעיר הקדושה ירושלים, שהיה בה חכם אחד חשוך בנים. ויהי מימים היתה שנת בצורת ויוקר השערים, ורבו העניים הצועקים ואינם נענים, והיו בצער גדול ובצער מתחוללים. ונתוַעדו כל ראשי הקהל והחכמים הגדולים להתייעץ ולבקש תרופה להעניים האומללים. ויעלו בהסכמה לשלוח שליח אחד ראוי בכל תפוצות ישראל, לדלג על הערים ולקבץ על הגבאות בכוח וָאֵל, להחיות כמה נפשות מישראל, והסכימו להפיל גורל על החכמים, ואשר יצא לו הגורל יהיה מוכרח לשים לדרך פעמיו ארחות ימים. ויפילו גורל במעמד כולם, ונפל הגורל על החכם הנזכר; ועל כרחו שלא בטובתו הוכרח להודות לצאת בשליחותו. וקבעו לו חודש ימים להזמין עצמו.

ויקם וילך לביתו ויספר לאשתו את כל הקורות אותו. ואשתו כשמעה, התחילה להתאונן ותגדל בכייתה, באמרה, איך ילך בעלה ויניחנה לבדה לעת זקנתה? כי אין לה שום קרוב ואין מנחם לה ובן אין לה לדבר על לבה.

ויען בעלה ויאמר לה: ‏"הקצור קצרה ידו יתברך לפקדנו בבן זכר אפילו עתה לעת זקנתנו? ואולי בזכות המצוה הזאת יי יראה בעניינו ויזכנו לבן זכר לכלכל את שיבתנו, כי אין מעצור ליי להושיע, שומע תפילת כל פה, גואל ומושיע."

וכן היה, שיי שמע תפילתם עונה בעת צרה, ויפקדה באותם הימים ונתעברה. וכשהגיע זמן הנסיעה, לא יכול החכם להתעכב אפילו שעה והלך לו.

וימלאו ימיה ללדת, ותהר ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא.

ותגל האשה בפרי בטנה ותניקהו. ויהי יי את הנער ויגדל ויברכהו, ותשכור לו מלמד ללמדו תורה. ולפי מעוט השנים למד כל חמישה חומשי תורה ועלה ללמוד משנה וגמרא. ויחכם שלמה [זה שם הנער] מכל בני גילו. ומעולם לא הלך לשום מקום, כי אם המלמד בא אצלו. וגם כי גדל, לא היתה מניחתו אמו לצאת מפתח ביתו, והיה יושב בישיבתו, כי שם ביתו. והיו באים בערים תלמידי חכמים אצלו ללמוד עמו. ופעמיים ביום היתה מבקרת אותו אמו.

ויהי היום בימי תמוז כחום היום, כאשר הלכו חבריו כל אחד לסעוד בביתו בחצי היום, יצא הנער לחצר ויעל על גגו להתקרר מחמימותו. ויבוא נשר גדול בעל הכנפים ויאחזהו בציצית ראשו ויעלהו ממעל לרקיע השמים; ובהגבהתו נפלו מנעליו מרגליו על הגג אשר בביתו. ובהגיע עת הפקידה, שהיתה אמו נוהגת לילך לבקרו, הלכה כמנהגה בכל יום ותשקף בעד החלון, בטרם תיכנס לישיבתו, ותרא והנה אין איש שם בביתו. ותיכנס ותחפש אנה ואנה ולא מצאתו; וחזרה היא ומשרתה לחפש בכל חדרי ביתה. ומשרתתה עלתה על הגג לבקש אחריו ותרא, והנה על שפת הגג מנעליו. ותבוא ותגד לאדונתה ותגדל צערה; וחששה שמא חס ושלום הפיל עצמו או הפילו רוח סערה. ויבקשוהו בכל העיר וישאלו: מי ראה או ידע מה היה לנער? ולא ידעו דבר. ונשארה אמו בוכה ומייללת על בנה יחידה, ונשארה כאלמנה סורה וגלמודה.

והנשר העבירו באוויר על הימים ועל המדברות, עד שהביאו לתחום מלכות איספניא, והשליכו בתוך גינת המלך. וכשמוע כל עבדי המלך את קול החבטה הגדולה, וימהרו ויצאו החוצה אל הגן. ויראו, והנה נער יפה עיניים וטוב רואי מושלך ארצה. ויגידו למלך ותכף יצא המלך לקראתו. והיה כראותו, כי הנער יפה תואר ויפה מראה, נשא חן בעיניו ונכמרו רחמיו עליו. ותכף ציוה את עבדיו את הרופאים לרפאותו ולהחיותו בכל מיני משקים ובשמים, עד שישוב רוחו אליו וישוב לבריאותו. ויעשו כדבר המלך.

ויפקח הנער את עיניו, וירא והנה הוא מסובב מכל העם אשר לפניו, ועדיין הוא מבוהל ולא ידע ולא הרגיש בעצמו לדעת באיזה עולם הוא. ויאמר לו המלך: בני, אל תירא ואל תחת, שאתה בישוב בני אדם, כמוני כמוך. רק אמור נא לי: מאיזה עם אתה?

ויען הנער ויאמר לו: עברי אנוכי.

ויצו המלך ויביאו לו לאכול להשיב את נפשו. ולא רצה לטעום.

ויאמר לו המלך: בני, למה לא תאכל להשיב את נפשך?

ויען הנער ויאמר לו: אדוני, אני עברי, ותורתנו לא התירה לנו לאכול מכל מאכל אשר ייאכל.

ויאמר לו המלך: אם כן שאל נא מה אתה יכול לאכול? ויאמר לו: דבש וכל מיני מתיקה.

ותכף ציוה המלך ויביאו לו, ויאכל להחיות את נפשו. ויתנהו יי לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך.

ובאותו גן המלך שנפל בו היה שם בית אחד מפואר ריק, ואיש לא יבוא בו. ויצו המלך ויתקנו אותו ככל הצורך, מיטה ושולחן וכסא ומנורה וכל כלי הבית ותשמישיו, כיד המלך אשר לו עוז ותפארה, למען יקבע הנער דירתו שם; ונעשה כחפצו ורצונו. והיה הנער כל היום לומד בתורה שבעל פה, מה שהיה בזכרונו, והיה מצטער שלא היה שום ספר עמו; והמלך הרגיש בצערו וישלח בעיר שישלחו לו כל מיני ספרים שהוא צריך להם, והוא פרע דמי שווים כסף ממכרם.

והמלך היתה לו בת יחידה, שמעולם לא שמעה ולא ידעה מעניין זה הנער כלל. בלילה אחד נדדה שנת בת המלך. עד שהוכרחה בחצי הלילה לקום ממיטתה; ותלבש בגדי מלכותה ותצא לבדה אל גינת הביתן לעבור בה. ותשא את עיניה ותרא באותו בית שבסוף הגן נר דולק. ותאמר בלבה: מה זה המראה ומי הוא זה היושב שם בזה העת? ותלך ותקרב אל פתח הבית ותשקף בעד החלון וראתה, והנה הבחור הנזכר, חמד בחורים, יושב על כסאו, והשולחן ערוך לפניו מלא ספרים והוא עסוק בלימודו. ותפתח את הדלת ותיכנס ותאמר לו: לילה טוב!

ויהי כשמעו את הקול בפתע פתאום, ויחרד ויילפת; וישא את עיניו וירא והנה אשה לקראתו. ונתפחד וחשש, שמא היא שדה. וחזר ללימודו ולא ענה לה דבר.

וחזרה בת המלך לשאול בשלומו; והוא עשה עצמו שאינו מבין בלשונה. הלכה וחזרה לבית והביאה אחת מנערותיה עמה, שהיתה יודעת לשונות אחרות. ותבוא ותדבר עמו בלשונו ותאמר לו: למה לא תשיב אמריה לה, שהיא בת המלך.

ויאמר לה: למה באה פה בעת כזאת? ואני נתפחדתי בתחילה, כשבאה לבדה, ולכן לא השבתי על דבריה.

וכשמוע בת המלך דבריו, בדברו עם המשרתת, הבינה שהיה יודע לדבר בלשונם. אמרה לשפחתה: לכי לדרכך.

ותלך האשה ותשב למקומה, ונשארה בת המלך שם, ותשב מנגד לשמוע בלימודים, נכנסה אהבתו בלבה ורצתה להתוכח עמו ולידע מה טיבו. ותאמר לו: בחייך תאמר לי, מה זה שאתה קורא? יען כי אני רואה שספריך ואותיותיהם אינם דומי לספרי דתנו.

ועל כרחו הוכרח להשיב לה, בידעו שהיתה בת המלך פנימה; ויאמר לה: אלו ספרי דת יהודים.

חזרה ושאלה לו עניינים אחרים והיו מתוכחים עד קרוב לעלות השחר. ותאמר לו: לא אטריחך עוד, והנני הולכת גם אני לישון, וגם אתה בטוב תלין ושכבת וערבה שנתך. ותלך לביתה ותשכב על מיטתה וערבה שנתה מרוב שמחתה.

ויהי בלילה השני, בעת שכל בני הפלטין ישנים, חזרה אל הבחור להתוכח עמו ולהתעלס באהבים, ונכנסה אצלו והתחילה להתוכח עמו. כך היה דרכה בכל לילה לבוא אצלו באישון לילה ולהתוכח עמו על כל פרט ופרט מתורתנו, עד שנכנסה ונתקעה אהבת הבחור ואהבת תורתו בלבה לאין תכלית ולאין קצבה. חזרה ואמרה לו: באמת, כמה נאה דת זו ואמונה זו, אני רוצה להתגייר.

אמר לה: הימנעי מאלו הדברים, שזה הדבר קשה לך.

וכל עוד שהבחור היה מעתיר עליה דבריו, כדי שתתרחק ותסיר זאת מלבה, היתה היא מפצרת בו, כי דבקה נפשה בו ובתורתנו הקדושה, עד שעל כרחו אמר לה: אם אמת, שאת רוצה בכל נפשך להתגייר, צריך שיהיה הדבר בסוד נכמס.

אמרה לו: נכון, לבך יהיה בטוח, שיהיה הדבר הזה בסוד נעלם.

באותה שעה אמר לה: אם כן אפוא זאת עשי: למחר בלילה הבא תביאי עמך חליפת שמלות נקיות, וכשתבואי אצלי תסירי הבגדים מעליך, ואחר כך תטבלי כל גופך ערומה בבריכה הגדולה הזאת שבתוך הגן; ואחר כך תלבשי מחלצות בקדושה ובטהרה.

וייפרדו זה מזה, ותלך לביתה ותשכב. ולא איחרה הנערה לעשות ככל אשר ציוה אותה. ובלילה לקחה עמה בגדים נקיים ותבוא אצלו כדרכה. ויאמר לה: פשטי את בגדיך ורדי לזאת הבריכה של מים חיים.

ותמהר ותפשוט את בגדיה ותרד לתוך הבריכה ברוב שמחה; והבחור עומד עליה ועשה לה כדין וכהלכה, ובירכה על טבילתה, ועלתה ולבשה בגדי טהרתה. ואמר לה: עתה נעשית כבריה חדשה וצריך להחליף שמך, ולא תיקרא עוד מרים, כי שרה יהיה שמך; ועתה כמוני כמוך. ברם היזהרי והישמרי לבל תיכשלי לאכול שום דבר טמא ובשר בחלב, ושמרי דתך הקדושה והצניעי לכת עם אלהיך. וכן היה.

ובמשך הזמן ביקשה ממנו שילמדה צורת האותיות של התורה; ובראותו גודל חשקה בתורה, גם הוא נכנסה בלבו אהבתה. וילמדה מאלף ועד תיו, ואחר כך לימדה כל סדר התפילה וברכת הנהנין. והיו לומדים יחד בחברה, עד שנתקשרו זה בזה בעבותות האהבה והחליפו חותמיהם זה בזה, לזכר אהבתם בל תמוט לעולם.

ויקר מקרה בלילה אחד, אחר שהלכה בת המלך לביתה, ויהי אך יצוא יצא הבחור החוצה אל הגן – בעודו עומד בצד הבריכה, ויבוא הנשר, ויתפשהו בשער ראשו ויגביהו למעלה ראש ויביאהו אל מקומו אל המקום אשר לקחו משם וישליכהו על הגג. וכשמוע משרתת אמו את קול החבטה, אחזתה רעדה ותמהר ותקרא לאדונתה. והדליקו את הנר, ועלתה המשרתת על הגג, ותרא והנה אדם אחר מושלך שם. ותפחד ותבקש לברוח ולהימלט על נפשה. ובראותה שלא זז ממקומו, ותחזק את לבה וחזרה אצלו. ותבט אל מראהו, ותכירהו שהוא בן הגבירה. ותמהר ותרד ותאמר לאמו: ראיתי והנה אדם מושלך שם כמו מתעלף, וכמדומה לי שהוא בנך שלמה.

ולא האמינה לדבריה, ותעל עמה ותראהו, והנה הוא בנה. ותפול על צואריו ותחבקהו ותנשקהו, ודמעתה על לחיה. והוא עדיין מתעלף ולא השגיח בה, עד שהביאו לו מי בשמים ומיני שתיה לשתות ולהריח בם, ותשב רוחו אליו.

ויפקח הנער את עיניו וירא עצמו על גגו בצד אמו. ויפן כה וכה לבקש את שרה את שאהבה נפשו ולא ראה אותה. ויזכור כי בא הנשר ולקחהו משם, ויצר לו עד מאד על היפרדו מאתה. בכל יום תמיד אפילו רגע לא הסיר מחשבתו ממנה, והיה דואג בקרבו מרוב אהבתו אותה. ואפילו כשהיה לומד עם חבריו בישיבה, באמצע לימודיו היה זוכרה ופוסק ונאנח ואומר: אך, שרה! ואנחתו היתה נוקבת ויורדת עד תהום. וזה היה מעשהו בכל יום, ולשום אדם לא גילה סודו. וחבריו היו חושבים אותו שיצא כמעט מדעתו, מסיבת הפחדים שעברו על ראשו, והיו אומרים: מי יודע, היכן היה כל זה הזמן? ואפשר לקחו אותו השדים ולזה נתבלבלה דעתו.

בין כך שרה בת המלך חזרה אצלו אל הגן כדרכה בכל לילה ותבקש את שאהבה נפשה בכל הגן ולא מצאתו ותגדל מאד צרת נפשה ותבכה מר. ותלך ותשב לביתה בנפש מרה כלענה. ותישאר האשה שרה בת המלך מצירה ומעונה, כי פנה ממנה הודה והדרה. מרוב דאגה חלתה, ומיום ליום חזק חליה עד שנפלה למשכב ונלאו הרופאים לבקש לה רפואה.

לאחר זמן מה שחזר הבחור לביתו, חזר אביו משליחותו. וירא את אשתו ובנו חיים וקיימים, וישמח האיש בבנו יחידו, ובראותו אותו חמד בחורים; אבל גדל צערו בראותו עוז פניו משונה ואינו שלם בבריאותו, וכפעם בפעם מתאנח מקירות לנו ואומר בלחש: "אך, שרה." ותמה האב על הדבר לאמור: מה לנו ולשרה הזאת? ומה סוד יש בה? ויקרא אל בנו ויאמר לו: "בני, ידידי, יש לי צער גדול עליך בראותי שנשתנו פניך; ואם תאהבני ותכבדני, הגידה לי מצפוני לבך ומה דאגה יש בקרבך, ואני אעשה ככל יכלתי למלאות רצונך."

וחזר אביו להפציר בו בלשון בקשה, עד שהכריחו לגלות לו סודו. ויספר לו את כל המעשה מראש ועד סוף, והראה לו הטבעת של אהובתו שנתנה לו לאות ולזכרון.

ויאמר לו אביו: "אני אעשה כל טצדקי להשלים תאותך ואביאנה אליך בעזרת השם."

ויאמר לאביו: "תעשה מה שתרצה, אבל ידעתי, אבי, ידעתי שהוא בלתי אפשר."

ולא איחר אביו לעשות הדבר לאהבת בנו יחידו, וישם לדרך פעמיו. ויקם וילך אל מלכות איספאניא. ויתנכר במלבושיו לבל יכירוהו שהוא יהודי; ובהגיעו ליכנס בפתח עיר המלוכה, שאלוהו שומרי הפתח: "מאין תבוא, ומה מלאכתך?"

השיב להם: ‏"אני מעיר פלונית ומלאכתי רופא. והיה כשמעם שהוא רופא."

תכף לקחו אותו ויביאו אותו אל המלך, שכן ציוה המלך אל כל שומרי העיר, שכשיראו איזה רופא חדש נכנס לעיר, תכף יוליכוהו אצלו לבקר את בתו, אולי יימצא מי שיכיר בחליה וימצא לה רפואה. ותכף קיבלו המלך בכבוד גדול והכניסו אל בית הנשים, מקום אשר שם בת המלך שוכבת.

ויקרא החכם הרופא הנזכר: "הוציאו כל איש מעלי, שאני צריך להיות לבדי עם החולה לעיין בישוב הדעת בחליה."

ויענו אביה ואמה: "עשה הטוב בעיניך!"

ויצאו כולם, והדלת סגר אחריו. ויגש אליה החכם וילחש באזנה ויקרא לה: "שרה, שרה, בתי, הטי אזנך ושמעי דברי, שאני אבי שלמה אהובך."

והיא היתה נרדמת בכובד חליה ורוח אין בקרבה; ויוסף עוד לקרוא אותה שרה בשמה. ותפקח עיניה לראות, מי הוא זה אשר קראה בשמה. ויאמר לה החכם: "בתי, אני, אני הוא שקראתיך, הסירי את חליך מעליך, שאני אבי שלמה אהובך, באתי אליך בשליחות שלמה בני."

באותה שעה שב רוחה בקרבה, ותען ותאמר לו: "אמת אתה מדבר? הייתכן הדבר הזה? העודנו חי ידיד נפשי בעולם?"

אמר לה: "עודנו חי ובריא אולם ואני אביו באתי אליך בשליחותו; והרי החותם שלך, שנתת לו לזכרון."

וכאשר ראתה את טבעתה, האמינה לדבריו. והשקה אותה מעט ויצא החוצה ויאמר לאביה ולאמה: "בעזרת השם עיינתי והבנתי והכרתי את חליה."

וכשמוע המלך והמלכה שהכיר בחליה ובידו רפואתה, שמחו שמחה רבה על הבשורה הטובה שבישרם לרפואתה ולהחיותה. והיה החכם מאכיל ומשקה אותה יומם ולילה, עד שהבריא אותה, וקמה ממיטתה ועמדה על עמדה בתוך ביתה, ומהלכת לאט לאט על משענתה, עד ששבה לבריאותה וחזר יפיה כבראשונה.

‏והיה כאשר ראה החכם, שבטוב נתרפאה, אמר לשרה: "עתה שתודה לאל יתברך חזרת לבריאותך, צריכים אנו לבקש אופן לילך ולחזור אצל בני שלמה אהובך, שגם הוא דבקה נפשו אחריך ונפשו קשורה בנפשך ומשתוקק ומתאווה יפה שעה אחת קודם לראות פניך."

ויאמר למלך ולמלכה: "עצתי אחת היא, שצריך שתשנה האוויר איזה זמן לילך לטייל באיי הים, ובעברה דרך רם תשליך כל המכות השחורות והרעות, אשר נתהוו לה בימי חליה."

ויאמרו לו אביה ואמה: "הנה היא בידך, הנה היא לפניך, קח ולך ועשה בה כטוב בעיניך."

ותכף הזמינו להם כל צרכיהם. והנערה ליקטה כל מיני תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות כל אשר היה תחת ידיה; ותנשק את אביה ואת אמה, ויברכו אותה ויאמרו לה: "לכי לשלום!"

ויסעו וילכו שניהם יחדו אל הספינה. ויי הולך עמם וינחם אל מחוז חפצם. ובהמשך הזמן, שהאב הלך לבקש את שרה, לא חדל בנו שלמה להיאנח בשברון מתניים מרוב אהבת הנערה, כי לא האמין, שאביו יוכל להביאה אצלו, ויהי הולך ודל מיום ליום; עד שגם הוא נפל למשכב והגיע עד שערי מוות. ועד שלא הספיקו אביו ושרה ליכנס לשערי ירושלים, נפטר בנו, ונפש‏ו עלתה לשמים.

וכאשר נכנס החכם עם הנערה לעיר ושאל על בנו, אמרו לו: "‏בעונותינו הרבים, נפטר לבית עולמו."

ויזעק זעקה גדולה ומרה. ובא עד לפני פתח ביתו, והנה קול נהי נשמע, קול יללת אמו השכולה. ויקרע שמלותיו ונכנסו הוא ושרה לבית ושרה עצרה ברוחה, ותכף נכנסה לחדר שהנפטר שם ותקרא: "הוציאו כל איש מעלי, כי אני רוצה להיות בבית יחידה עם המת כשעה להפיג צערי ואנחתי."

וכן היה, שיצאו כולם לעשות רצונה והניחוה עם המת יחידה, והיא סגרה הדלת בעדה.

‏ותפתח שרה את החלונות ותתן את קולה בבכי ותאמר: "אנא יי אלהי, אתה בוחן לבות וכליות, ידעת את לכ אמתך, כי בשמעי גודל אלהותך ושאתה אלהי עולם, אשר בראת כל בריותיך, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, ובפרט לעם בני ישראל אשר בחרת מכל עם, ובגלל עוז נוראותיך שאתה עתיד להחיות מתיך – וכשמעי כל זאת דבקה נפשי אחריך ועזבתי אבי ואמי ומלכותי וארץ מולדתי ובאתי לחסות תחת כנפיך ונתקשרתי בעבותות אהבה בתורתך ומצוותיך. ומי הוא שהביאני עד הלום להכיר אלהותך? הלא הוא זה הבחור מבחירי יראיך, זרע אברהם אהובך. והוא הכניס בלבי רשפי אהבתך, ונשבענו שנינו שלא ניפרד זה מזה כל ימי חיינו ונזדווג יחד לקיום מצוותיך. ובכן השקיפה ממעון קדשך בעין חמלתך והראני נא נפלאותיך, וייאמן דברך, וידעו כל הגויים שאתה קרוב לכל קוראיך, והשב רוחו בקרבו לבחירי זה שלמה, למען ידעו כל עמי הארץ, שאתה אלהי עולם יי ובידך רוח כל בשר, ממית ומחיה למאמינים בשמך. ואם חס ושלום לא תענני, טוב מותי מחיי! והריני מוסרת נפשי לך, ומהר חנני וענני ושמע תפילתי, ואל דמעתי אל תחרש; כי אתה שומע תפילת כל פה. ברוך שומע תפילה!"

ואחר כך נשתטחה על פני המת בחירה, ותשם פיה על פיו ועיניה על עיניו, ותזעק בבכי גדול ותאמר: "שלמה, שלמה, ידירי וחמודי, ענני! איה אהבתך אשר עזבתני מרה כלענה, שבעבור אהבתי נכספה וגם כלתה נפשך; וגם אנוכי לא אזוז ממך, עד אשר תצא נפשי אחריך."

[וכה בכתה,] עד שכמעט נתעלפה מרוב צעקתה ובכייתה, והיא שטוחה על פניו.

ויי שמע תפילתה, כי דבריה ודמעותיה דפקו על שערי רחמים, ובעודה שטוחה עליו נזדעזע המת; וכשמעה נרתעה לאחוריה וקמה על עמדה. ועוד מעט, ויפקח את עיניו ויפן כה וכה. ותחזק את לבה ותאמר לו: "אהובי, חביבי, הנני שרה אהובתך, באתי לקראתך."

ותנשקהו ותחבקהו, והוא עודנו כאבן דומם ואין רוח בקרבו. ותכף פתחה את הדלת ותקרא לאביו ולאמו, שימהרו לתת לו איזה משקה להחיותו. וכאשר נכנסו אביו ואמו אל החדר ויראוהו שהוא חי, גדלה שמחתם, עד שכמעט פרחה נשמתם ובירכו: "ברוך מחיה המתים!" והתחילו להחיותו ולחזקו בכל מיני משקים ורפואות וסממנים. וכשהבריא ונתרפא, עשו החופה ברוב ששון ושמחה, ונסו יגון ואנחה.

כן הקדוש ברוך הוא יעשה עמנו אות לטובה ויעשה עמנו נסים ונפלאות וישיב שבותנו אל הארץ הטובה!

מקור: (ה, כז-לד). עושה פלא, ב, 44-37. ב"י ו, 218-205, 315.